ושוב איתכם בפסטיבל הביזיון העונתי של נבחרת ישראל בנסיונה לעלות לטורניר גדול. התקשורת העלתה על המוקד את המאמן האשם התורן (הפעם אלי גוטמן), ולשם כך הופעלו כמה תותחים כבדים שמשמשים כפרשנים.
אחד כזה הוא שלמה שרף, המאמן הלאומי לשעבר, שבמשך שמונה שנים לא הצליח במבחן התוצאה על אף שלרשותו עמדה נבחרת נוצצת במיוחד, אבל יילל והתבכיין בכל פעם שאבי רצון היה עושה ממנו קציצות. מאז שפרש מאימון והפך לפרשן, גובה הלהבות אצלו הוא כגובה האינטרסים. כש"חביבו" אברם גרנט נכשל עם תצוגות משעממות – שרף יצא נגדו ללא רחמים. כשהחבר שלו דרור קשטן נכשל, שרף התייחס אליו בסלחנות. את לואיס פרננדס, שאותו לא הכיר, שלח ל"אבחון". עכשיו הגיע תורו של גוטמן, שאינו מידידיו של שרף.
"אחד הבזיונות הגדולים של הכדורגל מאז היוולדו", פסק השבוע לאחר ההפסד לקפריסין 2:1 בטדי, משחק שחיסל כמעט לגמרי את סיכויי ישראל לעלות לפלייאוף של מוקדמות היורו. "כבר עדיף גרנט", הוסיף בנסיונו להקצין את הכישלון הנוכחי, תוך אזכור שמו של המאמן שהוא הכי מתעב. ב-2009, כשצצו ידיעות על חזרתו של גרנט לאימון הנבחרת, שרף יצא מגדרו כדי לסכל בהבל פיו את האפשרות: "האיש הזה כבר היה מאמן הנבחרת ונכשל. הנבחרת לא עשתה שום דבר בתקופה שלו, הוא לא סיים עם שום ניצחון. את מי הוא ניצח, את קפריסין? את מולדובה? מישהו אהב את הנבחרת בתקופתו?".
אלא שעכשיו שרף מעדיף את אותו לא יוצלח על פני גוטמן. מדוע? הרי גוטמן לפחות השיג ניצחון סוחף 0:3 על נבחרת עדיפה, בוסניה, בנובמבר 2014, והדליק את אוהדי הכדורגל במדינה, כולל את שרף. הנה מה שכתב שרף באתר ערוץ הספורט לאחר אותו ניצחון: "אחד המשחקים הכי טובים של הנבחרת בשנים האחרונות", "הנבחרת הציגה יכולת אדירה", "מחמאות גדולות מגיעות כמובן לאלי גוטמן", "לא יהיה מופרך לומר שמאז הניצחון הגדול על אוסטריה לא היה לנו שום דבר שדומה לזה".
תנסו להבין את הלוגיקה: בתקופתו של גרנט הנבחרת ניצחה רק את אזובי הקיר, אבל למרות זאת הוא עדיף על גוטמן, שהיה אחראי לאחד הנצחונות הגדולים של הנבחרת. אולי זה מפני שהפרשן שליימה צריך לייצר כעת עצבים מלאכותיים במסגרת תפקידו כפרשן ה"תחזיקו אותי חזק". מה זה חשוב ששרף שיבח את גוטמן רק לפני שנה. כנראה עורכיו סומכים על כך שממילא הזיכרון של הקוראים קצר יותר מהשפיץ של הנעל.
בתקשורת שלומדת בכל פעם מחדש שזה לא נגמר עד שזה לא נגמר שכחו שלנבחרת יש עדיין סיכוי לעלות למוקדמות היורו אם תנצח ביום שלישי (13.10.15) את בלגיה, ובוסניה לא תנצח את קפריסין. אפשרות קלושה, אבל נסים קורים. את השיעור הכי מהדהד סיפקה מכבי תל-אביב לפני כשלושה חודשים, כשהצליחה להתגבר על הפסד ביתי לפלזן ולעלות בסופו של דבר לליגת האלופות. זה לא מנע ממשה פרימו לקונן קודם לכן ולקבוע שהאחראי על כשלון הקבוצה באירופה הוא המנג'ר ג'ורדי קרויף.
