טרור ותעמולה

אחד האתגרים הגדולים שיכול לאחל לעצמו תועמלן הוא התנסות בתחום שבענף יחסי-הציבור מכנים "ניהול משברים". אחד האתגרים הגדולים שיכול לאחל לעצמו תועמלן ששדה הפעולה שלו הוא עולם העיתונות הוא כיצד לשווק קטסטרופה המאיימת לקבע את מושא התעמולה כאחד האחראים למשבר, או לפחות לאקלים המדיני והפוליטי שממנו צמח – ועדיין לשמור על הפסאדה העיתונאית.

הפתרונות שאומצו בימים האחרונים ביומון הנפוץ בישראל (לפי סקר חשיפה), "ישראל היום", הם אחד הגורמים לכך שדווקא בימים שבהם הכותרות נעשות יותר ויותר מטרידות, הקריאה בו נעשית יותר ויותר מעניינת, ועשויה גם להעיד – בזהירות המתבקשת – על הלכי הרוח של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שעבורו נוסד ופועל עיתון זה.

מי שידפדף בשערים ובכותרות שסיפק עיתון התעמולה של ישראל במהלך הסלמתו של גל הטרור הפלסטיני (הזוכה אט-אט בכינוי המחייב "אינתיפאדה") יוכל לחזות בתופעה מעניינת: מאז החודש שעבר דאגו ב"ישראל היום" להבליט שוב ושוב את הצהרותיו של ראש הממשלה בנוגע לטיפול העתידי בטרור, וזאת על חשבון הדיווחים על מעשי הטרור עצמם, שנדחקו לכותרות משניות.

עמדתו הנחושה של נתניהו והבטחתו למצוא לטרור פתרון מבצעי סייעו אמנם לצייר את ראש הממשלה כמנהיג חזק המחויב לשמירה על בטחון אזרחיו, אך מקץ כמה ימים, כשהתברר שהטרור לא נפסק – קו ההסברה הזה נשחק באופן טבעי ואיבד מכוחו. לפיכך, או מסיבה אחרת, אתמול סוף-סוף יישרו ב"ישראל היום" קו עם שאר העיתונים ועברו לעסוק קודם כל בטרור, ורק אחר-כך בתוכניותיו של ראש הממשלה.

העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב (צילום: "העין השביעית")

הקו הזה נמשך גם היום. את הטקטיקה שנועדה לשדר לציבור שנתניהו שולט במצב מחליפה כעת טקטיקה חדשה-ישנה שתכליתה טשטוש אחריותו לנעשה במדינה.

תועמלנים מתוחכמים אינם ממציאים סתם כך בדותות ויוצאים לשכנע בהן את הציבור הרחב. כפי שלמדים היום קוראי "ישראל היום" (ועל כך בהמשך), שקרים בוטים ועלילות דם הם עסק לפלסטינים וקיצוני דת אסלאמים. תועמלנים מתוחכמים הפועלים תחת מגבלותיה של מדינה חופשית, היודעים שקהל היעד שלהם אינו בהכרח ציבור נבער וחף מביקורתיות, מסמנים אירועים שעל עובדותיהם אין מחלוקת משמעותית, מנכשים מהם פרטים העשויים להזיק למטרה הגדולה ויוצקים אותם בתוך הקשר המקדם את מטרותיו של השלטון.

ב"ישראל היום" מתבטאת המניפולציה הזאת באופן המדגיש את הרצחנות (האמיתית) של האסלאם הפונדמנטליסטי, את ההסתה (הבלתי מוכחשת) של אנשי דת וממשל פלסטינים ואת השנאה (שאין עליה עוררין) שחשים ערבים רבים כלפי מדינת ישראל ותושביה היהודים. שלל מלות הגנאי והזעזוע שניתן להצמיד בנקל לכל התופעות הללו מאפשר לאנשי "ישראל היום" להצניע תופעות אחרות הקשורות גם הן באופן ישיר לגל הטרור שנפל בהפתעה על אזרחי מדינת ישראל – ולתאר אותו כאירוע בטחוני גרידא, שאינו קשור להתנהלות המדינית והפוליטית של הגוף שבראשו עומד מושא הקידום של החינמון.

