אינני מכיר את השופט ג'ורג' קרא, אבל אני מבקש לשלוח לו מכאן ברכת יישר כוח, ללחוץ את ידו בחום ולהודות לו על החלטה נבונה נוספת שקיבל בתיק הרגיש והמורכב שהונח על שולחנו ועל שולחן עמיתותיו להרכב, מרים סוקולוב ויהודית שבח. זו אינה הפעם הראשונה שהשופט קרא מחדש את האמון בבתי-המשפט בפרשת קצב: הוא עשה זאת כבר לפני חודשים אחדים, כאשר עמד על החלטתו שהמשפט יתקיים ארבעה ימים בשבוע, ודחה עוד ניסיון של פרקליטי הנשיא לשעבר לסחוב ("למרוח", בלשון השופט) את ההליך השיפוטי לאין קץ.
הפעם ראוי קרא לכל המחמאות על החלטתו לשמור את פרטי העדויות בדלתיים סגורות. הוא קיבל בעניין זה את ההחלטה הסבירה, ההגיונית והראויה ביותר. מדובר אמנם במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, אך גם ובעיקר במשפט על עבירות מין. העיקרון של פומביות הדיון הוא אבן יסוד של המשפט בחברה דמוקרטית, אבל גם בין כללים חשובים יש יוצאים מהכלל. חריגים, נדירים, אבל ראויים. ממש כשם שכאשר חופש העיתונות מתנגש בזכויות אחרות כפרטיות וכשם טוב, מקפיד החוק לשים סייגים לעיקרון החשוב, ואומר לאמצעי התקשורת – עד כאן.
בצדק מונע החוק חדירה לפרטיות בדיונים בבתי-דין לענייני משפחה, ובתבונה קבע המחוקק שאין לפרסם מידע על עניינים רגישים כאימוץ ילדים. כך גם דיונים משפטיים על עבירות מין. השופט האמריקאי לואיס ברנדייס קבע כי "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר", אבל אני מניח שגם הוא סבר שפרטיותה של מתלוננת מחייבת שהדיונים והעדויות, שבהם עוסקים גם בפרטים האינטימיים ביותר, ראוי שיישארו באותה חלקה קטנה, זעירה ממש, אשר אינה מוצפת בקרני שמש או באור הקר של זרקורי התקשורת.
ל', אחת המתלוננות במשפט האונס נגד משה קצב, מגיעה להעיד בבית-המשפט. 1.9.09 (צילום: רוני שוצר)
הנושא שעל סדר היום אינו רק גורלו של נשיא המדינה, אלא החובה להעניק לנפגעות תקיפה מינית את מירב ההגנה מן החשיפה, כדי להבטיח שגם במקרים אחרים ניתן יהיה לעשות צדק בלי להרתיע מתלוננות ולהעצים את הטראומה שכבר עברו. העובדה שהנאשם היה בעברו נשיא, שר וחבר-כנסת אינה משנה מאום מבחינתה של האשה הנפגעת. גם העובדה שחלק גדול מן הדברים כבר פורסם אינה מצדיקה סטייה מן העיקרון: עכשיו מדובר בשלב חדש – עימות פנים אל פנים, שאלות פרטניות.
ב"גלובס" יצא יובל יועז בשצף קצף נגד ההחלטה של הרכב השופטים להניח לדיון בעניינים רגישים של אונס להתנהל לפי כל הכללים במשפטים מסוג זה, הרחק מעיני אמצעי התקשורת. חוצפה, נכתב בכותרת המשנה למאמרו של יועז, צפצוף על הציבור כולו. יועז מתיימר לדבר בשם "הציבור כולו".
אני מבקש לדבר רק בשם חלק מהציבור. אולי חלק קטן. החלק הזה של הציבור סבור שזה אינו מקרה שבו צריך לרמוס ברגל גסה את העיקרון בעניין עדויות הנוגעות לעבירות מין. וזו גם הזדמנות לעצור לרגע תהליך מתמשך העובר על החברה הישראלית: ערבוב התחומים בין שני מוסדות חברתיים חשובים ונעלים – התקשורת והמשפט. זה אולי תהליך בלתי נמנע בעידן של תקשורת תחרותית וטכנולוגיה שמאפשרת להעביר ולהפיץ מידע מכל מקום לכל מקום, אבל מותר וראוי לפעמים לשאול שאלות על השפעותיו הרחבות של התהליך הזה.
