טרור (חדשות)

הכותרות הראשיות של עיתוני היום עוסקות בפיגוע שאירע אתמול בבאר-שבע. באופן מעניין, התפלגות הסנסציונליזם המקובלת משתנה: בעוד שברגיל "הארץ" ולפעמים גם "מעריב" מספקים כותרת אינפורמטיבית ואילו "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" מספקים היסטריה טקסטואלית זו או אחרת, גל הטרור מחזיר את "ישראל היום" לימיו השמרניים יותר. כך, בעוד שב"ידיעות אחרונות" הקוראים מקבלים את "חטף רובה וריסס באש" וקוראי "מעריב" את "טרור בבירת הנגב" – "ישראל היום" עובר לצדו של "הארץ" ("חייל נרצח ו-11 נפצעו בפיגוע בבאר-שבע; מבקש מקלט זוהה בשוגג כמחבל ונורה") עם "חייל נרצח ו-11 נפצעו בתחנה המרכזית בבאר-שבע".

הסיבה מובנת: בימים כאלה התלהמות, הפחדה וסנסציה יכולות לפעול לרעת נתניהו, לא לטובתו.

הפרשנים מצביעים על הפיגוע כקו פרשת מים. "כבר לא סכינאות אקראית", נכתב בהפניה לטור של עמוס הראל ב"הארץ", המפנה את תשומת הלב לכך שהרצח הלאומני אתמול נעשה בנשק חם והיה "מעט מתוכנן יותר מקודמיו". "פיגוע שהוא 'שינוי מצב'" היא הכותרת העילגת לטור הפרשנות של יואב לימור ב"ישראל היום". זאת, בשל "מיקומו, מי שביצע אותו והתחושות שהוא מעורר בציבור". ברם, יש לזכור כי גם בגל הטרור הצעיר הנוכחי כבר הספיקו פרשנים להצביע על פיגועים קודמים כעל קו פרשת מים.

חוקי הפטריוט

למרבה המזל, בשעה לאומית זו מנהיג אותנו ראש ממשלה שהוא גם מומחה לטרור. אלא שלא צריך מומחה לטרור כדי לדעת שהנזק הישיר של הטרור אינו סכנתו הגדולה. אחרי הכל, במהלך השבועות שבהם משתולל בישראל גל של אולפנים פתוחים וכותרות מדממות, נהרגו יותר אנשים משלל מפגעי טבע ואדם מאשר בסכיניהם של ערבים. ההשפעה העקיפה של הטרור, התודעתית, היא-היא נשקו העיקרי, כפי שמרמז שמו. הטרור מטיל טרור.

אבל הטרור נושא איתו סכנות ונזקים נוספים. לא רק בפני עצמו, אלא גם באופן שבו מתמודדים איתו. ההתמודדות עם הטרור עשויה להזיק למושאיו יותר מאשר הטרור עצמו. אופן התמודדות לא נכון של חברה ושל מנהיגיה עם מתקפת טרור יכול להביא להשחתה; השחתת החקיקה, השחתת המרקם החברתי, ובבסיס אלה השחתת התודעה. גם כך מנצח הטרור.

"מתחם התחנה המרכזית בבאר-שבע שופץ בשנים האחרונות והפך למעין קניון סגור עם כניסות שמאובטחות בכל שעות היממה על-ידי מאבטחים חמושים", כותבת אילנה קוריאל בעמ' 3 של "ידיעות אחרונות". אלא שלעיתון, כפי שאפשר להבין מכותרת הגג של הדיווח – "מחדל האבטחה" – לא די בזה. "'אין מגנומטר ואין בידוק בטחוני', סיפר אחד התושבים, 'יש רק שומר שלא פותח שום תיק'. ותושב אחר הוסיף: 'אני לא מתפלא שזה קרה. גם אני נכנסתי לתחנה בלי שבדקו לי בכלל את התיק'. התושבים ציינו כי ניתן להיכנס לתחנה בלי להיבדק כלל, שכן לרבות מהחנויות במקום יש כניסה אחת מצד הקניון וכניסה נוספת מצד הרחוב".