הכותרת הראשית של "ישראל היום", כמו כותרותיהם הראשיות של כל שאר העיתונים הכלליים, מוקדשת לאחת משורה של תקיפות חבלניות שאירעו אתמול ברחבי ישראל. בניגוד לעיתונים האחרים, ב"ישראל היום" מתווכים את התקרית לקוראים באמצעות עולם המושגים של ענף הפסיכיאטריה העממית. "הטירוף: בן 13 עם סכין ורצח בעיניים", מתפלצת הכותרת הראשית.

כפולת העמודים הפותחת של החינמון מוקדשת לתיאור הפיגוע. בצדה השמאלי שבים ומגייסים ב"ישראל היום" את עולם הפסבדו-מדע כדי להסביר את תופעת הטרור. "וירוס הטרור המידבק", מכנה את זה העורך הבכיר בועז ביסמוט בכותרת מאמרו. הווירוס, מתפייט ביסמוט, "עובר מזומבי אחד לאחר", וניתן להתייחס אליו כאל "מעין מופרעות נפשית, המקבלת לגיטימציה ממקומות קדושים" ו"סיפורי אלף לילה ולילה על היהודים המבקשים לבנות את בית-המקדש ולהרוס את מסגד אל-אקצא".

אם כך, האם אין מדובר בפנאטיות דתית מהסוג הישן והמוכר? ואולי זה בכל זאת הכיבוש? לא בהכרח. ביסמוט מודה בפני קוראיו כי הוא אינו מבין מה גורם ל"צעירה ערבייה בת 19 הלומדת היסטוריה באוניברסיטה, לכאורה בת לזוג הורים דואגים", או ל"אם לילדים בת 29, סטודנטית לתואר שני", לצאת ולדקור יהודים. "זה לא ייאוש – זה משהו אחר. משהו חולני מאוד-מאוד".

רעולי פנים מפגינים נגד ישראל ברפיח, היום (צילום: עבד רחים חטיב)

מוטיב השקרים שעלה בטורו של ביסמוט חוזר בעוד שני טורים, מאת דן מרגלית (המזכיר את "השקר כאילו ישראל מבקשת לשנות את הסטטוס-קוו בהר-הבית" ויוצא נגד פוליטיקאים מהימין העשויים לקרוא תיגר על נתניהו) ונדב שרגאי, הכותב לקוראיו המוסלמים (ככל שיש כאלה) כי מנהיגיהם מוליכים אותם שולל, שוטפים את מוחותיהם ב"כזבים חסרי יסוד" ומפיצים "עלילות דם" שמובילות לשפיכת דם. "פקחו את עיניכם: ישראל אינה מסכנת את אל-אקצא. היא אינה חופרת מתחת להר-הבית. איש לא מחדיר חומרים כימיים שימיסו את יסודות המסגדים", הוא כותב.

בטור אחר מתגייס חיים שיין להקצנת דבריהם של אלו הטוענים לקשר בין המדיני לבטחוני. "שמעתי בקשב רב את 'נאום אילו הייתי ראש הממשלה' שנשא בפתיחת מושב הכנסת יצחק הרצוג", הוא כותב. "מדבריו התקבל הרושם כאילו ממשלת ישראל היא שמארגנת את טרור הסכינים ומסיתה צעירים בגיל 13 למעשי רצח".

כך עושים זאת: האחד טוען שאין לטרור הסבר הגיוני. השני טוען שמי שמותח ביקורת על ראש הממשלה למעשה מסית נגדו. השלישי מתריע מפני ביקורת מבית. והרביעי מקדיש את טורו כדי להסביר שטענותיו של האויב הן שקרים גמורים. תוצרתם של פרשני "ישראל היום" אולי נראית כמו מקבץ של פרשנויות שכל אחת מהן עוסקת בהיבט אחר של המצב, אך בפועל מדובר בארבעה פנים של טיעון זהה: כולם אשמים במשהו, למעט האיש הנושא במשרה הרמה מכל.

