מביך עד מגוחך

במסגרת מתקפת התעמולה שהפיץ אתמול בטאון לשכת ראש הממשלה ב-275 אלף עותקי חינם, פורסמה בכפולה הפותחת ידיעה תחת הכותרת "קצין בכיר: גל ההסלמה נמצא במגמת ירידה". אמנם מי שטרח וקרא לעומק הידיעה למד כי הקצין שהסתתר מאחורי מעטה האנונימיות היה הרבה פחות נחרץ מכפי שהוצג בכותרת (הציטוט בגוף הידיעה היה "אנחנו מזהים מרכיבים ממנו [מגל ההסלמה] שנמצאים במגמת ירידה"), ואף פתח את דבריו בהודאה כי "אנו לא רואים כרגע את סוף הגל", אבל הכותרת בדבר מגמת ירידה כללית בגל ההסלמה שירתה טוב יותר את דף המסרים שנחזה לעיתון ("רוצים להרגיע" היתה הכותרת הראשית).

במהלך יום אתמול התברר, כמו להכעיס, כי גם אם מרכיבים מסוימים מגל ההסלמה אכן היו במגמת ירידה כפי שזיהה הקצין האנונימי, מרכיבים אחרים דווקא עמדו בסימן עלייה. בנימין ליפקין, עורך "המבשר", מתייחס הבוקר לפער בין הכותרת של "ישראל היום" למציאות של ישראל אתמול. "בסופו של יום שבמהלכו התרחשו פיגועים בירושלים, בקריית-גת, בפתח-תקווה ובמעלה-אדומים, היה זה מביך עד מגוחך לקרוא את הכותרת משוללת היסוד הזו", הוא כותב בעיתונו.

"מביך עד מגוחך" היא הגדרה נאה למנעד שעליו נע "ישראל היום" בכלל, וגם לאופן שבו מסקר הבוקר העיתון את ההסלמה האחרונה במתקפות הפלסטיניות נגד יהודים בפרט. הכותרות הראשיות של כל העיתונים, למעט "ישראל היום", מוקדשות באופן טבעי לתיאור המתקפות: "יום של טרור" ("ידיעות אחרונות"); "האלימות מתגברת: שלושה פיגועי דקירה בתוך שעות" ("הארץ"); "ארבעה פיגועים ביום" ("מעריב"); "שלושה פיגועי דקירה ברחבי הארץ; 4 פצועים" ("הפלס"); "יום של טרור: שורת אירועי טרור בכל רחבי הארץ; מחבל חטף נשק, התבצר בבניין בקריית-גת וחוסל" ("המבשר"); "יממה של פיגועי דקירה, חטיפת נשק ומארב אבנים" ("המודיע").

רק "ישראל היום" מתמקד בתגובה האיתנה של קורבנות האלימות הפלסטינית ומדפיס כותרת ראשית הקוראת "מול גל הטרור: גבורה". "האלימות לא פוסקת – וגבורת האזרחים והשוטרים ניכרת בכל אירוע", נכתב בפתח כותרת המשנה. כותרת הגג מבצעת את הקשר ההכרחי לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל: "נתניהו: האזרחים בחזית – ועם אומץ הלב וקור הרוח שלהם ננצח".

אם היה מתקיים אתמול טקס הרמת כוסית במערכת "ישראל היום", היה נמצא בוודאי מי שיאמר לנוכחים: "אנחנו כנראה לקראת מלחמה. וננצח בה", וימליץ להם לאכול מהעוגות של לחמנינה, כי מי יודע מה יילד יום.

לחתוך את השתיקה

בשער "ידיעות אחרונות" מתפרסמת תמצית מאמר מאת נחום ברנע, שסייר אתמול בבוקר ברחוב הגיא בעיר העתיקה של ירושלים. "רציתי להבין מה בדיוק קרה שם כאשר המחבל הסתער על אהרון בניטה ואשתו אדל", הוא כותב. "[...] פתאום נשמעה זעקה חדה של אשה, זעקה כמעט בלתי אנושית בעוצמתה, וכמה שניות אחריה קול ירי של אקדח". שורוק דוויאת, פלסטינית בת 18 משכונת צור-באהר, דקרה יהודי בשם דניאל, שירה בה ופצע אותה. "רצתי קדימה, במקביל לשוטרים", מתאר ברנע. "המחבלת, צעירה בשמלה ארוכה, אפורה, התמוטטה ונפלה על אבני המרצפת. גופה התפתל. השוטרים גילגלו אותה ברגליהם, על בטנה, על גבה, לוודא שאין עליה כלי נשק. הסכין היתה מונחת לידה, על הרצפה, מגואלת בדם".