זאת אפוא תמונת העתיד כפי שהעיתון היה רוצה לראות אותה: הכניסות החיצוניות למתחם ייסגרו, והקונים ייאלצו לכתת רגליהם. גם הכניסות הראשיות יצומצמו, כדי שניתן יהיה לאבטח את כולן. האבטחה תכלול מכשיר שיקוף ובדיקה מדוקדקת. כל אלו יביאו לתורים ארוכים, תסכול, אובדן זמן, עליית מחירים (מישהו צריך לממן את כל זה) ואלימות שתפרוץ מעת לעת בין המחכים לתור לבין המאבטחים ובינם לבין עצמם. המאסות של הממתינים בשערי המתחם יהפכו למוקד פיגוע אפשרי חדש ולא מאובטח, ויהיה צורך באבטחה היקפית נוספת. מובן שכל אלו לא ימנעו את הפיגוע הבא. זה אינו תסריט בדיוני, אלא מה שקרה בתחנות מרכזיות בגל הטרור הארוך הקודם.

לתושבים שהעיתון בחר לראיין יש אולי זיכרון קצר, אבל מדוע לעיתון יש זיכרון קצר? אולי כי אין לו תמריץ להאריכו. אחרי הכל, מצוקתם העתידית של האזרחים שיסבלו מפגעי האבטחה תשמש דלק לעוד כותרות נרגשות וכתבות מזדעזעות. הסיבה היחידה לתרגול של זיכרון ארוך היא ערכית. לא כלכלית.

"משחררים את הנִצרה: זינוק במכירות הנשק ובתנועה במטווחים", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "מאז האינתיפאדה הראשונה לא היה כזה ביקוש לאקדחים", נכתב בכותרת הכתבה עצמה. "מספר הפניות לקבלת נשק עלה מ-100 ל-3,000 תוך ימים ספורים", נכתב בכותרת ידיעה ב"כלכליסט". הממשלה, מדווחים העיתונים, אישרה הקלות במתן רשיונות נשק.

הנה כאן במלואה ידיעת כיתוב תמונה (גיא ליברמן) מכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת המשתעשעת "בריכת כדורים": "בין ההורים שהגיעו עם ילדיהם בסוף-השבוע האחרון למתחם הג'ימבורי בקניון הזהב בראשון-לציון היו לא מעט שהצטיידו באקדח – נוף לא שגרתי במשחקייה. 'זו יכולה להיות דווקא סכנה, אפשר לחטוף אקדח במקום כזה', אמרה אם מודאגת, ואילו הורים אחרים היו דווקא מרוצים מתחושת הביטחון שסיפקו ה'צעצועים' החדשים במשחקייה". אקדחים כדאחקה.

המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מגיש, כפי שקורה לעתים קרובות, נקודת מבט מפותחת יותר מזו של דג זהב. "המתח, העצבים הרופפים, הקריאות לאזרחים לשאת אקדחים: האם בעקבות המצב הבטחוני נראה בקרוב זליגה בשימוש בנשק חם גם לקטטות בין שכנים, ריבים בתוך המשפחה ומעצרים פליליים? המומחים חוששים מגל קטלני של אלימות חברתית", נכתב בכותרת המשנה על השער (נעם ברקן).

"הממשלה אישרה את קידום חוק המישוש: 'יגביר את הביטחון ברחובות'", קובעת כותרת ב"ישראל היום". "הממשלה אישרה לקדם את החוק שיתיר לערוך חיפוש גופני גם ללא חשד", נכתב בכותרת על שער "הארץ". "חיפוש גופני גם ללא חשד", נכתב בכותרת ב"ידיעות אחרונות". "באגודה לזכויות האזרח זועמים: 'זו הצעה שהמשרד לבטחון פנים מנסה לקדם כבר שנים, ובפועל תשמש בעיקר נגד בעלי חזות מזרחית", נכתב בכותרת המשנה.

זו כמובן טעות. ההיתר ישמש לא רק נגד בעלי עור כהה, אלא נגד "שחורים" באופן כללי. לא רק ערבים יסבלו מהצקות המשטרה, גם לא רק יוצאי אתיופיה או בני עדות המזרח. גם היפים מגודלי שיער, צעירים שיימצאו ברחוב בשעות החשיכה או סתם אנשים שהמבט שלהם לא ימצא חן בעיני השוטר.