ההקפדה על הרחקתו של נתניהו מהדיון על הטרור ומקורותיו אינה מוגבלת לטורי הדעה. עורכי החדשות של "ישראל היום" מקפידים לנכש את נוכחותו מהידיעות המוקדשות לתקריות האלימות מאתמול – ותמונתו נעדרת באופן חריג מהשער. למעשה שמו מופיע לראשונה רק בעמ' 11, בידיעה קצרה המוקדשת להצהרתו – החוזרת – שלפיה יוציא את הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית אל מחוץ לחוק. שלל הביטויים החריפים שהמטיר עליו אתמול הרצוג נחסכים מהקוראים, הזוכים רק לתמצית קצרצרה מדבריו בפסקה החותמת של ידיעה העוסקת בנאומו של נתניהו (לשם האיזון, או מסיבה אחרת, הוצמד לה טור הניגוח של שיין).

כתבי החדשות יורי ילון ואפרת פורשר, המדווחים בכתבה הראשית של "ישראל היום" כי "תושבי פסגת-זאב השמיעו אתמול טענות קשות בנוגע למצב הבטחוני בשכונה, שמידרדר כבר תקופה ארוכה, ואף קיימו הפגנה במקום הפיגוע", נמנעים מלפרט אילו טענות בדיוק השמיעו התושבים.

מי שייקח ליד עותק של "ידיעות אחרונות" יוכל ללמוד כי התושבים צעקו, בין היתר, "נתניהו תתפטר, דם יהודי אינו הפקר", כפי שדווח בבולטות בכפולה הפותחת של הטבלואיד. מהכתבה נוכשה גם התבטאות של ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שלפי "מעריב" קרא אתמול לנתניהו "להחריף את הצעדים ולהקשות את היד". על-פי "ישראל היום", לעומת זאת, "ברקת ביקש להודות ל'כוחות הביטחון, למאבטחים ולתושבים המסורים'".

בשער "ידיעות אחרונות" מפנים את הקוראים לידיעה על הפגנה אחרת שפרטיה נחסכים מקוראי "ישראל היום", שרק היום בצהריים הודיעו מארגניה על ביטולה. "חנה הנקין ויהודית דסברג, ששכלו בפיגועים את ילדיהן ומטפלות בנכדים, ינאמו היום בעצרת של הימין מול בית ראש הממשלה", נכתב בשער. "בין הנואמים יהיו גם השר אורי אריאל וח"כ ינון מגל מהבית-היהודי", מדווח אלישע בן-קימון. ב"ישראל היום", מנגד, מעדכנים את הקוראים כי "יהודים וישראלים הפגינו בטיימס סקוור לאות סולידריות עם ישראל".

אם היתה ההפגנה מתקיימת מחר, יש לשער שב"ישראל היום" היו מדווחים כי המפגינים מול בית ראש הממשלה ביקשו להפגין אחדות אל מול הטרור המשתולל. זה לא היה שקר. לפי הדיווחים בעניין, זו אכן היתה אחת ממטרותיה של ההפגנה שהיתה אמורה להיערך היום. ובכל זאת, אם זה היה קורה, היה בזה טעם לפגם. מי שמסתיר במתכוון ביקורת על ראש הממשלה בעת מצב חירום בטחוני הקשור באופן ישיר לתחומי אחריותו אינו שונה בהרבה ממי שמשקר כדי לטעת בשומעיו תפיסת מציאות כוזבת. הוא רק מעט יותר אלגנטי.

שקרים

גם ב"ידיעות אחרונות" מקדישים מקום לדיון בנורמות השקר הנהוגות בציבור הפלסטיני. "לדברי ראש הממשלה ושריו, התפרצה האלימות בגלל הסתה: ראשי ציבור פלסטינים משקרים בדבר כוונותיה של ישראל בהר-הבית", כותב ירון לונדון במאמר המתפרסם במדור הדעות של העיתון. "על נקלה נקלטת הטענה הזאת באוזני היהודים, התופסים את אויביהם כשקרנים מטבעם, ואף יש אומרים שתרבותם משבשת את יכולתם להבחין בין אמת לשקר.