בממשק שבין גלימות השופטים, תיקי הפרקליטים, מחשבי העיתונאים ומצלמות התקשורת האלקטרונית חלו בשנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת. עקרון ה"סוב-יודיצה", שעל-פיו אין לפרסם דבר העלול להשפיע על מהלכו של משפט, כורסם עוד לפני שהחוק בעניין זה שונה. לכך מצטרף גם החיבור המתעצם בין חשודים, נאשמים ועבריינים ובין תעשיית יחסי-הציבור, שהופכת גם דיונים משפטיים לקרקס של ספינים ומניפולציות תקשורתיות. חשוב להדגיש: מערכת המשפט אינה צריכה להיות מחוץ לתחום השיפוט העיתונאי. חשיפות תקשורתיות על הנעשה בתחום זה ומתיחת ביקורת הן עניינים רצויים וחיוניים. ואיני אוהב את העליהום הנפוץ בדבר "משפט על-ידי העיתונות": אמצעי התקשורת מדווחים על חקירות המשטרה ועל כתבי אישום, וטוב שכך. לעתים הם עושים זאת בסגנון טבלואידי שיש בו חריצת דין מוקדמת, וחבל שכך. אבל מי שמבקש משום כך להעלים מהלכים כאלה מעין הציבור בתיווך התקשורת עלול לדחוף אותנו במורד חלקלק.
עם זאת, מרגע שמונח העניין בפני המערכת המשפטית, מוטב לה לחברה שתניח להליכים להתקיים במידת האפשר בין כותלי בית-המשפט. שופטים, נאשמים, עדים ושאר השותפים להליך הם בני-אדם, וראוי לסייע להם לקבל את החלטותיהם על סמך מה שמונח בפניהם בחלל אולמו של השופט, ופחות תחת השפעה בלתי נמנעת של השתקפות הדיון המשפטי בשיח הציבורי והתקשורתי. היה היגיון רב בעיקרון הישן שעל-פיו הסיקור של הליכים משפטיים מתמקד בדיווח ענייני על מה שמתרחש בבית-המשפט, ללא פרסום ראיונות עם נאשמים או עדים במהלך המשפט.
במקרה של קצב, הנכונות לקיים את ההליך המשפטי בצורה עניינית ובדלתיים סגורות לא תמנע את הביקורת ואת הפיקוח הציבורי על ההליך כולו. בשעה שהמשפט יסתיים ותינתן הכרעת הדין, תוכל העיתונות למלא את תפקידה: לדווח על ההחלטות, וגם למתוח ביקורת, להעיר ולהגיב. אם כי גם אז, צריך לומר, עלולה העיתונות שוב להיות קורבן לספינים מתוחכמים של כל הצדדים יותר מאשר להוביל את הדיון הציבורי.
החלטתו של השופט קרא היא חשובה מאין כמוה בכל הקשור למערכת היחסים בין התקשורת למשפט: היא מבקשת להגן על העיקרון החשוב שמשפטים שעניינם עבירות מין מתקיימים בצדק בדלתיים סגורות, וגם להזכיר לכמה מעמיתי העיתונאים ש"זכות הציבור לדעת" היא אמנם עיקרון מקודש, נר לרגלי החברה כולה, אבל היא אמורה להתקיים יחד עם זכויות ועקרונות אחרים.
בכתב האישום החריף שלו נגד הרכב השופטים כתב יועז ב"גלובס": "שיקול דעתם של שופטי קצב בשאלת פומביות המשפט מעורר חששות גם באשר להכרעותיהם בשאלות המהותיות הנוגעות לבירור אשמתו של הנאשם רם המעלה. ההתנהלות הדורסנית שלהם ביחס לסניגוריו של קצב בשלבים הראשונים של ההליך מופנית כעת כלפי הציבור כולו וזכותו לעקוב אחר אחד המשפטים החשובים שהתנהלו בישראל אי-פעם". ואני טוען: בדיוק ההפך. שאפו, כבוד השופטים.