ראש הממשלה בנימין נתניהו נוטר טינה עמוקה לתקשורת הישראלית. אף שהוא כבר כמעט שנתיים ראש ממשלה, נתניהו עדיין רואה עצמו קורבן של מזימה חובקת-מדיה, שנועדה להכפיש את שמו, לערער את תדמיתו ובסופו של דבר להביא להפלתו מן השלטון. נתניהו סבור שהוא הגיע למשרתו הרמה למרות התקשורת, ושהוא מחזיק מעמד על אפה ועל חמתה.
במציאות, התקשורת היא בעלת-ברית אסטרטגית ראשונה במעלה של נתניהו. היא הרימה תרומה נכבדה לנצחונו בבחירות במאי 96', והיא אחראית במידה לא קטנה לחוסנו הנוכחי. התקשורת סוללת את דרכו של נתניהו, אף שמרבית העוסקים בה אכן נמנים עם מתנגדיו הפוליטיים, כפי שהוא ואוהדיו טוענים. בעידן החדש של התקשורת הישראלית, רצונם ודעותיהם של העוסקים במלאכה אינם מעלים ואינם מורידים; למערכת הכוללת יש חוקים משלה, והם אלה שקובעים.
התחרותיות, הטבלואידיזם והמרדף אחרי הרייטינג חזקים מכל מאמר פובליציסטי ומכל הערת פרשנות. נתניהו לא היה זוכה בשלטון אלמלא "כיסוי הרוויה" שהתקשורת נתנה לפיגועי הטרור של תחילת 96'. הכותרות הזועקות ותמונות הזוועה שמילאו את מסכי הטלוויזיה וכבשו את דפי העיתונים היו תנאי הכרחי ליצירת האווירה הציבורית שהביאה לנתניהו את הניצחון. אלמלא התקשורת, נתניהו היה מתקשה לשכנע עוד שלושים אלף איש שהטרור הוא שצריך לקבוע את דרכי הצבעתם בקלפי.
אלמלא התקשורת, קשה גם להניח שנתניהו היה נחשב היום ל"וינר" המביס בסקרים את מתנגדיו. היו לו שנתיים כושלות כראש ממשלה, שנתיים רצופות מחדלים ופרשות, שנתיים שבהן השליט נורמות פסולות במנהל הציבורי, הביא את הכלכלה לכדי עצירה ומחק את מרבית הישגי תהליך השלום. למרות זאת, ובשל התקשורת, נתניהו מצטייר היום כאחד ש"הולך לו", כמי שנופל על הרגליים מכל מצב, כמצליחן שיריבים יכולים רק לקנא בו.
התקשורת, בחיפושיה אחרי שורה תחתונה פשוטה ונוחה לעיכול, הפכה את הישרדותו של נתניהו לסיפור היחיד בעיר. מן הרגע שעלתה האפשרות שנתניהו יאבד את אמונה של הכנסת, חדלה התקשורת מלהתעניין בכל דבר אחר. התקשורת תמצתה את כל הפרשיות וכל המחדלים של נתניהו למשברים של שאלה אחת: האם הוא ישרוד או לא. המשמעויות וההשלכות של מעשיו ומחדליו החווירו, אם לא נעלמו לחלוטין, לעומת הצלחתו החוזרת ונשנית להחזיק מעמד.
כאשר הכריז נתניהו ש"יצא נקי" מפרשת בר-און, הוא לא רק הפגין עזות מצח שלא נתמכה על-ידי העובדות, הוא גם פעל על-פי ההיגיון הפנימי העמוק של התקשורת עצמה. פרשת בר-און סימנה נקודת שפל בתולדות הממשל בישראל, ניסיון בוטה של אינטרסנטים ומעורבים בפלילים להשתלט על התביעה הכללית באמצעות סחיטה ואיומים. מן הרגע שעלתה האפשרות שנתניהו ייאלץ לשלם בכסאו בעבור מעורבותו בפרשה, נמוגו לחלוטין כל היבטיה החמורים האחרים, ומן הרגע שהתברר שנתניהו נחלץ בעור שיניו, לא היתה כל מניעה להפיכת פרשת בר-און, בתודעה הציבורית, לניצחון סוחף של אחד ממחולליה הראשיים.
זהו חוט השני המחבר את פרשת בר-און, פיטורי שר האוצר דן מרידור, חיסולו של ח'אלד משעל בירדן, פרישת גשר מהקואליציה, אישור תקציב המדינה, ועתה גם הפעימה השנייה. בכל האירועים הללו גילתה התקשורת עניין הולך ופוחת בפרטים והתמקדה כמעט באופן בלעדי בשאלת המשך שלטונו של ראש הממשלה. בכל פעם שנתניהו מצליח להחזיק מעמד, בכל פעם שהוא סותר את הערכות הפרשנים, הוא בונה נדבך נוסף בתדמיתו כאמן וקוסם שיריביו אינם יכולים לו. על דרך ההגזמה אפשר להעריך שגם כאשר הכלכלה תקרוס לחלוטין, או שמא, חס וחלילה, תפרוץ מלחמה וייפלו קורבנות, השאלה שתעניין את התקשורת יותר מכול היא ההשפעה על הסיכויים להדחתו של נתניהו ולעריכת בחירות חדשות.
