מה בין סבסטיה, אלון-מורה וחברון לתחנות הרדיו הפיראטיות? בשני המקרים מחזיקות ממשלות העבודה בזכויות היוצרים על הגולם הפיראטי. "קול השלום" של אייבי נתן התחיל לשדר בשנת 75', ממש בזמן שמתנחלי גוש-אמונים נערכו לכבוש את סבסטיה. התחנה, יש להזכיר, פעלה בעידן המונופול של קול-ישראל וגלי-צה"ל, בטרם ניתן היה להשיג זיכיון חוקי להקמת תחנות אזוריות. התחנה שידרה מחוץ למים הטריטוריאליים של המדינה ולא עסקה בהסתה. אבל הגישה לתחנות הפיראטיות "האידיאולוגיות" שקמו אחריה, חלקן מזיקות ומסיתות במיוחד, נגזרה מתקדים אי אכיפת החוק על "קול השלום".

תחנות הרדיו הפיראטיות הראשונות, כמו ההתנחלויות הראשונות, הוקמו וצמחו בסדק הצר שבין החוק לפוליטיקה. שני הצדדים של המפה הפוליטית ידעו לשחק היטב במגרש הזה. ראשי ממשלות העבודה התערבו לא פעם לטובתן של תחנות רדיו לא חוקיות המזוהות עם ש"ס, במגמה לרצות את הרב עובדיה יוסף. בעלי תחנות רדיו חרדיות טוענים כי שרת התקשורת לשעבר, שולמית אלוני, לא הציקה להם במיוחד, אבל דווקא שרת התקשורת הנוכחית, לימור לבנת, מכבידה את ידה עליהם. הסיבה לכך, אומרים יודעי דבר, היא שאלוני היתה מעוניינת לדלל את קהל המאזינים ל"ערוץ 7" בכך שאפשרה לערוצים החרדיים לפרוח. לבנת מעוניינת בדיוק בתוצאה הפוכה - לחזק את "ערוץ 7" על-ידי פגיעה בערוצים החרדיים המתחרים על פלח שוק דומה. אלה כללי המשחק.

וזאת הבעיה. ממשלות בישראל נוהגות, לעתים קרובות מדי, להתייחס לתופעות מקובלות וציבוריות פסולות ובלתי חוקיות בתערובת מסוכנת של הבנה והתחשבות, עצימת עין ואוזלת יד. וכמעט תמיד בקוצר ראות טרגי. בשני המקרים, ההתנחלויות והקמת תחנות הרדיו הפיראטיות, זה נראה בהתחלה בלתי מזיק וחולף. האליטות הישראליות לא העריכו נכונה את כוח הרצון, הדבקות במטרה ופוטנציאל השגשוג של המתנחלים הראשונים.

כאשר אישר רבין את הצעת הפשרה להתיר לשלושים ממתנחלי סבסטיה להישאר במחנה צבאי סמוך, הוא הסביר לחבריו השרים: "הפינויים רק מחזקים אותם, בואו נאשר להם להיכנס למחנה קדום, ואחרי שלושה שבועות כולם ילכו הביתה". שנה וחצי אחר-כך הלכה הממשלה הביתה והתחילה תנופת התנחלות אדירה תחת הנהגת הליכוד.

באותה מידה לא הבין הממסד הפוליטי-תרבותי בישראל את עוצמת הניכור וחוסר האמון שחשו המובלעות התרבותיות (עולים מרוסיה, חרדים ומסורתיים תומכי ש"ס) כלפי תרבות הרוב, ולכן גם לא צפו את הישגיהן בבחירות האחרונות. ש"ס עשתה זאת תוך ניצול מרבי של התחנות הפיראטיות המזוהות עמה, ששידרו כל תקופת מערכת הבחירות תעמולת בחירות אסורה.

רוב התחנות החרדיות (מתוך 150 תחנות הרדיו הפיראטיות הפועלות כיום בישראל, כשליש הן תחנות "אידיאולוגיות", כלומר חרדיות. רובן מזוהות עם ש"ס) מתנהגות כמי שמתייחסות אל השלטון הדמוקרטי במדינת ישראל כאל שלטון זר. "הרי כל ערוצי הרדיו במדינה קמו בצורה פיראטית. מה, לח"י לא שידר בצורה פיראטית? אצ"ל לא דיבר בצורה פיראטית? אז גם אנחנו למדנו להיות פיראטים" ("קול הנשמה", 15.1.98).