"רשויות מרחיקות עובדים ערבים מבתי-ספר מסיבות ביטחון", נכתב בכותרת ידיעה של ירדן סקופ ב"הארץ". "כמה עיריות הודיעו להורים כי נאסר על עובדי ניקיון ותחזוקה ערבים להיכנס לבתי-הספר בשעות הלימודים או ללא ליווי מאבטחים. ח"כ דב חנין: 'ההנחיה בלתי חוקית ונוגדת את הוראות היועמ"ש'", נכתב בכותרת המשנה.

אם כן, בשם ניהול הסכסוך נכתר את מוסדותינו במאבטחים, נחמש את אזרחינו בכלי ירי, נוותר על עוד מחירויות הפרט שלנו ונעמיק את הקרע בין חלקי החברה. הכל בשם ניהול הסכסוך, שמתעקש, הממזר, לנהל אותנו. כל זה אינו יכול לקרות ללא שיתוף פעולה, עידוד, העלמת עין או אפילו איזון ניטרלי מצד התקשורת. אלא שזו עסוקה כעת בסנאף.

מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום", היום

"'צפו בתיעוד הפיגוע'; 'פרסום ראשון: הדקירות בשער שכם'; 'המחבלת מול שוטרי מג"ב – רגע אחרי רגע' – זה סוג הכותרות שמלוות אותנו בימים האחרונים ורוטטות לנו בנייד בזו אחר זו. האם מישהו עצר ושאל את עצמו למה אנחנו בכלל צריכים את זה? האם זה משרת את קהל הצופים האדוק? ומה גודל הנזק שיישאר בתוכנו אחרי שגל הטרור יעזוב אותנו?", שואל דני הירשברג, מזכ"ל תנועת בני-עקיבא. "עלינו לחשוב על היום שאחרי", הוא מתרה. "כיצד נתמודד עם השריטה שנשרטה בנפשנו? עם האלימות שהפכה בן-רגע ללגיטימית?".

מלים כדורבנות, המתפרסמות במדור הדעות של "ישראל היום", שאתרו מספק כותרות כמו אלו שהירשברג מצטט מעשה שגרה, ושמפרסם היום בכפולתו הפותחת את התמונות עם הכיתובים הבאים: "שוטרים ליד גופת המחבל שחוסל", "שלולית דם בתוך התחנה" ו"הירי באזרח האריתריאי". "ישראל היום" אינו יוצא דופן. הנוהל הזה פושה בכל כלי התקשורת – להם מניעים כלכליים ברורים להתמיד בכך.

רגע, "הירי באזרח האריתריאי"? כן. המון מוסת הוציא אתמול להורג אדם חף מפשע: הנרצח, מהגר אפריקאי שנחשד כמחבל בשל צבע עורו, נורה על-ידי אנשי ביטחון, הוקף על-ידי ישראלים שנכחו בזירת פיגוע בתחנה המרכזית בבאר-שבע והוכה למוות, בבעיטות ובמהלומות ספסל. העיתונים מדווחים על כך בשעריהם ("הטעות הנוראית", "טעות טרגית"), אבל לא בכותרת הראשית (חוץ מ"הארץ") ולא בזעזוע יוצא דופן ובעיקר – ללא דרישה ברורה ובולטת למצות את הדין עם הרוצחים שתועדו כשהם מכים למוות אדם פצוע המתבוסס בדמו על הרצפה. אחרי הכל, מדובר בכושי, ומדובר בזמנים קשים. קשה "לבוא בתלונות אל מי שביקש לעצור את הפיגוע", כותב יואב לימור ב"ישראל היום" – למרות שהרצח אירע לאחר שהפיגוע כבר הסתיים והמחבל האמיתי נמלט מהמקום.

אבל הזמנים תמיד קשים. רק הכושים מתחלפים. מחר אתה תהיה הכושי.

יוקר המחיה

שער גליון "גלובס" שחולק אתמול נערך בפריסה חגיגית: "החגיגה הגדולה של יבואני המזון", נכתב באותיות ענק לכל רוחב עמוד השער, ומתחת לה תצלומים של מותגי מזון שונים בפוזות של מודעת פרסומת, אבל בהקשר הפוך: "האוצר חושף היום את הסיבה ליוקר המחיה בישראל: הרווחיות של יבואני המזון 'גבוהה ואף חריגה' – ששת היבואנים הגדולים רושמים שיעורי רווחיות לפני מס של 13%–20%. אחד מיבואני המזון מגיע לשיעורי רווחיות של 40%!", נכתב בכותרת המשנה (סימן הקריאה במקור), הממשיכה: "עשרת יבואני המזון הגדולים רשמו רווח לפני מס של למעלה מ-4 מיליארד שקל בתוך 7 שנים. רמות ההכנסה של בעלי החברות לייבוא מזון – מהגבוהות במשק. ומה עם העובדים אצל היבואנים? שכרם בקושי עלה ריאלית".