בעקבות נבואת השוטים שלו, הפך פרימו ללעג ולקלס, אבל לא למד כלום. על אף שחלפו שישה מחזורים בלבד בליגת-העל, הוא עוסק במרץ מדי שבת בחריצת דין של מאמנים שהפסידו ובהורדת קבוצות לליגה השנייה. הפסדה של הנבחרת השבוע העניק לו הזדמנות נוספת לעסוק במקצוע האהוב עליו – לשלוח הביתה. "גוטמן, עוד לא התפטרת?", שאל בלעג באתר ערוץ הספורט: "מאחר שהיית שותף בכיר לאחד הבזיונות הגדולים של הכדורגל הישראלי, היית צריך להיות נאמן למקצוע שלך ולהודיע בסיום ההפסד לקפריסין שאתה מתפטר ולא יוצא לבלגיה. בהנהגתך, הנבחרת החזירה אותנו עשרות שנים לאחור, והמשחק מול קפריסין היה בושה אחת גדולה".
ואת זה כתב מי שהיה אחראי לאחד הבזיונות הגדולים של עסקי הפרשנות. אם היה נאמן למקצוע, כמו שהוא דורש מגוטמן, פרימו היה מתפטר לאחר כשלונו הקולוסלי.
מימין: משה פרימו, אייל ברקוביץ' ושלמה שרף (צילום מסך)
לתור המתארך של התליינים בשקל הצטרף אייל ברקוביץ'. בטור שפירסם ב-one כתב: "משחק פחדני בראשותו של המאמן אולי הפחדן ביותר שידע הכדורגל הישראלי [...] פחדן, הססן וחסר כל יצירתיות [...] גוטמן החזיר את הכדורגל הישראלי הרבה שנים אחורה".
כשישראל ניצחה את בוסניה 0:3, ברקוביץ' היה מנג'ר הפועל תל-אביב ולא כתב ב-one. לא קשה להמר שהיה מרעיף שבחים על אותו ניצחון. בטורו השבוע קבע ברקוביץ' בנשימה אחת ש"במשך שני קמפיינים לא העז המאמן פעם אחת", וכמה מלים אחר-כך ציין שבכל זאת גוטמן ניצח את בוסניה "בהברקה חד-פעמית". אז העז או לא העז? הבריק או לא?
הניסיון של ברקוביץ' לגמד את גוטמן בא על רקע היריבות ביניהם. בראיון ל"ישראל היום" סיפר ברקוביץ' על החברות הגדולה שלהם בעבר, עד שגוטמן "בגד בי על רקע הנבחרת". ברקוביץ' הוסיף בגילוי לב: "כל מה שאני אגיד על גוטמן לא יהיה אובייקטיבי". אחרי כזה וידוי איך אפשר להתייחס ברצינות לדברים שכותב פרשן על מאמן שאיתו הוא מסוכסך?
אלו דוגמאות חיות לניתוחים מקצועיים של שלושה פרשנים בכירים בתקשורת הספורט. יש שמתייחסים אליהם כאל פרשנים מכובדים, ויש שרואים בהם ליצנים. למרות הכל, מעמדם מובטח מפני שהבוסים שלהם רואים בהם כמי שמלבים את הלהבות ואת מדד הכניסות.
בשורה התחתונה, פני הפרשנים כפניו של הכדורגל הישראלי הרדוד. פרשנות שלא מחכימה, לא מחדשת ולא ממריאה. כמו נבחרת ישראל המקורקעת כבר 45 שנה. בשני המקרים זה עניין של תרבות והשקעה, וקשה שלא לחשוב שמאחורי שניהם יש יד מכוונת ועצלה. יד שאינה ממהרת לשנות את סדרי העדיפויות התקציביות שלה, או את הפוליטיקה הפנימית, לטובת התרבות וצרכניה.
בינוניות עקבית, חוסר מקצועיות כרוני וזלזול קבוע בקוראים מייצרים אמנם ייאוש ודכדוך, אבל גם רף קבוע של מרירות, שמצדה מייצרת זעם, שמצדו מייצר זרם טקבוקים קבוע, שמשמעו כסף. למה להשקיע משאבים ויצירתיות באיתור פנים חדשות, רעננות, חפות ממשקעי עבר ומהרגלי עבודה בזויים, במקרה התקשורתי, או לחלופין להשקיע בטיפוח שחקנים צעירים, כשבכל מקרה הקהל הנאמן נותר שבוי? מה זה חשוב אם הוא קהל לקוחות מרותק ומלא הערכה, או קהל ביקורתי ומלא מיאוס? כך או כך, המונה דופק.
בקטנה
עומאן מתקרבת. הידיעה ב"ישראל היום" מה-7.10.2015
ב"ישראל היום" גילו בקיאות גיאוגרפית בנבכי המזרח התיכון וקבעו שעומאן נמצאת בירדן. עם עוד מאמץ קל מצדם, אליפות העולם בשיט היתה יכולה להיערך בים המלח.
לתגובות: yegerm9@walla.co.il