אותה שעה ממש סיירו גם עיתונאי "הארץ" באזור, יחד עם ניצב-משנה דורון תורג'מן. עמוס הראל ויניב קובוביץ מדווחים הבוקר כי זמן קצר לאחר תום הסיור ראו לפתע את תורג'מן רץ לכיוון הכותל. "ברשת הקשר המשטרתית כבר זרמו דיווחים ראשונים, חלקיים, על תקרית חדשה", הם כותבים. "[...] השוטרים הגיעו מהר מאוד, אבל עד אז כבר היו הדוקרת והנדקר שרועים פצועים, לא רחוק זה מזה".

אמבולנס מפנה פצועים לאחר שפלסטינית דקרה יהודי בעיר העתיקה בירושלים, 7.10.15 (צילום: יונתן זינדל)

ברנע מתאר כיצד דקות אחדות לאחר הדקירה והירי הגיע "ג'יפ צר" שהוסב לאמבולנס ופינה את הדוקרת אל עבר רחבת הכותל. "השוטרים סגרו בשלב זה את הזירה משני צדיה ופינו את כל מי שהיה בפנים", הוא כותב. "עשרות רבות של שוטרים ולוחמי מג"ב זרמו פנימה. הם נהגו בזריזות ובמקצועיות. לא נדרשה אלימות: הערבים הבודדים שנותרו עקבו אחר השוטרים בשתיקה. אפשר היה לחתוך את השתיקה בסכין".

לפי התיאור מאת הראל וקובוביץ', השתיקה בזירת הפיגוע לא היתה מוחלטת. "תוך דקות אחדות הגיע אמבולנס צר מידות, מעין טרקטורון, ופינה את הישראלי והפלסטינית בזה אחר זה. מסביב עמדו תושבים יהודים אחדים וקיללו", הם כותבים. "'למה מטפלים בה בכלל?', שאל אחד מהם. 'הייתי יורה בה בראש'. זה היה הסנטימנט הכללי שחזר בקרב הסקרנים, שרובם הסתננו בלי קושי רב דרך כוחות החסימה שפרסה המשטרה".

עוברי האורח היהודים בעיר העתיקה, שתוהים מדוע ניתן טיפול רפואי למי שתוקף יהודים ודורשים גזר דין מוות זריז לכל מי שמאיים על חיי יהודי, יתעניינו בטורו הקבוע של מתי גולן שבשער האחורי של "גלובס". תחת הכותרת "השכם להורגו, לא לפוצעו", מתייחס גולן לפיגוע הדקירה בירושלים שעליו מדווחים ברנע וכתבי "הארץ", וטוען כי "אולי המחבלת תצא מזה, ואולי לא. מבחינה עקרונית זה לא משנה. ברור שהמחבלת תקפה כדי להרוג, ואם במשך הדברים המותקף היה הורג אותה, זה לגמרי לגיטימי. כל פעולה נוספת מיותרת. לא צריכים חקירה, בדיקה וכל השאר. הדברים פשוטים, וצריכים להישאר כאלה".

לדבריו, "כלל ההגנה העצמית לא אומר 'השכם לפוצעו', אלא 'להורגו'. וזה לא מקרה. כי ההרג הוא גורם מרתיע. הוא מסלק מהעולם אדם, גבר או אשה, שהקנאות הדתית עלולה לגרום להם להמשיך 'לקום להרוג'".

