התפיסה הקלאסית של תפקיד העיתונאי היתה מבוססת על ההנחה שהמציאות היא ישות עצמאית המתקיימת בעולם האובייקטיבי מכוח עצמה, ושהעיתונאי אינו אלא משקיף הבא לבחון מציאות זו, לתארה או לשקפה לעיני ציבור הקוראים. האידיאל של העיתונאות לפי תפיסה זו היה מושרש במטאפורה הוויזואלית של המראה המשקפת את המציאות.

בראשית המאה שעברה, לפני תקופת הפוטוז'ורנליזם, היו עיתונים ששכרו ציירים כדי לצייר מקומות ואירועים כפי שנראו לעדים שהיו במקום. הרעיון של תיאור אובייקטיבי של המציאות היה מעוגן בהנחה שניתן לתאר את העובדות כפי שהן מבלי לתת פירוש לניסיון. לאחר תהפוכות רבות אנו מחזיקים היום בתפיסה שונה לחלוטין של היחס בין עיתונות למציאות. לפי תפיסה זו, אין תיאורי עובדות הנקיים מפרשנות ואין הפרדה חותכת בין שיקוף לשיפוט. יחד עם זאת, יש רבים המפליגים לקיצוניות המנוגדת לתפיסת המראה של העיתונות, ומציגים את העיתונות כמכשיר רב-עוצמה לקביעת המציאות העובדתית בתחומי הפוליטיקה, החברה וכו'.

לפי תפיסה זו, "המציאות" אינה אלא מוצר שמומחים לדעת-קהל יכולים להפיק. רוצים לומר: התהליך הפוליטי של בחירת מועמדים או התהליך הכלכלי של קניית מוצרים מתווכים על-ידי יוצרי הדימויים. הקהל בעולם כזה אינו בוחר את המועמד המוצלח ביותר, ואף לא את המוצר הטוב ביותר מסוגו, אלא את המועמד או המוצר שהדימוי שלו הוא האפקטיבי ביותר מבחינת הציבור. בניגוד ל"מציאות" כפי שמגדירים אותה מומחים בתחומי החיים השונים, ה"מציאות" העולה מדפי העיתונים היא צבעונית יותר, דרמטית יותר, פשטנית יותר, נרטיבית יותר ולכן גם בדרך כלל מרתקת יותר. העיתונים נוטים לחשוף בדרך כלל בחיי היום-יום את היסודות הטרגיים, הקומיים, להתרכז במה שנראה חריג, בלתי מוסרי, חדש ומפתיע.

עצם המונח "חדשות" כבר רומז על ההעדפה למה שיש בו חידוש או הפתעה. העיתונאים נזהרים לא לשעמם את קוראיהם בכתיבה על הנורמלי, הצפוי או המורכב ולכן - מייגע ומשעמם. מסיבה זו, העיתונים אוהבים לגלות בחיי היום- יום את המומנט ההיסטורי. אין כמו תאריכי יובל כדי להפעיל את בלוטות הכתיבה של עיתונאים, החל מסיכומי השנה החולפת בערב ראש השנה החדשה וכלה ביובל החמישים להקמת המדינה.

▪ ▪ ▪

עם כל זאת, מנקודת ראות ביקורתית אנליטית, התפיסה שלפיה העיתונות ריבונית ביצירת המציאות הפוליטית, או לפחות יש לה כוח מכריע בעיצובה, נשענת על יסודות רעועים לא פחות מן התפיסה שלפיה המציאות היא ישות העומדת בפני עצמה. קונספציית העיתונות כמכשיר ליצירת המציאות החברתית-פוליטית, כמו הקונספציה המתארת את העיתונות כמראה, מתעלמת מהאופי המורכב של יחסי הגומלין בין עיתונאים, קוראים (או צופים) והעולם שבו הם פועלים, כולל חוסר היכולת של העיתונאים לשלוט בהיבטים של יחסי גומלין אלה ובתוצאותיהם, או אפילו לצפות אותם.

מה שאינו זוכה לתשומת לב ראויה הוא האילוצים המוטלים על כל אחד ואחד מן הגורמים במערכת זו של יחסי גומלין.

האילוץ החשוב ביותר לצורך דיון זה הוא מערכת האמונות והציפיות של הציבור, המשקפות מה הציבור מוכן לקבל כעובדה, ומה הוא רואה רק כאשליה או כפיקציה.

נראה שכדי שהעיתונאי יוכל לשמור על זהותו כעיתונאי ולא יתגלגל לזהות של סופר, משורר או שחקן, עליו לכבד את הנורמות והמסגרות הקובעות מה הציבור מוכן לקבל כעובדות. יוצא אפוא שמושגי מציאות עובדתית נוצרים בתהליכי אינטראקציה בין הציבור לעיתונות. הכרה זו מעניינת כשלעצמה, שכן כל חוקר או מומחה יודע על הפער בין מה שהציבור מוכן לקבל כמציאות עובדתית בתחומו ובין העובדות כפי שהן נראות בעיני אנשי מדע ומקצוע בתחום הרלבנטי. לעתים קרובות, ההשקעה במשאבים כדי ליצור תמונת מציאות המתאימה לסטנדרטים הציבוריים של עובדות קטנה בהרבה מההשקעה במושגי מציאות משובחים, בדוקים ומבוססים יותר. לכן המציאות שמציגה העיתונות לעתים קרובות זולה יותר מבחינה כלכלית. יש, עם זאת, כלי תקשורות המייצרים תמונות מציאות משובחות ועל כן יקרות יותר.

