פסק הדין של בג"ץ בסוגיית ההכרה לצורכי מס בהוצאות השגחה על ילדים עורר דיון סוער בעיתונות בכלל, ובקרב כותבים כלכליים בפרט. זו, אגב, אינה הפעם ראשונה שכותבים בעיתונות הכלכלית יוצאים נגד פסיקה של בג"ץ. נחמיה שטרסלר כבר זעם בעבר על מעורבותו של בג"ץ בהחלטה בנוגע למיגון מבני לימוד בשדרות, בנימוקים דומים למדי לאלה שמביאה כעת מירב ארלוזורוב נגד ההחלטה החדשה.

הדיון נסב על החיוב והשלילה שבהכרה בהוצאות ההשגחה על הילדים: מה השפעתה על פערי ההכנסות? מה תהיה ההשפעה על יציאת נשים לעבודה? מי ייהנה מהקלת המס הזו ומי ישלם את המחיר? פרשנים לא מעטים כתבו בעד ובעיקר נגד השלכות הפסיקה. ציטטו את "שרון, אם לשתיים, מאזור המרכז", ובכירים עלומי שם ממשרד האוצר.

ניתן להבחין בשתי תופעות מעניינות בפולמוס הזה. האחת, ההיפוך שחל בעמדות המסורתיות של כמה כותבים. אין כמעט מחלוקת לגבי ההשלכות של פסיקת בג"ץ, אם תיושם. פסק הדין, שכבר הוכתר בכותרת השוביניסטית משהו "בג"ץ המטפלות", יביא לשינוי בגביית המס שייטיב עם השכבות החזקות יותר מאשר עם השכבות החלשות. מצד שני, השינוי שיתחולל יעודד השתתפות בכוח העבודה של הורים שבחרו קודם לכן לא לעבוד, וייצור מקומות עבודה חדשים למטפלים ומטפלות. במינוחים יותר טכניים, זה שינוי רגרסיבי במיסוי שיכול להביא לעלייה בתוצר וליצירת מקומות עבודה.

זה בדיוק סוג המדיניות שכותבים המזוהים עם שמרנות כלכלית משתדלים, בדרך כלל, לקדם. למרות זאת, כמה מהבולטים שבהם כתבו דווקא נגד הפסיקה. היפוך העמדות בלט במיוחד ב"דה-מרקר", שפירסם מיד עם מתן פסק הדין מאמרים מאת מירב ארלוזורוב, טלי חרותי-סובר, דפנה מאור וזיו מאור, שהביעו התנגדות חד-משמעית לפסק הדין, או למצער הצביעו על חולשותיו, בעיקר על כך שהוא מיטיב עם מי שיש לו. גם נחמיה שטרסלר ב"הארץ" כתב טור נגד הכרה בהוצאות על השגחה, בעוד ששבועיים לפני כן קרא להורדת שיעורי המס כדי לעודד צמיחה. הכרה בהוצאות השגחה על ילדים דומה בכמה מהשפעותיה להורדת מס החברות או מס ההכנסה. כמעט אותם הטיעונים תקפים לשני המהלכים. מתמיה אפוא מדוע כותבים שתומכים בדרך כלל בצעדים כאלה מתנגדים בתקיפות כה רבה לפסיקת בג"ץ.

התופעה השנייה, והמטרידה יותר, היא עצם קיומו של הדיון הציבורי הער דווקא בעת הזאת, לאחר הדיון המשפטי, והשתיקה הכמעט מוחלטת כאשר נושא זה עצמו נדון בכנסת. הדיון המשפטי הרי לא עסק כלל ברוב הסוגיות שעלו במהלך הדיון הציבורי. כפי שאכן ציינו כמה כותבים, למשל זאב סגל ב"הארץ", בג"ץ לא קיבל החלטה בנוגע ליתרונות ולחסרונות של הכרה בהוצאות על השגחת ילדים כמדיניות. זה אינו תפקידו. בג"ץ קבע רק כי על-פי החוק הקיים, יש לראות בחלקים מסוימים מההוצאה הזו הוצאה מוכרת לצורכי מס.

יש בהחלט מקום לדיון ציבורי בהשלכותיה של הכרה בהוצאות ההשגחה לצורכי מס, אבל הוא היה צריך להתנהל כאשר הכנסת עסקה בסוגיה. תפקידו של הדיון הציבורי הוא להשפיע על הפוליטיקאים, לא על השופטים. כאשר הצעות חוק באותו הנושא בדיוק נדונו בכנסת, התקשורת אמנם דיווחה על כך, אך ההד הציבורי שהן עוררו, אפילו כשהצעה אחת עברה בקריאה טרומית, היה זניח לחלוטין בהשוואה לגל המאמרים, הדיווחים והראיונות שבאו בעקבות פסיקת בג"ץ.

הפער הזה בתהודה הציבורית מדאיג. הוא מצביע על זילות במעמדה של הכנסת ומשווה תדמית לא נכונה לבג"ץ. המקום הטבעי ללבן סוגיות עקרוניות של מיסוי הוא בכנסת. שופטי בג"ץ עצמם, מתוך הכרה בכך, קראו לכנסת למסד בחקיקה את מעמדן של הוצאות ההשגחה על ילדים, הן במהלך הדיון והן בפסק הדין.

לא מעט מקבלי החלטות בישראל נמנעים מלהתמודד עם סוגיות רגישות. לא פעם תפוחי אדמה לוהטים מועברים לבג"ץ בתקווה שהוא יפתור את הפוליטיקאים מלהתמודד עם החלטות לא פופולריות. המקרה של ההכרה בהוצאות ההשגחה על ילדים מספק המחשה לאופן שבו מתפקדת התקשורת: היא לא עוררה דיון כאשר הכנסת דנה בסוגיה; היא התעוררה רק כאשר בג"ץ פירסם את החלטתו.