"על כנפי הריכוזיות" היא הכותרת על שער "דה-מרקר", המכתיר את יבואני המזון כ"טייקונים האנונימיים של ישראל". "כדאי וצריך להזכיר שהיבוא היה אמור להיות מחולל התחרות ומפחית המחירים בשוק המזון הריכוזי בישראל. מאז 2011, כשפרצה מחאת יוקר המחיה, הממשלה הטילה את יהבה על היבוא כאמצעי החשוב ביותר לשבירת השליטה הריכוזית של יצרני המזון הגדולים בישראל, ולהכנסת תחרות ומחירים שפויים יותר למקרר הישראלי", כותבת מירב ארלוזורוב. "הניתוח של האוצר חושף שבפועל, ההפך המוחלט הוא האמת – הרווחיות הגדולה ביותר היא מנת חלקם של יבואני המזון, המסתתרים תחת אנונימיות של חברות פרטיות, ובפועל, במקום להביא לתחרות במחירים, הם חלק עצום מבעיית יוקר המזון בישראל".

"האוצר: הריכוזיות בענף הייבוא אחראית לזינוק במחירי המזון", נכתב בכותרת ב"כלכליסט" ("תחמושת לקרב על רפורמת הקורנפלקס"). "סקירת הכלכלן הראשי, שמתפרסמת על רקע המאבק בנוגע ליבוא המקביל, מצביעה על עלייה חדה ברווחי עשרת היבואנים הגדולים", נכתב בכותרת המשנה לידיעה של עמרי מילמן ונורית קדוש.

אם כן, גם העיתונים הכלכליים האחרים מדווחים על בדיקת האוצר, אבל ב"גלובס" ההבלטה גדולה פי כמה. זה אינו מקרי: מתוך המשק הישראלי על מדוויו וחולייו בחרו ב"גלובס" – מאז "מחאת הקוטג'" פרה-המחאה-החברתית – להתמקד בתחום המזון. העיתון, שנלחם תדיר ברפורמות שנועדו לפגוע בבעלי הכוח במשק, מציף מדי פעם את הליקויים (לא ריכוזיות!) בשוק המזון המביאים לפגיעה בצרכנים הישראלים.

נכון, לפעמים זה נראה עלה תאנה עיתונאי, אבל זה בוודאי עדיף על עיתונות מהסוג שהציג "גלובס", למשל, בשבוע שעבר, עת רתם את הכותרת הראשית שלו לשירות מסע השתדלנות של יבואני אקדחים: אלו ביקשו להגדיל את רווחיהם בחסות גל הטרור ולחצו על הממשלה להקל על מתן רשיונות להחזקת נשק (וכאמור, הצליחו).

הקמפיין של סוחרי הנשק, שהוביל ארגון-גג עם שם תמים (איגוד לשכות המסחר) ורכב על הצורך המשחית של פוליטיקאים בדימויים של מלחמה בטרור, היה קצר ואפקטיבי. לקמפיין של צרכני המזון בישראל אין מחלקת דוברות, וכל עוד אין בנמצא עיתונות שתישכב עבורו על הגדר, לא יהיו גם פוליטיקאים שיסכימו לממש את מטרותיו. "גלובס" מוזמן להשעין קצת יותר משקל על הגדר.

טרור (הספין היומי)

"6 חתיכות בטון עם הכיתוב 'מחסום זמני נייד'. 30 מטר סה"כ, זה ה-כ-ל. אם לא הייתי רואה בעצמי לא הייתי מאמין שעל זה המהומה", צייץ היום כתב ערוץ 2 יאיר שרקי ואף סיפק תמונה. תושב ארמון-הנציב שהתראיין היום בגלי-צה"ל סיפק תיאור דומה. בניגוד לחומה שמסביב לחלקיה המזרחיים של ירושלים (שהעיתונות הישראלית מכנה "גדר"), ה"חומה" בלב ירושלים כלל אינה חומה. זה לא מה שמספרים לנו ב"ידיעות אחרונות".