▪ ▪ ▪

לעתים מעדיף הציבור תמונות מציאות זולות יותר (תרתי משמע) מסיבות רגשיות או אידיאולוגיות ולא מסיבות כלכליות. ישנן דוגמאות רבות לנסיונות כושלים של מדענים ואקדמיות מכובדות לעקור תמונות מציאות פופולריות, הנתפסות על-ידי המדענים כשקריות ומזיקות. בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית נלחמו, במידה רבה לשווא, גדולי המדע של הזמן, קונדורסה ולואזייר, בפייר מסמר, שרלטן מתוחכם שהצליח לשכנע חלקים רחבים של דעת הקהל בצרפת, שעקרון היסוד של הקוסמוס והקיום האנושי אינו אלא נוזל בלתי נראה שמסמר ותלמידיו יודעים איך לכוון את התנהגותו. באמצע המאה העשרים נכשלה האקדמיה האמריקאית למדעים לערער את אמונתם של מיליוני אמריקאים בצלחות מעופפות ויצורים מן החלל. הדו"ח היסודי שפרסמה האקדמיה לא שינה את המגמה העיקרית של דעת הקהל.

אמינותו של עיתונאי יכולה להיות תלויה יותר, כך נראה, ביכולתו להביא בחשבון את מושגי המציאות של קוראיו, מאשר את הנתונים וכלי הבדיקה והאישוש של עובדות, המקובלים על המומחים הפועלים בתחום שעליו הוא כותב. בנוסף לכך שלמושגי המציאות העובדתית, שהעיתונות והציבור מייצרים תוך עקיפת המומחים, יש נטייה להיות זולים יותר, תוחלת החיים של מושגי מציאות אלה גם קצרה יותר. לאמיתות מדעיות יש, כמובן, תוחלת חיים מוגבלת. אין אמת מדעית על העולם שאינה פתוחה באופן עקרוני לשינוי בזמן ההיסטורי. אלא שאורך החיים של האמיתות והעובדות בעולם החברתי והפוליטי של התקשורת פתוח לשינוי בזמן עיתונאי – כלומר, בתקופות זמן של שעות או ימים. הציבור והעיתונות פועלים בעולם שבו מהירות התחלופה של מושגי עובדות או תמונות מציאות גבוהה ביותר.

בין הסיבות הרבות למהירות תחלופת מושגי העובדות והמציאות, שהציבור הרחב תופס כתקפים, נמצא הנוהל הפשטני של קביעת עובדות בעולם התקשורת ההמונית; כלומר, ההסתמכות הנרחבת על הרגלי העבר, כללי אצבע פשוטים ואינטואיציה. קיומם של מנגנוני ביקורת מצד המערכות, עמיתי המקצוע העיתונאי והציבור יכולים לשפר במידה רבה את איכות מושגי המציאות הנכנסים למחזור החיים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים.

▪ ▪ ▪

אין לזלזל במושגי מציאות שזמן "חייהם" קצר. גם בתקופה קצרה זו ממלא מושג המציאות של הציבור תפקידים חשובים בהסדרת השיח הציבורי והתנהגות הפועלים העיקריים על הבמה הציבורית. במובן מסוים, תמונת המציאות שהציבור מחזיק בה בכל רגע היא מעין ממוצע אינטואיטיבי של מכלול תמונות מציאות שהתחלפו. קשה מאוד לנתח מכלולים כאלה ולהסיק מהם מסקנות ברורות, אך אפשר לומר שהם קובעים במידה רבה את דרגות האמון שהציבור מוכן לתת למיצגי מציאות חדשים או מחדשים.

לעתים קרובות, המאמץ של טכנאי יחסי הציבור או של מומחים לשיווק דימויים, לשנות את דימויו של מוצר או אדם, מרוכז בניסיון לנפח מרכיב חיובי במערכת מורכבת, ולעתים קרובות עמוסת סתירות וניגודים, בין שברירי דימויים. יכולתם של מומחים ליצירת דימויים והפצתם בתקשורת מוגבלת על-ידי העדר שליטה בהיבטים חשובים של התנסות הציבור באובייקט שאותו מבקשים לשווק. מי שמנסה לשנות, שינוי קיצוני מדי, את ציפיותיו והתייחסותו של הציבור, עלול לאבד את השפעתו.

רמת המהימנות והתחכום של מושגי המציאות המקובלים בתחומי הפעילות האנושית קשורה קשר הדוק ברמת הפוליטיקה, איכות החיים החברתיים, הרמה הכלכלית וכו'. לפיכך, יש עניין רב בהערכת היכולת של תרבות התקשורת במדינת ישראל, של אותו מפגש בין ציבור לעיתונות, לייצר מושגי מציאות מהימנים ומתוחכמים. ניסיון בכיוון זה ייעשה במאמרים הבאים.

ירון אזרחי הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

גיליון 13, פברואר 1998