משברים ותהליכים שאינם מסכנים את שלטונו של נתניהו נדחקים לחלוטין לקרן זווית. כאשר שרת החוץ האמריקאית אמרה בשיחת ועידה שקיימה לאחרונה עם מנהיגים יהודים, שהיחסים בין ישראל למדינות ערב הוקפאו לחלוטין, הדבר היה בגדר סקופ מרעיש כמעט. התקשורת הקדישה בשנתיים האחרונות רק שורות ספורות לקריסת תהליך הנורמליזציה עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה; בעבור צופי הטלוויזיה וקוראי העיתונים, התהליך ההרסני הזה נותר בגדר סוד עלום.
היחסים המידרדרים בין ישראל למדינות ערב אינם מעניינים את התקשורת משום שאין בהם דרמה, סנסציה או שורה תחתונה. מדובר בתהליך הדרגתי, המתרחש יותר במחדל מאשר במעשה. אין לסיפור הזה מקום בעמודים הראשונים של העיתונים, משום שאין בו מאבק בין אישים, אין בו הכרעה חדה וברורה, אין בו הקזת דם ובעיקר אין בו כדי לסכן את שלטונו של נתניהו. מדובר אמנם בטרגדיה מדינית, אך לא כזו המוכרת עיתונים או מעלה את אחוזי הצפייה. כך גם לגבי יחסי ישראל--אירופה, אובדן תמיכתה של דעת הקהל העולמית, הרס התיירות ופרימת האחדות הפנימית של הציבור בישראל.
תרבות הרייטינג השולטת בתקשורת, המקבילה המודרנית לאמירה המפורסמת ש"לא חשוב מה תכתוב עלי, העיקר שתאיית נכון את שמי", היא השולטת בכיפה והיא הקובעת את הכיסוי התקשורתי. מן הרגע שנבחר, הקדישה התקשורת שעות שידור ועמודים שלמים לאורחות חייו של נתניהו, למשפחתו, לעברו ולמנהגיו. הצירוף של שיטת הבחירות האישית, המצדיקה נבירת-יתר באישיותו של הזוכה, יחד עם הנטייה הטבלואידית הגוברת בתקשורת לעסוק באישים ולא בנושאים, הפכה את נתניהו ל"אייטם" חם וכמעט בלעדי, המאפיל על כל שאר השרים והפוליטיקאים. אין זה משנה כל-כך שרבים מהדיווחים על נתניהו לא היו מחמיאים; מבחינה תקשורתית הוא הפך לגוליבר בארץ הגמדים, ענק הדוחק לשוליים את כל מי שסביבו. כמו בטלוויזיה, כך גם בפוליטיקה, אחוזי הרייטינג הם חזות הכול, ואילו הסיבות להיווצרותם משניות לחלוטין.
יש הרבה עיתונאים "שמאלנים" בארץ, אבל יש מעט מאוד תקשורת שמאלנית. מאז ומעולם גילתה התקשורת הבנה וסימפטיה מועטות לפלסטינים ותמכה במדיניות של יד חזקה כלפי הערבים. התקשורת גם לא היתה מתאהבת בתהליך השלום אלמלא היה מדובר ב"סטוץ" חובק עולם, מלא מעמדים מרגשים ופוטו-אופים דרמטיים. מה שמעניין את העיתונים רבי התפוצה ואת שידורי החדשות עתירי הצפייה הן התחרותיות והסנסציה. התקשורת של היום מעניקה יתרון ברור למפיצי מסרים פשוטים וקלילים. בכל יום בשבוע יעדיפו העורכים והעיתונאים דברים מצ'ואיסטיים ומתגרים על פני תגובות שקולות ומדודות שיש בהן צדדים לכאן ולכאן. במציאות הישראלית, הימין בראשות נתניהו יכול לספק את סחורת התקשורת ביעילות רבה בהרבה לעומת השמאל בראשותו של אהוד ברק.
התקשורת הישראלית, למרות נטיותיה ואולי בניגוד לרצונה, מתלבשת לנתניהו כמו כפפה ליד. בהתקפותיו עליה מצליח אפוא נתניהו לאכול את עוגתו וגם להשאירה שלמה. נתניהו הוא קורבן בודד ומסכן של זוממים אפלים, שבלעדיהם, כך נראה, לא היה לו דבר.
חמי שלו הוא פרשן פוליטי ב"מעריב"
גיליון 14, מאי 1998