גם אחרי שפרשת בר-און נטחנה לאבק, אחרי שעיכלנו את שפעת הדיווחים, מאמרי הניתוח והטורים האינסופיים, גם אחרי שצללנו אל ים המלל, נאחזים כל בוקר בשברי מידע או דיס-מידע שאמורים לקדם את סיפור העלילה, וגם זאת רק כדי לגלות מחדש איך הקביעות הנחרצות של אתמול הופכות לסתירות המביכות של היום; גם אחרי ששבענו איומים בהדחה, בהליכה לבג"ץ, בתביעה לפיצויים, בעשיית חשבון כזה או אחר, באחריות לגורלה של התקשורת העברית כולה; גם אחרי שנדמה היה שהכל כבר נאמר, כמעט הכל פוענח, לאחר שהושל המעטה הגס המכסה על סיפור המעשה - גם אחרי כל אלה נותרו בפרשה חורים שלא נמצא להם הסבר.

המשטרה ניהלה את החקירות בסימביוזה מוזרה עם הפרקליטות. בתחילה פורסם שבסופה של החקירה יימסר דו"ח משותף למשטרה ולפרקליטות. מה קרה לדו"ח המשותף? מתי ולמה החליטה המשטרה להמליץ על דעתה בלבד על הגשת כתבי-אישום, והאם הפתיעה בכך את הפרקליטות? האם בשלב הסופי של החקירה הייתה זו דווקא הפרקליטות שדרשה מהמשטרה החלטה עצמאית לגבי מסקנותיה? מדוע התפרק שיתוף הפעולה שהיה הדוק לאורך זמן ממושך דווקא בימים האחרונים? האם הריחה הפרקליטות את ריח הקרב של סנדו מזור וסמוך אל קו המטרה בחרה שלא להיות שותפה לו?

אבל יותר מכל הייתה פרשת בר-און - חברון פרשה של העיתונות והיא אפשרה לה לחשוף את שריריה החזקים אך גם את בטנה הרכה. יחס העיתונות לפרשה מרגע לידתה בשידור של איילה חסון ועד לפרסום דו"ח היועץ המשפטי ודו"ח הפרקליטות מותיר שאלות קשות רבות. השאלה שעלינו לשאול את עצמנו ברשות-השידור היא האם נכון היה לקיים זיקה כה הדוקה ומחייבת בין המשדר, המשטרה והפרקליטות?

ברור שהמניע לשיתוף הפעולה הזה נובע מן הרצון שלא להעמיד למבחן את שאלת החיסיון העיתונאי. כדי למנוע מצב שבו שופט יחייב את המשדר להסגיר את מקורות המידע התנהלה מעין מערכת של תן וקח, פירורי מידע עיתונאי בלי להסגיר מקורות תמורת שבבים מממצאי חקירת המשטרה. אלא שדברים הגיעו לכדי אבסורד ולעתים ה"סקופ" המשודר ממהלך החקירה לא היה אלא מידע שנמסר למשטרה על-ידי המשדר וכך קיבל הכשר לפרסום.

הסימביוזה בין העיתונאי לחוקר מעלה שאלות קשות למדי. נאמנות העיתונאי היא קודם כל לקורא, למאזין או צופה. נאמנותו גם היא בעלת חשיבות מרובה, אך אם יש בידיו מידע שאינו מסגיר מקור האם הוא איננו חייב למסור אותו בראשונה לציבור? האם העובדה שגם אמינות הטלוויזיה עמדה למבחן גרמה לעניין המיוחד שגילינו אנחנו בהצלחת החקירה ומשום כך העזרה לחוקרים נתפסה אצלנו כדבר מובן מאליו. זה גם מסביר מדוע איילה חסון ציידה את סנדו מזור בדרכו לחקירת ראש הממשלה בברכת "בהצלחה".

האם בכלל תפקידו של העיתונאי  לסייע למשטרה בחקירתה? לייחל במופגן להצלחת החקירה? האם הרצון לקיים ערך מקודש לעיתונאי, כמו חיסיון מקורות המידע מצדיק חילול של ערכים מקודשים אחרים? ומול כל אלה האם מוצדק היה לוותר על התועלת, שהיתה בולטת לעין, לערוץ הראשון משיתוף הפעולה עם המשטרה, שיתוף שבאמת מנע את הצורך לחייב אותנו להסגיר מקורות ואף צייד את מערכת "מבט" במידע חשוב נוסף שלא תמיד היה חשוף לאמצעי תקשורת אחרים?

באשר למקורות המידע שהזינו את העיתונות הכתובה והאלקטרונית, החלוקה היתה מעניינת במיוחד ומעוררת גם היא שאלות הראויות להישאל.
מתוך החקירה, למיטב ידיעתי, כמעט לא דלף דבר. לעומת זאת, מאגפים אחרים במשטרה, שלא עסקו בחקירה, דלפו לא מעט חומרים, בעיקר הערכות ופנטוזים, שלא נשענו על מידע מוצק, וגם בכמה מקרים דיס-אינפורמציה, שבאה להכשיל את החקירה. המידע זה נותב אל דפי העיתון ואל המיקרופון בקצב שוטף וזכה להתפרסם בגלל הרעב הגדול שגרם המחסור בהדלפות מתוך החקירה עצמה.

מקור המידע העיקרי שהזין את מרבית הדיווחים ממהלך החקירה היו הנחקרים עצמם. לכל  נחקר היו העיתונאים שלו ודרכם הוא ביקש לנתב את מהלך הדברים לתועלתו שלו - לטשטש את המזיק ולהבליט את הרצוי. הסיבה שכל-כך הרבה חומרים שנמסרו על-ידי הנחקרים עצמם - שלפחות במהלך החקירה יש לפקפק באמינותם - הובאו לדפוס ושודרו ברדיו ובטלוויזיה נובעת גם היא מהרעב הגדול לחומר שלא סופק על-ידי החוקרים.

בעיית  הנחקרים היתה שהם כל-כך הצליחו במלאכתם, עד שכאשר קראו בעיתון את החומר הדיס-אינפורמטיבי שמסרו הם עצמם לעיתונאי החלו להאמין באמיתותו. זה מסביר את תדהמתם הרבה כאשר הודיעה המשטרה על המלצתה להגיש ארבעה כתבי-אישום.

האם ראוי הנחקר לכבוד העיתונאי שקיבל בפרשה הזו? האם פירסם העיתונאי את החומר שקיבל תוך כדי ציון שמו גם כאשר לא הייתה בעיית חיסיון המקור? האם הוצלב החומר שסיפק הנחקר לעיתונאי? מיטב העיתונאים כשלו בשאלות אלה ולא תמיד באשמתם. חלק מן הנחקרים וממקורביהם העלו לדרגת אמנות את מלאכת הפעלת העיתונאים. נחקר כריזמטי וחכם - והיה כזה - יכול היה להזין בפרשה זו גם עיתונאי מנוסה במידע שבחלקו היה אמין ובעל ערך עיתונאי רב ולעומת זאת בחלקו האחר היה חומר שקרי ומגמתי ופרסומו נועד להכשיל את החקירה. בשלב מתקדם יותר קל היה כבר לזהות את הנחקר שהזין את העיתונאי. בבחינת אמור לי מי העיתונאי ואומר לך מי נחקרו.

האם ידינו נקיות בכל הקשור לאימות החומרים שהשגנו מהנחקרים במהלך החקירה בפרשת בר-און? שאלה שקשה לענות עליה גם כשהיא נשאלת היום, זמן מה אחרי ששקע אבק הפרשה.

הכותב הוא מנכ"ל רשות-השידור

גיליון 12, דצמבר 1997