בעורף האויב

מובן שרק "הארץ" מדווח על הקורבנות הפלסטינים בסבב האלימות הנוכחי. אתמול הגיעה ההתעלמות של כל יתר העיתונים מקורבנות שאינם יהודים לשיא של חוסר מקצועיות ב"ידיעות אחרונות", עיתון שבאופן עקבי מעלים הרוגים פלסטינים אף יותר מאשר בטאון השלטון. ב"הארץ" דיווחו אתמול בהבלטה יחסית כי מתחקיר צה"ל ראשוני עולה שילד פלסטיני בן 12 או 13 שנפגע השבוע מכדור צה"לי ומת מפצעיו – נהרג בטעות. הכדור לא כוון אליו, אך פגע בו והרגו. ב"ישראל היום" ו"מעריב" החביאו את המידע הזה עמוק באחת הידיעות על סבב האלימות הנוכחי. ב"ידיעות אחרונות" המידע בדבר מותו בטעות של הילד כלל לא נמסר לקוראים.

עימותים בצור-באהר, 7.10.15 (צילום: הדס פרוש)

"כמאה פלסטינים נפצעו בעימותים, מהם עשרה מאש חיה", נמסר הבוקר בכותרת המשנה לראשית של "הארץ". עמירה הס מדווחת כי מלבד העשרה נפצעו עוד 89 מכדורי מתכת מצופים גומי. בהמשך היא מוסיפה כי בשבוע החולף אירעו כ-120 תקיפות של מתנחלים נגד פלסטינים ברחבי הגדה המערבית. עמוס הראל מוסיף במאמר פרי עטו באותו העיתון כי "בדיוני הקבינט והצמרת הבטחונית בשבוע האחרון נדונו באריכות התפרעויות אלימות של מתנחלים בעקבות רצח בני הזוג הנקין לפני שבוע, שכללו יידוי אבנים על מכוניות פלסטיניות, הצתת רכוש פלסטיני וקללות ויריקות כלפי חיילים".

"רוב הציבור הפלסטיני בגדה, פרט לבני הנוער, אינו נוטל חלק בעימותים (בניגוד לתחילת שתי האינתיפאדות)", כותב עמוס הראל. עמירה הס מעלה טיעון דומה: "המפגינים המסכנים את חייהם בעימותים הם קומץ משפיע אך קטן ולא מאורגן של גברים צעירים, בשונה מתחילת האינתיפאדה השנייה, שבה המפגינים היו מכל הגילים ומשני המינים". בשער "ישראל היום" חולקים עליה ומדפיסים תצלום של נשים רעולות פנים מיידות אבנים בירושלים. כיתוב התצלום קורא "הנשק החדש: נשים".

אל תטריחו את עצמכם

"נתניהו דורש: שרים וח"כים לא יורשו לעלות להר-הבית", נכתב בכותרת שבראש שער "מעריב" הבוקר. אריק בנדר מדווח על כך בכפולה הפותחת של העיתון. לפי דיווח מאת יובל קרני המתפרסם בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", האיסור נועד "למנוע פרובוקציות", כך לפי "גורמים מדיניים". נזכיר כי בחודש שעבר, כשמהומות פרצו בהר-הבית ביום שבו ביקר במקום השר אורי אריאל, עיתון "ישראל היום" דיווח על המעשה תחת הכותרת "אש על הר-הבית". עובדת ביקורו של אריאל בהר-הבית הוזכרה בעומק הידיעה, בשני משפטים. הראשון דיווח כי התפלל במקום, בשני נכתב: "השוטרים אמנם הביעו את אי-שביעות רצונם מכך, אך לא מנעו זאת ממנו". כעת מגדירים "גורמים מדיניים" ביקורים כאלה כ"פרובוקציות" וראש הממשלה מורה לשוטרים למנוע בכוח משרים כמו אריאל את הגישה להר.

ב"ישראל היום" מדווחים הבוקר על ההנחיה החדשה של נתניהו בראש עמ' 9. עם זאת, ואולי משום שההנחיה של ראש הממשלה ניתנה בשעת לילה מאוחרת, בעמ' 4 של העיתון נמצא מקום למאמר מאת נדב שרגאי, הדורש ההפך. "בואו עכשיו לכותל המערבי", כותב שרגאי, "הטריחו עצמכם אל העיר העתיקה של ירושלים. [...] בקרו לאורך אתרי ההתיישבות היהודית המתחדשת ברחוב הגיא וסמטאותיו, בהר הזיתים, ביד אבשלום ובקבר זכריה. בואו גם להר הצופים ולמתחם שמעון הצדיק הסמוך לו. בקרו גם את אמא רחל וקברה בפאתיה הדרומיים של הבירה. וכן – בקרו גם בהר-הבית!".