"ובלבה חומה: ירושלים מחולקת", נכתב היום בכותרת שמנה על שער העיתון, לצד תצלום מג'בל-מוכאבר. השוו את תצלומו של צלם "ידיעות אחרונות" אוהד צויגנברג לתצלום של שרקי בטוויטר. בתצלום של "ידיעות אחרונות" רואים חומה, בתצלום של שרקי המצלמה מתרחקת מעט לאחור, ורואים שש חתיכות בטון. תצלום אחר של צויגנברג, המוגש בפריסה רחבה בעמ' 8 של העיתון, נעשה מקרוב עוד יותר ומלמטה, והבטונדות, המצולמות כשלפניהן צועד ילד, נראות כמו חומה אימתנית ממש. זה לא נראה מקרי. "ביבי מחלק את ירושלים", לימדה אותנו סימה קדמון ב"ידיעות" של יום שישי. כעת, יום ב', ב"ידיעות אחרונות" מודיעים לנו שירושלים כבר מחולקת.

צילום המחסום ב"ידיעות אחרונות"

צילום המחסום בטוויטר של יאיר שרקי

הטענה שההחלטה להקשות על המעבר בין חלקי הבירה היא החלטה אומללה אינה המצאה של "ידיעות אחרונות" והדיווח עליה אינו מונופול של העיתון. גם פרשנים פוליטיים אחרים הידהדו אותה בטורי יום שישי שלהם (ב"הארץ" יוסי ורטר אף בירך על חלוקת העיר) – מן הסתם אחרי ששמעו אותה אצל אותו מתדרך (היום ב"ידיעות אחרונות" מסגיר אותו אליאור לוי, כשהוא מצטט את דף המסרים של המחנה הציוני ולפיו "נתניהו חילק היום את ירושלים"). "ידיעות אחרונות" גם אינו היחיד שמדווח על כך היום. ב"הארץ" נכתב בכותרת על השער: "חומה מוקמת בג'בל-מוכאבר; עיריית ירושלים דנה בהפרדת חלקי העיר". ב"מעריב" נכתב בשער על "חומות ירושלים", על המשטרה שהציבה בטונדות ועל התנגדות האופוזיציה בעיריית ירושלים.

"נראה ששני הגופים [המשטרה והעירייה] לא הבינו את המשמעות הסמלית של הצבת חומת הפרדה בין שתי שכונות ירושלמיות", כותבים ניר חסון וברק רביד ב"הארץ". "אמנם כבר היום חוצצת גדר ההפרדה בין שכונות ירושלמיות, אבל במקרה הזה אין מדובר על שכונות פלסטיניות משני הצדדים, כפי שקיים היום, אלא בין שכונה יהודית לפלסטינית, בתוך שטח ירושלים. המסר שהחומה הזו משדרת הוא שחלוקת העיר קרובה מתמיד, או לכל הפחות אפשרית".

מה בכל זאת ההבדל? שב"ידיעות אחרונות" מעניקים למהלך את ההבלטה הגדולה ביותר, עם התיאור הנחרץ ביותר ("ירושלים מחולקת"), ועם תיעוד ויזואלי מתעתע, וגם קושרים אליו לא את עיריית ירושלים ומשטרת ישראל (כמו בעיתונים האחרים), אלא את נתניהו. "שרים זעמו בקבינט: זה יוצר רושם שמחלקים את הבירה. בתגובה, נתניהו הורה לעצור את הפרויקט", נכתב בכותרת המשנה על השער. כל אחד מהדגשים האלה היה יכול להיראות מקרי (השרים הרי זעמו בקבינט, לא?), אבל לא כולם יחדיו, כשהם באים על רקע המגמה המתמשכת ב"ידיעות אחרונות" לנצל כל התרחשות כדי לתקוף את ראש הממשלה.

ואם ההחלטה העריכתית של "ידיעות אחרונות" עדיין היתה יכולה ליהנות מאיזו חזקת ספק מפוקפקת, בא "ישראל היום" ומוכיח שהטיפול המוגבר של "ידיעות אחרונות" ב"חלוקת ירושלים" הוא אך ורק ספין; כששני העיתונים המושחתים במדינה מגישים שתי גרסאות הפוכות לאותו דיווח, אפשר להיות בטוחים שמדובר בניסיון לסמא את עיניהם של הקוראים.