במידה רבה זאת היתה גם גישת המתנחלים. בשני המקרים שולב המעשה בניכוס האתוס הציוני הבראשיתי, שדגל במעשה החלוצי, ברשות השלטון או ללא רשותו. שדרני ערוצי הרדיו החרדיים, כמו המתנחלים, מציגים את עצמם כממשיכי דרכם וצאצאיהם של החלוצים האותנטים. הישראלים הראשונים. "מי היה כאן קודם כרונולוגית? איזו קבוצת יישוב, אלה שנקראים חרדים, בני ישיבות, או הציבור האחר? ...היה כאן ציבור שניסה להקים מערך יצרני, המושבות הראשונות, שגם ייבשו את הבצות. כל מי שבא אחר-כך, מה שקרוי הזרמים הלא מאמינים, החל מן העלייה השנייה והלאה, ידעו לאן הם מצטרפים וכי התקנון של התורה הוא התקנון של המושבות הראשונות. ואם זה לא מצא חן בעיניהם, אף אחד לא הכריח אותם לבוא" ("רדיו 10", 12.1.98).

"ערוץ 7" פועל לנכס את האתוס הציוני החילוני, ברטוריקה ואף במוזיקה, באמצעות הקדשת שעות שידור רבות לשירים עבריים. חובבי המוזיקה העברית מקבלים באותה חבילה גם את רחבעם זאבי, בני אלון, הלל וייס, נדיה מטר, אדיר זיק וחגי סגל. ערוצי הרדיו החרדיים מגדילים לעשות לניכוס סמלי החילוניות, בין השאר באמצעות הדבקת מלים חדשות לשירים עבריים פופולריים. תחנות חרדיות כמו "קול הנשמה", "קול האמת" ו"רדיו 10" מרבות בהשמעת שירים חילוניים מחודשים כדוגמת "שיר הבטלנים" ("הופה הולה, הולה, הולה, כל העם חוזר בתשובה, הופה הולה, הולה הו, לה, לה...") ואפילו "החומה" של "פינק פלויד" ו"שיר השלום" מתורגמים לחרדית. המנגינה המוכרת פועלת היטב ומשמנת את דרכם החדשה של חוזרים בתשובה.

תופעת הרדיו הפיראטי, כמו מעשה ההתנחלות בשטחים, מעידה על התערערות סדרי שלטון. ככה זה התחיל בלבנון בשנות השבעים. תחילה צמחו תחנות הרדיו הפיראטיות. אחר-כך הופיעו תחנות טלוויזיה פיראטיות. בשלב האחרון הופיעו הצבאות הפרטיים. כל שבט וצבאו: השיעים, הסונים, הדרוזים, המרונים. תחנות הרדיו הפיראטיות בישרו את התמוטטותה של החברה בלבנון. פריחת תחנות הרדיו הפיראטיות כמערכת תקשורת חלופית מבטאת את תהליך הלבנוניזציה העובר על החברה בישראל. כשצומחת מערכת תקשורת חלופית, והיא זוכה להגנת פטרונים פוליטיים ולעצימת עין או אכיפה סלקטיבית של החוק (האכיפה מופנית, ברוב המקרים, נגד תחנות פיראטיות שאין להן פטרונים פוליטיים), אין סיבה שלא יצמחו מערכות שלטון חלופיות אחרות: צבאיות, משטרתיות, משפטיות וכדומה. בשטחים זה כבר קורה. בחברון צבא המתנחלים היהודי הפרטי אף יוצא לפעולות תגמול וחוזר לבסיסו בשלום.

יעקב כץ (כצל'ה), קצין המבצעים של "ערוץ 7", תיאר פעם באוזני תלמידים את הערוץ באופן הבא: "מי שלא יודע מה זה - זאת תחנה פיראטית שמשדרת מהים. התחנה לא עוברת על החוק. היא לא שייכת לשום חוק. היא מחוץ למים. לפעמים עם הגלים היא הולכת קצת לחוף...". זה האתוס. בקריצת עין, במנוד ראש, כמעשה שיש להתפאר בו, כמו גניבת תרנגולות לקומזיץ הפלמ"ח או הקמת יישוב של חומה ומגדל, הובאו בחשכת לילה קרוואנים ונוסדו התנחלויות לא חוקיות, שהוכשרו מאוחר יותר על-ידי ממשלות ישראל. בדרך דומה הוקמו ערוצי הרדיו הפיראטיים האידיאולוגיים, שעתה מנסים להכשירם בהליך מהיר. בינתיים הם פועלים כמעט ללא הפרעה. אי-ליגליזם לגיטימי, אפשר לקרוא לזה.

הרעיון של החברה הישראלית ככור היתוך שלתוכו יישאבו כל השבטים המרכיבים אותה התגלם, בין השאר, בקיומה של ממלכתיות ויצירת הזדהות רחבה עמה. הממלכתיות התגלמה בקבלת סמכות השלטון. היא התגלמה גם בשידורי רדיו ציבוריים שהתבקשו להקפיד על לשון תקינה, פלורליזם, חופש מידע וערכים דמוקרטיים. המתנחלים הראשונים, כמו הרדיו הפיראטי, שביקשו לערער על ממלכתיות ישראלית, מבטאים את כשלונו של החלום הזה ואת התפוררותה של החברה בישראל למרכיביה.

 יזהר באר הוא מנהל "קשב", מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל

גיליון 14, מאי 1998