בסניף הדואר, במושבה הגרמנית בירושלים, נתקלתי בפעם הראשונה פנים אל פנים בסטריאוטיפ של העיתונאי בשירות עיתון יהודי, כפי שהוא משתקף בעיני הישראלים. שילמתי חשבון טלפון גבוה במיוחד, והפקיד שטיפל בי - צעיר נאה למראה בשנות השלושים לחייו - החליט לחקור מדוע חשבון הטלפון שלי גבוה כל-כך.

"למה את מדברת כל-כך הרבה בטלפון?" שאל, משועשע, באנגלית." אין לך עם מי לדבר כאן?". השבתי בחיוך והסברתי שאני עיתונאית, הכותבת בעיתון אנגלי. "איזה?" הוא שאל. "ה'ג'ואיש כרוניקל' - בלונדון", אמרתי.

שתיקה. החיוך נעלם מעל פניו. היה נראה כאילו בלע מאכל מקולקל והוא רוצה להוציאו מפיו. עיניו התכווצו ושפתיו השתרבבו, עד שלבסוף פלט: "אה, זאת אומרת שאת ימנית וקצת דתית".

לא חלף זמן רב עד שגיליתי, שדעה זו היא נחלתם של ישראלים רבים. אף כי כאן העיתונאים בכללם נחשבים ל"שמאלנים", העיתונים היהודיים והעיתונאים שלהם נתפסים, בניגוד גמור, כ"ימנים וקצת דתיים". פשוט כך.

בדרך כלל הדברים נרמזים, אך ביותר ממקרה אחד הם נאמרו באוזניי בגילוי לב צברי מוכר. מיותר לומר, שאיש מן הדוברים לא ראה מימיו את ה"ג'ואיש כרוניקל".

ההנחה הזאת מקובלת לכל אורכה ורוחבה של ישראל. רק השיפוט משתנה. ישראלים מן השמאל נוטים להתייחס בספקנות למידת האיכות והדיוק של עיתון יהודי, ועל פי רוב חושבים שעיתונאים מהגולה אינם מבינים באמת את המדינה היהודית. לעומתם, מתנחלים בגדה רק שומעים את המלה "יהודי" בשמו של העיתון, והם מניחים ממילא שיוכלו לזכות באוזן קשבת.

בדצמבר 96' נסעתי לחברון בחברת קבוצה של נשים ישראליות מן השמאל כדי לסקר פגישה שלהן עם נשים פלסטיניות. הביקור התקיים בעקבות דו"ח שפרסם ארגון "בצלם" על אכזריות שגילתה משטרת ישראל בחיפושים אחר נשק בבתים. עם שלושים הנשים מהתנועה בת-שלום, שעשו את הדרך לגדה כדי להתנצל אישית בפני הנשים שהעידו לפני מחברי הדו"ח, נמנו חברת הכנסת ממרצ נעמי חזן וגליה גולן. חברון תפסה באותם ימים את הכותרות, והעורכים שלי חשבו שזה יהיה סיפור מעניין. נוכחותי הפתיעה את משתתפות הטיול. אחת מהן לא עשתה כל מאמץ להסתיר את תמיהתה: "את כותבת לעיתון יהודי, למה זה מעניין אותך?" שאלה.

למרבה האירוניה עברתי לישראל מרבת-עמון, שם עבדתי שנים אחדות כעיתונאית עצמאית. אינני כתבת "אופיינית" לעיתונים יהודיים - יהא פירוש הכתב ה"אופייני" להם אשר יהיה; בסיוריי המרובים ברחבי המזרח התיכון רכשתי לעצמי פרספקטיבה רחבה פי כמה על האזור והסכסוך מכפי שאפשר להעלות על הדעת. הגעתי למסקנה שהסטריאוטיפ של כתב העיתון היהודי אינו אלא השתקפות של היחס כלפי הגולה.

אין פירוש הדבר שלא מצאתי את עצמי מעת לעת נהנית מהתווית שדבקה בי. כתיבה בעבור עיתון יהודי סייעה לי להגיע לאנשים, שעל פי רוב מגלים איבה כלפי העיתונות הזרה - כמו חרדים מתנחלים. פעם אפילו סייעה לי התווית ההיא לעבור את סף דלתו של אדם, תושב רמת-גן, שכתב ספר על השואה ובו שחט כל פרה קדושה. הוא לא היסס לומר לי ששם העיתון שלי הוא שריכך את לבו. "אילו היית עיתונאית ישראלית, או עבדת בשירות עיתון זר, לא הייתי מסכים לקיים את הראיון הזה".

סטפני ג'נקין היא כתבת ה"ג'ואיש כרוניקל" מלונדון

גיליון 13, פברואר 1998