הראשון שאבחן בפני את התופעה הזו היה, כמו תמיד, אורח מחו"ל. זה היה כתב אמריקאי שהגיע ארצה בשליחות עיתונו, ואחרי שקרא במשך כמה ימים את הכותרות, שתורגמו עבורו מן העיתונים המקומיים, שאל אותי בהשתאות: שמת לב לתופעה מוזרה: העיתונים אצלכם מעדיפים, משום מה, לדווח על העתיד.
קצת קשה היה להסביר לעיתונאי הזר, שחונך על כך שתפקיד העיתונות הוא לדווח על עובדות, שאנחנו חיים בארץ שבה קצב החדשות מותיר את הכותבים והקוראים כאחד קצרי-רוח: העבר כבר משעמם, ההווה קצרצר, אז נשאר לדווח בעיקר על העתיד: מה יאמר ראש הממשלה לנשיא ארצות-הברית; מה תחליט מחר הממשלה; מי יעתור בקרוב לבג"ץ; איזה עימות צפוי במועצת העירייה. במקומות אחרים מותירים את העיסוק בעתיד לקוראים בקפה, אצלנו זה עיסוקם של עיתונאים.
בעיתונים שלנו יש הרבה עובדות והרבה דיווחים מקצועיים על מה שקרה, אבל בדפדוף מהיר על פני עיתוני השבועות האחרונים, הכותרות העתידניות קופצות לעין, כמו תמיד. "ערפאת אמור לבקר היום במוזיאון השואה", מדווחת כותרת בעמודו הראשון של "ידיעות אחרונות". מה לעשות שברגע האחרון כבשה מוניקה לוינסקי את שימת הלב והביקור התבטל. "עדות לוינסקי היום עשויה להכריע את גורלו של קלינטון", אומרת כותרת ב"מעריב". לוינסקי לא העידה באותו יום, וברגע שנכתבים דברים אלה נראה שדווקא הילרי היא זו שחרצה את גורל הנשיא האמריקאי - לחסד - ולא מוניקה. או כותרת ב"הארץ": "הנשיא מתכוון לקצוב עונשם של כמאה אסירי-עולם בשנת היובל". השאלה היא רק אם הכוונות הטובות יתממשו, או שזו הבטחת פוליטיקאים שערכה מוגבל.
כמי שעוסק בעצמו בניסוחן של כותרות בעמודי החדשות, אני מעיד שאיש אינו נקי מן התופעה הזו. עיתונים פופולריים כמו עיתוני עלית, ערוצים מסחריים כמו אלה הציבוריים, כולנו מבקשים להביא לקוראים, לצופים ולמאזינים את מה שיהיה. אולי יהיה, אולי לא. יש משהו בתרבות העיתונאית שלנו שהופך אותנו לקצרי רוח, שמבקשים להשיג בכותרות את לוח השנה.
יש תחומים שבהם היתה נקוטה בעבר מידה של זהירות. היו עיתונים שנמנעו בקפדנות מלפרסם תחזיות מוקדמות על שיעור עליית מדד יוקר המחיה, ביום שבו עומד להתפרסם המדד. הסיבה: נבואה כזו עלולה להתבדות, בשעה שהקורא מחזיק עדיין בידו את הגיליון שבו הודפסה. אני זוכר, כאות אזהרה מתמיד, את הכותרת שהופיעה באחד העיתונים בימי "התרגיל המבריק" בסוף 1976, כאשר טקס הגעת מטוסי ה-אף 15 הרעיש את הקואליציה, וחלק משרי המפד"ל נמנעו בהצבעת אי-אמון. "רבין לא ינקוט צעדים נגד המפד"ל", אמרה הכותרת בבוקרו של אחד הימים; ממש באותו יום תבע רבין את התפטרות שרי המפד"ל - והודיע על התפטרות ממשלתו, במהלך שהוביל בסופו של דבר ל"מהפך" ולעליית הליכוד לשלטון.
לתחזיות המדד היה פן בעייתי נוסף: בימים שבהם היו צפויים מדדים קשים, היו מקרים שגורמים באוצר הפיצו במכוון מבעוד יום תחזיות אימים לעליית מדד גבוהה עוד יותר, רק כדי שהציבור יגיב באנחת רווחה כאשר יתברר שהנתון האמיתי היה "נמוך בהרבה מן הציפיות באוצר".
בתרגיל מניפולטיבי כזה, של הנמכת ציפיות באמצעות תחזיות עתידניות, עושים שימוש, זה שנים רבות, דובריהם של ראשי ממשלות. חלק מהם ידעו לתדרך כתבים לפני מסעות לוושינגטון על כך שצפוי "ביקור קשה" - רק כדי שכל חיוך נשיאותי יתקבל אחר-כך בהקלה ובתחושת סיפוק של מי שמופתע לטובה. כי בסופו של דבר, הכול תלוי בציפיות: כשהולכים לסרט שכולם משבחים אותו, יש סיכוי גדול שנצא ממנו מאוכזבים. כאשר רף הציפיות נמוך, סיכויי ההנאה גדולים בהרבה.
