בגיליון מרץ 1999 של "העין השביעית" הופיעה תגובתו של יזהר באר, מנכ"ל עמותת "קשב", למאמר שפרסמתי בגיליון הקודם של כתב-העת. כותרת מאמרי, שניתנה על-ידי העורך, היתה "ההטיות של 'קשב'", ובו הצגתי כמה טענות מתודולוגיות וטאקטיות בקשר לדו"ח של העמותה לגבי בדיקה שנעשתה בין ה-25.8.98 ובין ה-25.10.98, ואשר מטרתה היתה לבדוק את ההטיות בחדשות הערוץ הראשון והשני. מסקנת הבדיקה, לדברי באר, היתה חד-משמעית: "...הסיקור החדשותי של ערוץ 1, בהשוואה לסיקור החדשותי של ערוץ 2, נוטה ליחצן את השלטון וראשיו ואת הסקטורים המקורבים לו... ומשתמש פחות בכלים עיתונאיים ביקורתיים בסיקור נושאים אלה".

בביקורתי טענתי, בין השאר, שאת הניתוח של פריטי החדשות היו צריכים לעשות שופטים בלתי תלויים ולא אדם אשר ידע את אשר הוא מחפש, כאילו סימן לעצמו את המטרה וכל מה שנותר הוא להקיפה בעיגול. ביקורת זו לא מצאה חן בעיני באר, וזאת בלשון המעטה. תגובתו, שכותרתה ניתנה על-ידיו, היתה "ההטיות של פרופ' כהן". את הדברים הבאים אמר בהתייחס לטענתי: "אם היה ממתין לפרסום דו"ח 'קשב' המלא, ולא ממהר לחבר רשימת ביקורת על סמך טיוטה שהגיעה לידיו ובה ממצאים ראשוניים, היה מקבל את התשובה גם לטענה זו". קביעה זו של באר היא רחוקה מן האמת, היא נעדרת יושר אינטלקטואלי ואין לה על מה לסמוך.

מעשים שהיו כך היו. ב-6.11.98, 12 יום בלבד לאחר ששודרו המהדורות האחרונות שאותן בדק, הופיע מר באר ביום עיון שנערך מטעם המכון לדמוקרטיה במלון "אכדיה" בהרצליה, בנושא "השידור הציבורי בישראל - מעמדו והסכנות לקיומו". באר הציג ביום העיון "ממצאים ראשונים של תחקיר מקיף שטרם הושלם". בעקבות זאת הופיעה ב"הארץ" ביום 9.11.98 ידיעה מאת אורלי בר-קימה, שכותרתה "מחקר: חדשות ערוץ 1 מציגות יותר את עמדת השלטון". הידיעה פירטה את דבריו של באר וציינה בסוגריים שהמחקר עדיין לא הושלם. לצערי לא ידעתי על יום העיון, ואף החמצתי את הידיעה בעיתון.

ב-1.12.98 הופיע ב"הארץ" מאמר ארוך יותר, של ארנה קזין, שכותרתו: "יחסי-ציבור בערוץ הציבורי". בסוף הפסקה הראשונה של המאמר נאמר: "הדברים מובאים בדו"ח המפורט 'מבט על החדשות: הסיקור החדשותי בשני ערוצי הטלוויזיה בישראל', המתפרסם היום". לא נאמרה אף מלה על כך שמדובר בטיוטה או בדו"ח ביניים. את המאמר הזה קראתי בעיון. כיוון שהדברים סיקרנו אותי מאוד, פניתי בטלפון למר באר, שעד אז לא הכרתי אישית (ושאת מספר הטלפון בביתו מצאתי במדריך של "בזק"), ושאלתי אותו אם אוכל לקבל העתק של הדו"ח. באר ניאות מיד, וסיכמנו שהוא ישאיר אותו עבורי במזכירות של המכון לדמוקרטיה בירושלים. באותו יום, בשעות אחר-הצהריים, אספתי את העותק וקראתי אותו בעניין רב. אציין שבאר לא ביקש ממני להימנע מלכתוב דבר על הדו"ח.

באותו ערב הופיע באר במשדר "דוקו-מדיה" של ערוץ 1 ביחד עם אורי לוי מן הערוץ הראשון, שלום קיטל מן הערוץ השני וד"ר יובל שטייניץ מאוניברסיטת חיפה. כל השלושה, כולל המנחים של התוכנית, תקפו היבטים שונים של הדו"ח, והיתה תמימות דעים בין קיטל ללוי על פגמים בדו"ח. יצוין שבשידור הובאו דוגמאות מתוך פריטי החדשות משני הערוצים שסופקו, כפי הנראה, על-ידי באר, כך שגם במשדר זה לא רק שבאר לא ציין שמדובר בטיוטה או בדו"ח זמני, אלא אף השקיע עבודה מקדימה בהכנת החומר לשידור.

לאחר הצפייה במשדר וקריאת הדו"ח, החלטתי לכתוב מאמר המבקר את הדו"ח בנקודות שונות. שלחתי את המאמר ל"הארץ", אשר מסיבות השמורות עימו החליט לא לפרסמו. לכן, ב-11.12.98 שלחתי את המאמר ל"העין השביעית", אשר פרסם אותו בגיליון ינואר 1999. כיצד אפוא ניתן לומר שנחפזתי לחבר רשימת ביקורת על סמך טיוטה "שהגיעה לידי"? הרי את הדו"ח קיבלתי ישירות ממחברו, וזאת לאחר שהוא עצמו ייחצן אותו לעייפה.