"זו אינה כל האמת על אודות השקר. הוא רווח בקרב הערבים, אך גם אם היה ליהודים יתרון קטן כדוברי אמת – יתרונם אבד זה מכבר. יש שקרים מפורשים ויש שקרים מורכבים ונפתלים. למשל, אזעקת המוני המאמינים להגן על חראם א-שריף מידי היהודים המתכוונים להשתלט עליו כדי לבנות את מקדשם מבוססת על שקר מהול באמת. האמת היא שעמדתה המוצהרת של ממשלת ישראל כלפי הר-הבית לא השתנתה מאז מלחמת ששת-הימים, אבל בו בזמן מכריזים אחדים משריה כי השינוי הוא משאת נפשם וכי המצב עתיד להשתנות במהרה בימינו.

"מאחורי השרים האלה עומד הימין המשיחי, שהוא היסוד הדינמי ביותר בפוליטיקה הישראלית. הפלסטינים מבינים מה שמבינים גם משקיפים יהודים: נתניהו, האיש שהתריע מפני נהירת אוטובוסים עמוסי ערבים לקלפיות, הוא הסמן השמאלי בממשלתו והעתיד מקנן מימינו. נוכח העובדות האלה אפשר לקבוע כי מנהיגי הפלג הצפוני של התנועה-האסלאמית בהחלט מגזימים בחששותיהם, אבל אינם שקרנים".

והעולם שותק

כתבת השער של מוסף "הערב" של "גלובס" מורכבת משיחות שערכה טל שניידר עם עיתונאים בכלי תקשורת בינלאומיים. "עצוב להודות בכך – אבל פלסטינים פוגעים בישראלים וההפך, זה לא מעניין", אומר לה אחד מהם. "למעט דיווחים מסוימים, שבהם אופן הסיקור היה מוטה במיוחד, ועל כן תפסו כותרות אצלנו", טוענת שניידר, "התקשורת הגלובלית מפהקת ביחס לישראל ולרשות הפלסטינית.

"סוריה, משבר הפליטים הסורים באירופה, הפיגוע ההמוני הקשה במהלך הפגנת שלום באנקרה, וכמובן אייטם מספר אחת במחלקות דיווחי החוץ בכל כלי התקשורת בעולם בשנה פלוס האחרונה – דאע"ש. אלה הם הנושאים על סדר היום הציבורי הגלובלי, בדיוק כפי שמנהיגי הימין מבקשים זה שנים ארוכות ('תעסקו באחרים, למה בנו'). אז הנה, זה קרה. ישראל לא מעניינת את כלי התקשורת הזרים".

כלכלה (מבחר כותרות)

• "הפגיעה בתיירות מאיימת על עסקים בירושלים" ("כלכליסט").
• "הסכינים בירושלים רוקנו את המסעדות" ("גלריה").
• "בעלי עסקים ערבים: 'המצב גרוע מזה שהיה ב'צוק איתן'; יש ירידה של 90% במכירות'" ("דה-מרקר").
• "היהודים לא באים כבר שבועיים. המקום עומד ריק" ("ממון").

ב"ישראל היום" לא מתפרסם הבוקר מדור כלכלה.

עוד כלכלה

הכותרת הראשית של "גלובס" מוקדשת לסנקציות שיטיל בנק לאומי על שלושה מבכיריו לשעבר – המנכ"לית גליה מאור, היו"ר איתן רף והמשנה למנכ"ל צבי איצקוביץ' – בעקבות מעורבותם בפרשת העלמות המס בארצות-הברית. "יצאו בזול? מאור, רף ואיצקוביץ' יחזירו לבנק לאומי 5.1 מיליון שקל", נכתב בכותרת הגג. "אין אחריות אישית, יש רשלנות", קובעת הכותרת הראשית.

