נחום ברנע מאשים את ערוצי התקשורת שהם "רוקדים על הגגות" ("ידיעות אחרונות", 6 בפברואר 1998) ויוצרים פאניקה לקראת מתקפה עיראקית שאולי לא תבוא, בעוד שהממשלה דווקא מגלה אחריות ומרגיעה. אלא שבמקרה של איום מחודש של סקאדים מעיראק לא ברור כלל שהתקשורת אינה עושה את מה שאנו מצפים ממנה לעשות. להזכירכם, הממשלה הרגיעה אותנו גם בסיבוב הקודם. עיתונאי הרדיו והטלוויזיה בגרסת "מפרץ 1991" עשו הסבה לעבודה במשרה מלאה כמרגיעים והעסיקו אותנו בהוראות מדוקדקות, מעין שולחן ערוך של פולחנים מוזרים לעת מתקפת סקאדים. הריטואלים הללו סייעו לנו להעביר את הזמן בהרגשה שאם רק נקפיד לפעול לפי ההוראות לא יאונה לנו כל רע.

לאחר מעשה, נחשפו השקרים של הממשלה והתקשורת למדה את הלקח. הפעם היא לא שיתפה פעולה. הפעם היא אמרה לנו: אל תאמינו להרגעה, שום דבר אינו ידוע, ואין לנו מושג למה לצפות. הפעם הראו לנו את כל הזוועות שבמלאי וגילו לנו את כל האופציות הנוראות שאין ידוע אם אכן הן קיימות בידי סדאם חוסיין. ולמרות שהפעם היתה קיימת אולי מידה גדולה יותר של צדק במסע ההרגעה הממשלתי, צריך לשאול מה אנחנו מעדיפים - תקשורת שדואגת למוראל הלאומי ומתייצבת דום לשירות הממשלה בכל רגע שמסתמן באופק איום על המדינה, או תקשורת שמותירה לנו האזרחים את ההחלטה האם ומתי להיכנס לפאניקה, ומעדיפה בלבול וכאוס וחוסר ודאות על פני ודאות כוזבת.

מבלי להכריע מה עדיף ברגעי חירום, יש להזכיר גם את המחירים ששילמנו במשך השנים משום שהיתה לנו תקשורת ממלכתית, פטרנליסטית וצייתנית. זו היתה תקשורת שגילתה נאמנות לשלטון, ובכל מה שקשור לתחום הרחב של "הביטחון" לא ייצגה את זכות הציבור לדעת מה שהממשלה אינה מעוניינת לחשוף בפניו. כך, כזכור, נענתה העיתונות לבקשת הממשלה ולא התריעה לפני מלחמת יום הכיפורים על סימנים לכוונות המצרים והסורים לתקוף. ולעומת זאת, כאשר החליט שמעון שיפר, שהיה הכתב המדיני של קול-ישראל לפני מלחמת לבנון, לדווח שבהצבעה בממשלה על ההחלטה לצאת למלחמה היתה התוצאה תיקו, ידע שהוא צפוי עקב כך לאבד את תפקידו.

יחד עם זאת, התקשורת שיש לנו היום איננה, כמובן, תקשורת שטובת הציבור בראש מעייניה. כידוע, עיתונות מסחרית וטלוויזיה מופרטת הן קודם כל עסק, שמטרתו לרכוש את מרב הקוראים והצופים כדי למוכרם למפרסמים, ודילוג מהיר בשלט יוכיח שהחדשות בסי.אן.אן., בבי.בי.סי. ובסקאי גם הן עסוקות מדי יום בהעצמת המלודרמה התורנית. Media frenzy הוא הכינוי המקובל במסדרונות המקצוע לעיסוק הכפייתי בסיפור המרטיט של הרגע - הנסיכה דיאנה, מוניקה לוינסקי או המפרץ הפרסי. אין ספק שאימת המלחמה, פחד הסקאדים, ההסלמה לקראת הבלתי ידוע, ואופני ההשמדה הספק-דמיוניים שאין יכולת לומר מה טיבם, כל אלה הם חומרים טלוויזיוניים חמים, התורמים לרייטינג.

לא ניתן לתחום את הגבולות, ולציין ש"עד כאן התקשורת ממלאת את תפקידה למסור לנו מידע מלא ועדכני כמידת האפשר, ומכאן ואילך היא מחפשת רק ללבות את היצרים, או להגביר את הפאניקה של הצופים". את הפרופורציות נותר לנו הצופים לספק בעצמנו. שהרי ליצירת פאניקה, כמו לריקוד טנגו, דרושים שניים. ולציבור הצופה ב"פופוליטיקה" יש חופש בחירה מלא להחליט איך להתייחס לצעקותיה של הספרית שהכריזה שהיא עוזבת את הארץ.

ביום עיון שנערך לפני כשנה הגיב מרדכי קירשנבאום, מנכ"ל רשות השידור, על האשמות המוטחות בטלוויזיה נגד פלישתה לתחומם של משפחות נפגעות טרור, וטען שיש כאן צורך הדדי; המשפחות בכאבן, מבקשות להשמיע בציבור את זעקתן, וחיילים וקצינים, חבריהם של הנופלים בלבנון, ממררים בבכי לעין המצלמה. קירשנבאום הביע געגועים לתקופה שבה איפוק היה הנורמה, כשהציבור הציב גבולות בפני התקשורת. זכורה גם ההתפעלות שהבענו בשנה שעברה מהתנהגותם של אנשי נבחרת אוסטרליה, לאחר התמוטטות גשר המכביה. בעיתונות נכתב אז שהם שייכים לתרבות אחרת, תרבות של קפיצת שפתיים. לא רק התקשורת אשמה, אפוא, בחשיפת הרוגז והעצבנות, הישראליים כל-כך, בתורים למסכות.

נראה לי שמה שאנחנו מפסידים יותר מכל באופן הסיקור התקשורתי של משבר מהסוג של האיום העיראקי, הוא שנושאים אחרים שהם בנפשנו - בראש ובראשונה, תהליך השלום עם הפלסטינים - נדחקים הצדה ונשכחים. ובכך נראה שהתקשורת באמת משרתת את מטרותיה של הממשלה.

תמר ליבס היא פרופסור חבר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים

גיליון 13, פברואר 1998