כך בשער החינמון שנוסד כדי לקדם את בנימין נתניהו לא מקדישים היום אף כותרת לירושלים, לחומה שבלבה או לבטונדות בג'בל-מוכאבר. במעלה עמוד השער, בשורת ההפניות הזערוריות שליד הלוגו, נכתב כך (בהיפוך קומי מושלם לדגשים של "ידיעות אחרונות"): "ירושלים: המשטרה החלה להציב מחסומי בטון זמניים בארמון-הנציב". מחלוקת? ביקורת? לא בבית-ספרנו. גם בכותרת הידיעה עצמה מודגש כי מדובר בצעד של המשטרה, וכותרת המשנה מגישה מידע פנים, שלא לומר סקופ: "גורם מדיני: 'הצבת המחסום – לא החלטה מדינית'".

יוקר המחיה (המשך)

"כך מיסמסה המדינה הבאת אלפי עובדי בניין מאוקראינה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט".

"רגע לפני הניסיון להעביר את מתווה הגז – שטייניץ יצא לארה"ב בניסיון להרגיע את חברת נובל-אנרג'י", נכתב בכותרת דיווח של ליאור גוטמן ב"כלכליסט". גוטמן מציין כי שטייניץ ינאם בכנס של הקונסוליה, כשהנציג הישראלי היחיד לצדו יהיה מחברת דלק (שותפתה של נובל). הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2, אודי סגל, צייץ על אדם אחר שאיתו בילה שר האנרגיה: שלדון אדלסון, מי ששלח בזמנו מכתב לנתניהו (שעימו יש לו היכרות מסוימת) כדי לקדם את ענייניהן של חברות הגז.

הבילוי תועד גם בעיתונו של אדלסון: תמונתו של הגביר מתנוססת בלב ידיעה ב"ישראל היום" על כנס "הקואליציה הישראלית-אמריקנית", הגוף שהזמין את סגל ועיתונאים רבים אחרים לוושינגטון, ושממומן ביד נדיבה על-ידי אותו אדלסון. הציטוט המשמש כותרת לידיעה, "ההסתה של אבו-מאזן – כמו התעמולה הנאצית", שייך לאותו שטייניץ, אורח אחר בכנס.

"הדחתה המתוכננת של יו"ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, הוסרה מהצעת חוק ההסדרים – חרף החלטת הממשלה לפני חודשיים", כותב אבי בר-אלי ב"דה-מרקר".

פינת הטוקבק

מתוך דף הפייסבוק של "ישראל היום"

ענייני תקשורת

רשות השידור. "רשות השידור עצרה את הפקתן של חמש סדרות מקור", מדווח איתי שטרן ב"גלריה" של "הארץ". הסיבה: משרד האוצר לא העביר את התקציב הנדרש.

קולנוע. "ייתכן מאוד שסוף-השבוע האחרון ייכנס לדפי ההיסטוריה כיום שבו מהפכת הסטרימינג ניצחה סופית את דרכי ההפצה המסורתיות", כותבת נטע אלכסנדר ב"גלריה. "'Beasts of No Nation' [...] הפיצ'ר העלילתי הראשון בהפקת נטפליקס, עלה בשישי האחרון לאקרנים במספר מצומצם של בתי קולנוע בארה"ב ושוחרר במקביל לרשת על-ידי ענקית הסטרימינג".

הבנקים. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מגיש רועי ברגמן על פני עמוד שלם כתבה שכל כולה פרטיהן של הצעות שונות להלוואות לסטודנטים מהבנקים השונים.

צבועים. ב"ידיעות אחרונות" חזרו לפרסם את ספרי הצביעה שלהם באופן המסורתי: באמצעות מודעות, ולא באמצעות ניצול ציני של הרגש הלאומי של קוראיהם. לעיתון לא מצורף היום ציור של דגל ישראל המבקש כי תצבעו אותו כהוקרה לחיילים, אלא מודעה לסדרת ספרי "חוויית הצביעה המושלמת" ("המנויים נהנים מטרנד הצביעה העולמי!").