והנה, במחצית השנייה של חודש דצמבר 1998 ערך באר מעין בדיקה באמצעות סטודנטים לתקשורת באוניברסיטה העברית, אשר נודבו למטרה זו על חשבון שיעוריהם. בינואר 1999 הוציא באר דו"ח נוסף אשר כלל את עיקרי הדברים מן הדו"ח הראשון, בתוספת ממצאים של תגובות הסטודנטים.

ב-17.2.99 התקיים ערב עיון במכון הישראלי לדמוקרטיה, שעסק בדו"ח. הוזמנתי לדיון על תקן "המבקר את הדו"ח", וניתנה לי הזדמנות להציג את טענותי, לא לפני ששני יועצים לדו"ח ועורכו הציגו את השקפותיהם, שיטתם ומסקנותיהם. בדיון נכחו חוקרי תקשורת מכמה אוניברסיטאות, אנשי עיתונות כתובה ומשודרת, כולל נציגים בכירים של ערוץ 1 וערוץ 2, וכן מספר אישים נוספים. כל הדוברים, להוציא אחד או שניים, ביקרו קשות היבטים שונים של הדו"ח, ומרביתם תמכו בדברים שאמרתי (הדברים הוקלטו ואולי ייצאו לאור אי-פעם).

אינני רוצה להתווכח עם מר באר לגבי השאלה אם הבדיקה של הסטודנטים-השופטים נעשתה בעקבות הצעתי או לא. אין זה משנה את העניין. הייתי אפילו שמח אילו יכולתי לומר על מה שעשה, great minds think alike. אולם, כאמור, מה שעשה באר אינו דומה כלל ועיקר למה שהתכוונתי בהצעתי. אך כיוון שבאר סבור שבדיקה זו היא הוכחה ניצחת לצדקת טענותיו, אני מבקש לאזכר בקצרה חלק מן הביקורת (הלא-טכנית) שלי על הדברים שאמרתי בערב העיון, ואשר זכו, כאמור, לתמיכה רבה מהמשתתפים המומחים.

מי שפנה לסטודנטים והסביר להם מה לעשות היה, כאמור, באר בכבודו ובעצמו. בכך ייתכן שרמז להם על מטרת הבדיקה, תוך שהוא יודע בדיוק מה הוא מקווה לקבל. גישה זו היא בניגוד גמור לכל הכללים הנהוגים במחקרים מסוג זה. בחירת הפריטים עצמם היתה מוטה. בניגוד לעצה שקיבל באר מן המומחה שעימו התייעץ, לפיה עליו לבחור אותם באופן אקראי מתוך כלל הפריטים, נקט באר מה שמכונה "מדגם מכוון". בניגוד לטענתו המתפרסמת בדו"ח, כאילו בחר את הפריטים בין השאר משום שהם קצרים יחסית, הרי אחד מהם נמשך כמעט שבע דקות, שניים נמשכו למעלה מארבע דקות, ואחד כמעט שלוש וחצי דקות. אלה אינם פריטי חדשות קצרים כלל וכלל. מאחר שבחר שבעה זוגות של פריטים והציג לגבי כל פריט שלוש שאלות, נוצר מצב של חוסר איזון בסיכויי כל פריט לקבל ציוני הסכמה שווים. כל 21 השאלות התחילו במלים "הכתבה בערוץ 1", בעוד שבמחקר מאוזן היה מקום להציג במחצית השאלות את ערוץ 2 תחילה. חלק מן השאלות היו מורכבות מאוד וקשות בעליל להבנה. כלל ידוע הוא שככל שהשאלה מסובכת יותר, כך תקפות התשובה מוטלת בספק, אפילו בקרב סטודנטים נבונים ומוכשרים כתלמידי תקשורת. יתר על כן, לא הופיעה בדו"ח אף לא מלה אחת על מהימנות השיפוט. כל עוד אין אינדיקציה כזו, הרי שגם התקפות מוטלת בספק, שכן כלל ידוע הוא שמהימנות המדידה היא תנאי לתקפותה. ולבסוף, אין בדו"ח כל בדיקה סטטיסטית בדבר ההבדלים שבין דיווחי שני הערוצים. שמא הדבר נובע מכך שמלכתחילה לא היתה לחוקר כל השערה, אלא תוצאה מסומנת מראש? מכל זאת מסקנתי היא ש"מבחן השופטים" של באר לא מוכיח דבר. צר לי לקבוע שאם סטודנט שלי היה מבצע כך את העבודה, ציונו היה "נכשל".

לסיום, שתי הערות נוספות. ראשית, בתגובתו ב"העין השביעית" שגה באר גם בחוסר הבנה של נקודות אחרות שהעליתי במאמרי המקורי, או שגם לגביהן חטא בעיוות המציאות, בין אם במכוון ובין אם בשוגג. ברם, מפאת קוצר היריעה לא אכנס לפירוט נוסף. ושנית, חבל שעמותה שכוללת בהנהלתה ובקבוצת תומכיה הציבוריים אישים חשובים מן האקדמיה ומתחומי המשפט והתרבות בישראל אינה ערה, כפי הנראה, הן למחדלים המקצועיים של מנכ"לה והן לסגנון שהוא נוקט על מנת לנסות להצדיק, ויהי מה, את עמדותיו ומעשיו.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת וראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל-אביב

גיליון 20, מאי 1999

עוד בנושא

תגובה: ההטיות של פרופ' כהן >>

למאמרו המקורי של פרופ' כהן >>