בזמן האחרון אני מהלך בתחושה שאני יצור חריג. למרות שאני סטרייט. אין לי שום דבר נגד הומואים ולסביות. באמת. אני נשבע. כמה מידידי למקצוע הם הומואים. בכל פעם שהם או ארגונם נאבקים לשוויון זכויות ולשוויון הזדמנויות אני חש הזדהות איתם, כמו עם כל מיעוט אחר, שטוען לשוויון זכויות והזדמנויות.
אבל לאחרונה הפכה קבוצה של הומואים ולסביות מקבוצת מיעוט שנאבקת על זכויותיה לקבוצת לחץ המנסה להשתלט על חלקים בתקשורת ובתרבות הישראלית - ולהשליט בהן 'תרבות הומוסקסואלית'. הם מדברים על כך בגלוי, וביטוי לכך ניתן לאחרונה גם בתוכנית "פופוליטיקה", שבה דובר במפורש על השאיפה, הלגיטימית מבחינתם, "לכבוש את התרבות הישראלית". זה נאמר אמנם בהקשר להצלחתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, אבל הצהרת הכוונות הזו נולדה הרבה קודם, והיא מרתיעה כל אדם ליברלי ומתקדם. מובן שלא כל ההומוסקסואלים והלסביות שייכים לקבוצה זו; מדובר בקבוצה קטנה, אך חזקה, כוחנית ומתוחכמת.
איך זה נעשה? מבלי להיגרר להכללות: יש הומוסקסואלים, שתפסו עמדות מפתח בתקשורת, ומנצלים את מעמדם כדי לקדם עיתונאים ואמנים שהם הומוסקסואלים, בלי שום קשר לכשרונם. המסר ברור: אם אתה הומו או אם את לסבית, יש לך יותר סיכוי אצלנו.
השלב הבא: קידום אמנים שהם הומוסקסואלים בלי שום קשר לאיכות היצירה שלהם. במלים אחרות: אם אתה יוצר הומוסקסואל והיצירה שלך, או סדרת הטלוויזיה שלך, עוסקות בהומוסקסואליות, תקבל כתבה מועדפת במוסף כלשהו - לא כי אתה יצירתך מעניינת יותר מאמן אחר אלא כי אתה מייצג תרבות מועדפת - תרבות הומוסקסואלית.
לפי הסצינה ההומוסקסואלית המתוקשרת בסדרה "פלורנטין" אין דבר יותר חזק מהחוויה ההומוסקסואלית, ואם אתה סטרייט אתה לא יודע מה אתה מפסיד.
הפרופורציה שהנושא תופס בעיתונים היא בלי כל קשר לאיכות ולכמות. נכון, זה מעניין, לפעמים זה חושב - ואלה שתי סיבות מספיקות לפרסום כתבה. זה מעניין וזה חשוב לראיין יוצר איכותי שיוצא מהארון, אבל כמה כאלה יש באמת?
בדיוק מה שההומואים והלסביות לא אוהבים שעושים להם - מקפחים אותם בשל נטייתם המינית - הם מנסים לעשות עכשיו, במודע או שלא במודע, לסטרייטים. הדבר מדהים כי ההומואים והלסביות נלחמים לשוויון בחברה, בין השאר, בעזרת אנשים נאורים שהם סטרייטים ומתנגדים לקיפוח מכל סיבה שהיא.
הניסיון של ההומואים והלסביות להשתלט על הרבות הישראלית, מזכיר, במידת מה, את מה שקורה לש”ס בפוליטיקה: מקבוצת מיעוט שנלחמה בצדק נגד קיפוח, הפכה ש”ס לקבוצת לחץ וסחיטה המנסה להשליט כפיה דתית. כפיה היא כפיה היא כפיה. אין שום הבדל בין כפיה דתית לבין כפיה הומוסקסואלית.
ייתכן, כי מבחינתם של ההומואים והלסביות מדובר בצעד לגיטימי וברצון לקבוע עובדות בשטח. אבל עד היום לא קם אף אחד, מן התקשורת או האמנות, ומחה בקול. לעומת זאת, על התופעה הזו מדברים אנשי תקשורת ואמנות - בשקט. בשיחות פרטיות. במסדרונות. אולי כי מי שיקום וימחה נגד התופעה, יסומן על ידי ההומואים, הלסביות והאחרים כאדם לא ליברלי, לא נאור. נוצר מצב אבסורדי: אמנים, יוצרים ועיתונאים סטרייטים חשים שמשהו לא בסדר בהקשר הזה, אבל הם שותקים.
יש בהחלט מקום לתרבות הומוסקסואלית, אבל זה נושא לדיון אחר. דנה אינטרנשיונל, למשל, היא בוודאי לא המייצגת האותנטית של התרבות הזאת ומפתיע היה לראות כיצד נציגים של הקהילה ההומוסקסואלית בישראל נתלים בדנה כ"מובילה את המהפכה".
עיתונאי או אמן יכול להיות הומוסקסואל ולהרגיש חלק בלתי נפרד מן החרבה החופשית. זוהי חובתה של חברה שוויונית ודמוקרטית. נטייתו המינית אינה צריכה להפריע לו להתקדם וליצור, אבל אין להשלים עם כך שמי שהוא סטרייט יצטרך פתאום להתנצל על כך.
ירמי עמיר הוא כתב ועורך בנושאי תרבות ב"ידיעות אחרונות"
גיליון 15, יולי 1998