ובכל זאת, למה אנחנו אוהבים כל-כך לדווח על העתיד? ראשית, משום שהעיתון, הרדיו והטלוויזיה נדרשים להשיב על השאלות המעסיקות את צרכניהם. ומה אנחנו שואלים בדרך כלל? לפעמים "איך קרה דבר כזה?" או "מי נתן את ההוראה?", שאלות שהמענה להן דורש תחקיר יסודי (או ועדת חקירה). אבל בדרך כלל מרחפת בחלל שיחות הסלון בימי שישי השאלה "מה יהיה?".
השאלה הקיומית הזו מעסיקה את הצרכנים. העתיד הבלתי-נודע מסקרן הרבה יותר מן העבר והווה. את התשובה מקבל צרכן התקשורת בשפע בידיעות ובכותרות עתידיות על "משבר חריף" שצפוי לפרוץ, וחשש מ"עימות קשה" או מפני "התנגשות אלימה". אנחנו מדווחים כך, על אף שאנחנו למודי ניסיון, שהסערות שמצפים להן הופכות בסופו של דבר למשב רוח קליל, וההתנגשויות האלימות נמנעות ברגע האחרון ממש - כדי להותיר מקום לאירועים הבלתי צפויים שנוחתים עלינו השכם והערב.
היכולת העיתונאית לפענח את העתיד (כמה פעמים כבר קברנו את ממשלתו של נתניהו?) היא, איך לומר, אמינה בערך כמו זו של המומחים לענייני עיראק וטילים, שאמרו לנו ערב מלחמת המפרץ שלא ייפלו טילים, או של הפרופסורים, שכבר שלחו את ביל קלינטון הביתה כשרק החלה פרשת מוניקה לוינסקי.
ברקע נמצאת, כמובן, גם התחרות. כמו מנוע-דחף היא מאיצה את אמצעי התקשורת ואת העיתונאים לחפש את מה שאין ליריבים. על מה שקרה לפני יום או לפני שעה יודעים כבר כולם. אבל רק אני יודע עכשיו מה יקרה מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש. יש לי באופן בלעדי מידע מה ייאמר בפגישה בין נתניהו לאולברייט, כמה אחוזי פעימה הוא יציע ומה היא תדרוש. כל אלה אינן, כמובן, הזיות של הכתב. הוא שמע אותן מפקידים יודעי דבר, אלא שגם הם לפעמים בקושי יודעים מה קרה, והרבה פחות - מה באמת יקרה.
אני זוכר, במבוכה מסוימת, שיחות של כתבים ישראלים עם עמיתיהם האמריקאים בקפטריה במרתף בניין משרד החוץ האמריקאי, ערב ביקוריהם של אישים ישראלים שם. לכולנו היה מידע דומה על מה שצפוי להתרחש בשיחות המדיניות (מפי פקידים אמריקאים ודיפלומטים ישראלים), אבל הכתבים האמריקאים - בעיקר אנשי העיתונות הכתובה - שמרו בדרך כלל את המידע בבטן, ודיווחו על הפגישות רק לאחר שהתקיימו בפועל. הכתבים הישראלים, לעומתם, העבירו את ההערכות והתחזיות למערכות העיתונים ותחנות הרדיו בארץ לפני הביקור. ככתב גלי-צה"ל בוושינגטון התבקשתי, ונעניתי, לשדר אין-סוף כתבות "לקראת" ביקורים ופגישות, כתבות שכולן התבססו על הערכות עתידניות של דיפלומטים ופקידים. כששאלתי פעם עמית אמריקאי מדוע אין בעיתונו דיווח לקראת פגישה חשובה מאוד בין ראש ממשלת ישראל לנשיא ארצות-הברית, הביט בי בפליאה מסוימת והשיב: "כשהפגישה תתקיים, אני מבטיח לך שנדווח עליה".
גם אצלנו נדחות מדי יום הרבה ידיעות עתידניות, ביניהן רבות שבהן מאיימים אישים וגופים: "נגיש תביעה" או "נעתור לבג"ץ". מן הסתם, הם מקווים שהפרסום המוקדם יפעיל אולי לחץ על הצד השני, ויאפשר לחסוך את הוצאות אגרת בית-המשפט. קודם תגישו, אנחנו אומרים להם בדרך כלל, ואחר-כך נדווח. אבל דפדוף בעיתונים, האזנה לרדיו וצפייה בטלוויזיה מעידים שלא תמיד נשמר הכלל הזה. וכאשר התחזיות העתידניות מתבדות, ננגסת עוד נגיסה קלה באמינותה של התקשורת.
ובכל זאת, למרות שאנחנו מכירים את המציאות הזו שטופחת לנו על הפנים, וזוכרים היטב את קלישאת הפוליטיקאים ש"במזרח התיכון קשה להתנבא - בעיקר לגבי העתיד", למרות הכול אנחנו ממשיכים לנסות.
גיליון 13, פברואר 1998