סימן הקריאה בסיום ההזמנה של שרגאי לעלות לביקורים בהר-הבית נותר על כנו, אולם הקריאה עצמה מוצנעת. כותרת המאמר בוחרת להדגיש יעד אחר ("צו קריאה: בואו עכשיו לכותל המערבי"), וגם ההפניה מעמוד השער מעדיפה להתעלם מהר-הבית ("צו השעה: דווקא עכשיו חייבים להגיע לכותל").

הפתרון להסתה – תעמולה!

שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי כינסה אתמול את הנהלת משרדה לדיון בעקבות ההסלמה באלימות. "הדיון עסק בצעדים מעשיים למאבק בהסתה הפלשתינית", מדווח צזנה. לדבריו, "בסיום הדיון הוחלט על גיבוש צוות בין-משרדי שיכין סדרת סרטוני הסברה בנושא ההסתה הפלשתינית".

כסף

"אין לנו תקציב לאינתיפאדה שלישית", נכתב בראש שער "דה-מרקר", לשונה של הפניה למאמר מאת מירב ארלוזורוב. לדבריה, "אם תפרוץ אינתיפאדה שלישית, לא כדאי אפילו לנסות לדמיין איך ייראה תקציב 2017, כי הדבר האחרון שישראל יכולה להשתבח בו זה שהיא נערכה כראוי למשבר כלכלי עתידי".

"חצי מהישראלים השתכרו פחות מ-5,748 שקל ברוטו ב-2013", נכתב בכותרת ידיעה מאת מיקי פלד המתפרסמת בכפולה הפותחת של "כלכליסט". פלד, המדווח על נתונים שפירסם אתמול הביטוח-הלאומי, מוסיף כי בשנת 2013 הצטמצם מעט הפער בין עשירים לעניים בישראל, בעיקר בשל העלאת שכר המינימום בסוף 2012, אולם הוא עודנו גדול בהרבה מהפער שהתקיים בישראל עד לפני כמה עשרות שנים.

במדור "סביבת עבודה" של "גלובס" תוהה טלי ציפורי "מה היה קורה אם ברקליס היה מחלק חצי משכר הבכירים לזוטרים?". היא נסמכת על בלוג של חברת מחקר בריטית, שבעצמו לקח דוגמה מה"גרדיאן", וחישב מה היה קורה לו 359 מבין 140 אלף העובדים בבנק ברקליס, אותם 359 שמשתכרים יותר ממיליון ליש"ט בשנה, היו מוותרים על מחצית משכרם ומחלקים את הסכום שנאסף בין כל יתר עובדי הבנק.

אם כך היה קורה, כל אחד מהעובדים היה מקבל תוספת שנתית של 2,000 ליש"ט. "ותזכרו", מוסיף הבלוג הבריטי, "מהלך כזה עדיין יאפשר לבנקאים הבכירים, אלו שמקבלים יותר מחצי מיליון ליש"ט בשנה, ליהנות מסגנון חיים שהוא מעבר לחלומות הפרועים של רוב השכירים במשק הבריטי". לפי הטבלה המצורפת למאמר, 86 מבין ה-359 היו משתכרים, גם אחרי קיצוץ מחצית שכרם, בין מיליון ל-2.5 מיליון ליש"ט בשנה.

תרומה אנונימית

עידו אפרתי מדווח ב"הארץ" כי בשנת 2017 עתידה לנחות על הירח חללית ישראלית, במסגרת תחרות שמארגנת חברת גוגל. חברה ישראלית בשם SpaceIL חתמה על חוזה שיגור החללית על גבי טיל בעלות של למעלה מעשרה מיליון דולר, "זאת באמצעות תרומות שקיבלה מגופים כמו קרן קאהן וקרן ד"ר מרים ושלדון אדלסון".

שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" (צילום: מיכל פתאל)

אתמול פירסם אתר "ישראל היום" ידיעה שלפיה "ישראל תהיה המדינה הרביעית שמנחיתה חללית על הירח". כותרת המשנה לידיעה הדגישה כי השיגור "התאפשר הודות לתרומה בת 10 מיליון דולרים של קרן קאהן וקרן משפחת ד"ר מרים ושלדון אדלסון", בלי לציין שבני הזוג אדלסון הם גם הבעלים של העיתון.

