ביום שלישי, 13.10.15, פירסמה משתמשת פייסבוק בשם דבי חן תמונה מאיימת ובה עשרות סכינים פרושות על הרצפה אחרי שנתפסו על-ידי כוחות הביטחון במחסום בחברון. חן צירפה הערה ארסית על החברים השמאלנים ("למי שיש") שמתנגדים למחסומים. התמונה מעוררת הזעם זכתה ל-8,402 שיתופים בתוך 24 שעות, והמקלדת עוד נטויה.

הזעם והאימה הם אותנטיים, אבל התמונה מפוברקת. כלומר, זו תמונה אמיתית, אבל היא צולמה לפני חמש שנים, אחרי השתלטות צה"ל על הספינה הטורקית מרמרה. למעשה אפשר למצוא אותה בקלות באמצעות חיפוש בגוגל תמונות, והיא מופיעה בראש הערך ב"ויקיפדיה" על ההשתלטות על המרמרה. המעניין הוא שלא מדובר בחצי אמת, בזווית לא ברורה או בסיפור מורכב, אלא בשקר בוטה. איני יודע אם חן יצרה במודע את ההטעיה סביב התמונה או שקיבלה אותה ממישהו אחר בהקשר השגוי. נסיונות ליצור איתה קשר עלו בתוהו.

שימוש שקרי בתמונות לצורכי הסתה ותעמולה אינו מונופול של צד אחד בעימות. בפוסט אחר (זהירות, תמונות קשות מאוד!) שהעלה חסן רבי (המזהה עצמו כתושב חאן-יונס) מצולם ילד ערבי שרוע ברחוב כשהוא שותת דם ומסביבו שוטרים ואזרחים המקללים אותו וקוראים להורגו. הכיתוב מסביר כי הילד "הוצא להורג על-ידי כוחות ישראליים". הסרטון זכה ליותר מ-9,800 שיתופים, למעלה מ-333 אלף צפיות ומאות תגובות. הכיתוב אינו מסגיר את העובדה כי בן ה-13 המצולם בסרטון נורה לאחר שיצא למסע רצח של ישראלים, ובהם ילד בן גילו שנפצע אנוש, ושהדוקר הועבר מאוחר יותר לטיפול בבית-חולים ישראלי.

שקרים ודיסאינפורמציה היו תמיד חלק ממערכות צבאיות (ומהחיים עצמם), אבל מה שהולך ומשתנה הוא קלות ההפצה. רק לשם השוואה, באותן 24 שעות פירסם עמוד הפייסבוק של ynet – ככל הנראה ספק החדשות הגדול בישראל, עם למעלה מ-835 אלף עוקבים – הפניות ל-15 כתבות שהשיגו 2,618 שיתופים במצטבר. כך שבמשך אותן שעות הגיע עמוד החדשות הגדול במדינה לרבע מהתפוצה של הפוסט הבודד של אותה דבי חן.

"מה שנתפס היום במחסומים בחברון" (צילום מסך)

"הוצא להורג על-ידי כוחות ישראליים" (צילום מסך)

אי-אפשר שלא להתבונן בתסכול על הנכונות שיש לאלפי אנשים לשתף מסר אלים ושקרי, לא משנה כמה מופרך הוא נראה, כל עוד הוא מתאים לנרטיב שיש להם בראש. ממש כשם (להבדיל) שמאות אלפים, בארץ ובעולם, פירסמו לפני כמה שבועות את "הצהרת הפרטיות" המפוברקת של פייסבוק, חרף כל ההכחשות הנמרצות של מארק צוקרברג, הכתבות שהבהירו שאין להצהרה שום משמעות וכמה מערכונים עסיסיים שלעגו לכל מי ששיתף את הסטטוס.

האינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, הורגים את המתווכים שלנו, האנשים שעומדים בין המוצר (במקרה הזה חדשות) לבין הצרכן. אם בעבר (שהולך ומתרחק) מידע היה צריך לעבור דרך עורכים וכתבים, שהיו אמורים לאמת עובדות ולשלם באובדן האמון הציבורי בהם (או במשרתם) במקרה של טעויות ברורות והרסניות, היום כל שקר יכול להיות מופץ על-ידי כל אחד ולהגיע לאינספור אנשים שלא ייתנו לאמת להרוס להם סיפור טוב.

פעם אחר פעם אנחנו מגלים את המימד ההרסני והמשחית שיכול להיות לכלי החברתי שהעניקו לנו מארק צוקרברג ודומיו. אם זה בתופעות שיימינג שכבר גבו חיי אדם, ואם זה בהסתה ההורסת מרקמים חברתיים ומאפשרת מציאות של טרור גם בלי ארגוני טרור. בהעדר גורם מחנך שיסביר ויזהיר מפני הקלות הבלתי נסבלת של השיתוף, על הציבור מוטלת האחריות הבלעדית ללמוד לבחון את המידע שהוא נחשף אליו ברשתות בעיניים ביקורתיות – לפני שהוא מהדהד אותו ותורם להגברת האלימות וההרג. בתקופות מלחמה, הדרישה הזו נוקבת אפילו יותר.