גליה מאור, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי, 2012 (צילום: משה שי)

בטור פרשנות נלווה מציין חן מענית כי הכספים שיחזירו הבכירים הם "חלק קטן" מהבונוסים שקיבלו במרוצת השנים שבהן סייע הבנק ללקוחותיו להעלים מסים. מענית לועג ללשון שבה ניסחו חברי הוועדה את מסקנותיהם ("לשון משפטית מפולפלת הנהוגה בהסדרי פשרה") ומתגייס לתרגם אותה ל"לשון הדיוטות": "אנחנו לא יכולים לקבוע כי השלושה כלל אינם נושאים באחריות למעשים, אך לא רוצים לקבוע כי השלושה התרשלו בעבודתם ונושאים באחריות מלאה למצב, ולכן נשתמש במושג המשפטי העמום 'קיימת אפשרות מסתברת לרשלנות'".

המלצותיה של הוועדה שהקים הבנק לצורך בחינת הטיפול בבכירים ובעובדים אחרים שלקחו חלק בפרשה פורסמו כבר אתמול בבוקר בכותרת הראשית של "כלכליסט". הבוקר ממשיכים להקדיש להם שטח נרחב ביומון הכלכלי של קבוצת "ידיעות אחרונות": גולן חזני מנתח את הדו"ח על פני כפולת עמודים שלמה, ומשה גורלי תורם טור עוקצני המוקדש להיבטים המשפטיים, ועל הדרך מציין את ה"מדיניות הידועה שישראל משמשת כמקלט מס ליהודים מרחבי העולם, ששרי ובכירי האוצר היו מגיעים לכאן עם מזוודות של דולרים ושהמדינה והכלכלה צמחו כאן על הכסף השחור הזה".

ב"דה-מרקר", העיתון האגרסיבי ביותר כלפי ענף הבנקאות בישראל, מדווחים על ההתפתחויות בשער האחורי. ב"ממון", מוסף שכתביו ועורכיו מפרסמים זה שנים תוכן שיווקי בשירותו של המתחרה המרכזי של בנק לאומי, בנק הפועלים, מעלים את קלונו של הבנק הכחלחל לכותרת הראשית.

לצד הדיווח החדשותי של "ממון" נדפסים שני טורי פרשנות. באחד מהם מזכיר רועי ברגמן כי הסכומים שיחזירו שלושת הבכירים הם "פרומיל מסכום הקנס שאותו שילם לאומי" (כ-400 מיליון דולר, לא כולל הוצאות משפט וייעוץ). באחר, המודגש יותר, מאשים סבר פלוצקר את רשויות המס בארצות-הברית בסרבול, שחיתות ואי-מידתיות. "מאור, רף ואיצקוביץ': פעלנו ביושר", מודיעה כותרת קטנה הנדפסת בכפולה הפותחת של "גלובס".

הבועה

"החגים לא עצרו את נוטלי המשכנתאות: 4.2 מיליארד שקל בספטמבר", מודיעה כותרת בעמודי החדשות של "גלובס". "2015 מסתמנת כשנת שיא במשכנתאות כאשר בתשעת החודשים הראשונים של השנה חולקו משכנתאות ב-49.2 מיליארד שקל", מציין עדי בן-ישראל. "מתי טירוף האשראי לענף הנדל"ן ישאב את ישראל למיתון או משבר?", תוהה איתן אבריאל בכפולה הפותחת של "דה-מרקר".

תרבות

"יגאל עמדי הוא המועמד המוביל לתפקיד יו"ר המועצה לתרבות ואמנות", מדווח ב"גלריה" יאיר אשכנזי, בידיעה המוקדשת רובה ככולה לתיאור קורות חייו של העסקן הירושלמי, שבין היתר כיהן בתפקידים שונים בעירייה מטעם הליכוד. "עמדי סירב להגיב לידיעה", מציין אשכנזי במשפט הסיום של הכתבה.