ב"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מפרסמים הבוקר ידיעות תצלום על החללית ומסעה הצפוי. כתב "ידיעות אחרונות" שגיא כהן וכתבת "מעריב" יפעת קונפינו-לוי מדווחים על העלות הגבוהה של המיזם, אך אינם מציינים כיצד גייסה החברה הישראלית את מיליוני הדולרים.

עושים לביתם

ב"גלובס" שוב מתפרסם מדור שממומן על-ידי אחד ממושאי הסיקור המרכזיים של העיתון – בנק הפועלים. טלי ציפורי, שבדרך כלל כותבת לעיתון תוכן שאינו ממומן ישירות על-ידי גורמים עסקיים חיצוניים שהעיתון מסקר, מראיינת שני בכירים מחברת פועלים-שוקי-הון, המקבלים פתחון פה נרחב.

הנה השאלות שמפנה ציפורי אל נציגי החברה שמממנת את הכתבה: "איך נראה כעת שוק ההנפקות בארה"ב, והאם הוא יושפע מהזעזועים האחרונים בשוקי ההון?"; "זה אומר שלחברות טכנולוגיה ישראליות יש יותר הזדמנויות בתחום המיזוגים והרכישות?"; "האם נמשיך לראות בעיקר רכישות של חברות הזנק ישראליות על-ידי ענקיות בינלאומיות, כמו גוגל ופייסבוק, או עסקאות מסוג אחר?"; "כאשר אתם יושבים מול חברת טכנולוגיה ישראלית שרוצה לבחון אפשרות של מיזוג, מהו התהליך שאתם ממליצים לה לבצע?"; ו"לאיזה חברות, מבחינת סדרי גודל, אתם ממליצים להתחיל בבניית רשת קשרים כזו עם שותפים אפשריים?".

הכתבה הממומנת, המקדמת את בנק הפועלים, מסתיימת בלוגו של הבנק לצד הכיתוב "בשיתוף עם".

ענייני תקשורת

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי ראש הממשלה ושר התקשורת בנימין נתניהו מינה ועדה חדשה שתייעץ בהסדרת שוק הטלוויזיה. ב"כלכליסט" מדווח על כך אופיר דור תחת הכותרת "נתניהו הרכיב ועדת טלוויזיה לפי מידותיו". "הוועדה החדשה תורכב כמעט כולה מפקידי ממשלה, ולא מנציגי ציבור בלתי תלויים, מה שיאפשר לנתניהו לשלוט על ההמלצות שהיא תנסח", כותב דור. "בנוסף לכך לוועדה נקבע לוח זמנים קצר מאוד להגשת המסקנות, עד סוף 2015, כלומר פחות משלושה חודשים, כך שקשה לראות אותה מבצעת עבודת עומק".

בכפולה הפותחת של "כלכליסט" מתפרסם מאמר מאת מו"ל העיתון יואל אסתרון, הקורא לעיתונאים להתנגד ליוזמות ההשתקה של נתניהו.

לי-אור אברבך מדווח ב"גלובס" כי ביום ראשון הקרוב נתניהו עתיד להעלות להצבעה בוועדת השרים לחקיקה את הבקשה לביטול "סעיף ההשתקה" מתיקון חוק תאגיד השידור הישראלי.

"המובייל יטלטל את המודל העסקי של גוגל ופייסבוק" היא הכותרת שנבחרה לראיון שערך אורי פסובסקי עם אנדרו קין, לקראת כנס שיקיים העיתון בשבוע הבא.

בראש שער "ישראל היום" לא מצוין הבוקר מספר העותקים שהודפסו מהגיליון. אמנם העיתון מכריז באתרו על תפוצה של 275 אלף עותקים בימי חול, ובדרך כלל הוא מציין בראש עמוד השער את מספר העותקים שהודפסו בפועל (לעתים מדובר במספר גדול בהרבה), אולם מדי פעם העיתון נמנע מכך. אפשר להניח שההחלטה להימנע מלציין את מספר העותקים נובעת מכך שהוחלט לצמצם את המספר, ולא להגדיל אותו. ב"ישראל היום", מכל מקום, סירבו להתייחס לפניית "העין השביעית" ולהסביר את נסיבות השמטת המספר.