"הפתעה ומבוכה בעם-עובד ממינוי ראש אגף בהסתדרות לתפקיד מנכ"לית ההוצאה", מודיעה כותרת נוספת במוסף התרבות של "הארץ" (חיים ביאור וגילי איזיקוביץ). "חניטל סויסה, שאין לה רקע בענף הספרים או בתחום הפיננסי, תחליף בתפקיד את ג'קי בריי", נכתב בכותרת המשנה. נסיבות פרישתו של המנכ"ל היוצא, שכניסתו לתפקיד לוותה במחאה מצד עובדי ההוצאה, אינן מוזכרות.

עסקי השעשועים

"מעריב" הוא העיתון היחיד שמדווח הבוקר על תביעת הדיבה שהגיש ח"כ אורן חזן נגד העיתונאי עמית סגל בגין תחקיר חדשות ערוץ 2 שחשף פרטים ועדויות על עסקי הקזינו והזנות שבהם היה לכאורה מעורב חבר-הכנסת (אריק בנדר). סכום הפיצויים שמבקש חזן: מיליון שקל.

ח"כ אורן חזן מגיש לעמית סגל את תביעת הדיבה שהגיש נגדו. הכנסת, אתמול (צילום: מרים אלסטר)

פרסום סמוי

"מודל האינטרנט החינמי היה כישלון; עתיד החדשנות נמצא בתוכן בתשלום", מצטט אורי פסובסקי באתר "כלכליסט" דברים שאמר אתמול אנדרו קין, "סופר, יזם ומבקר אינטרנט", בכנס המובייל של היומון הכלכלי מקבוצת "ידיעות אחרונות". במהדורת הדפוס של הכלכלון צורף לכתבה טור ברוח זו (ולמעשה, תמליל של נאום שנשא אתמול) מאת המו"ל, יואל אסתרון. "התמכרנו לנוחות הנפלאה של קבלת מידע חינם, בכל נושא, בזמן אמת, לכף היד שלנו. ולא עצרנו לשאול מי משלם את החשבון", כותב אסתרון.

"הגבולות הפרוצים בין מידע נקי מאינטרסים, מועיל, בעל ערך, לבין מידע מוטה, מעוות ומקולקל, עלו רק לאחרונה לסדר היום בוויכוחים על 'תוכן שיווקי', 'מידע ממומן' ושאר המלים המכובסות. יותר ויותר אנשים מתחילים להבין – כך אפשר לקוות – שהם משלמים מחיר יקר על מידע חינם, מחיר לא שקוף, אבל הוא שם. כי כידוע אין ארוחות חינם בעולם הזה, גם אם מזמינים את הארוחה במובייל", הוא מציין, על אף שהפרקטיקה הפסולה שנגדה הוא יוצא נפוצה גם בכלי תקשורת הגובים תשלום עבור צריכתם – ובראשם עיתון האב של "כלכליסט", "ידיעות אחרונות".

"הפתרון כרוך בשינוי המודל של איסוף והפצת המידע, לפחות בכל הנוגע למידע חשוב, משמעותי או חיוני. אנחנו חייבים להפוך בחזרה את המידע למוצר בעל ערך, שיש לו מחיר סביר. מוצר שבני-אדם מוכנים לשלם עבורו כדי לשמור על האמינות שלו", מוסיף אסתרון. "כך למשל אתרי חדשות ואקטואליה יישענו לא רק על פרסום, גלוי או מוסווה, אלא גם על תשלום של הקוראים.

"'פייננשל טיימס' ו'ניו-יורק טיימס' ועוד עיתונים רבים בעולם כבר הבינו את זה. גם בישראל יש נסיונות להעניק ערך מחודש למידע. כולנו צרכני מידע. לכן אנחנו צריכים להחליט מה אנחנו רוצים: מידע לא אמין שמישהו מממן כך או אחרת בשירות אינטרסים לא ידועים, או מידע אמין שיעזור לבני-אדם לעשות בחירות תבוניות בעניינים החשובים באמת. בשביל ההחלטה הזו לא צריך אלגוריתם".