לפני כחודש טולטלה התקשורת הישראלית הנה ושוב בעניין יחסו של השלטון המצרי לשר החוץ החדש, אביגדור ליברמן. בבוקר התבשר הציבור בארץ כי מנהיגה של ישראל-ביתנו מוקצה מחמת מיאוס בקהיר, ובערב נודע כי הוא יתקבל בה בברכה. יום אחד רעשו הכותרות על סירובו של שר המודיעין המצרי עומר סולימן להיפגש עם ליברמן, ולמחרת נמסר בקולי קולות שטרם נאמרה המלה האחרונה בעניין זה. מי שהוצג בתקשורת הישראלית ביום ראשון כפיל מגושם ההורס כל חלקה טובה בחנות שבה מוצגת החרסינה העדינה שנוצרה ביחסי ישראל-מצרים, הצטייר ביום שני כשועל מתוחכם שיודע לפלס מסילות ללבו של חוסני מובארכ.

כל התהפוכות האלו בדיווחים נעשו ברעש תקשורתי עצום, באותיות ענק בעיתונים, בתרועות רמות ברדיו ובטלוויזיה, במסרים בהולים במערכות התקשורת המקוונות – כאשר כל ידיעה וכל מסר מופצים בטון החלטי, חד-משמעי, ונושאים אופי של חדשות טריות, מהימנות ומוחלטות. עד שנגול המסך מעל המציאות והיא נחשפה כפי שהיא: עמומה, מפותלת, שיש בה גם וגם. ליברמן אכן חיבל ביחסי שתי המדינות, אבל האינטרס המשותף מצליח לפי שעה לא למוטט אותם לחלוטין; סולימן הסכים לראות אותו, אבל רק כבדרך אגב ובסתר; מובארכ מסרב להיוועד עימו, אבל לא נסתם הגולל על האפשרות שביום מן הימים הוא יוזמן לביקור במצרים.

ההתנהלות התקשורתית הזו חזרה על עצמה השבוע: ביום חמישי בבוקר רעמו התותחים בעקבות הגזירות הכלכליות הדורסניות שתיכנן האוצר – וביום חמישי בלילה הריעו צופרי הארגעה על התקפלותו ועל נכונותו להגיע לעסקת חבילה עם ההסתדרות. בשני המקטעים של הסצינה שיוותה התקשורת לדיווחיה אופי אמין ומוחלט. בחלוף 12 שעות, כשהתבררה הסתירה, ביצבצו פיסות מציאות והן היו, כצפוי, מעורפלות ומבלבלות: האם כל המהלך לא היה אלא תרגיל של האוצר שנועד לשפר את עמדת המיקוח שלו מול עופר עיני? האם בנימין נתניהו היה שותף למניפולציה או קורבנה? האם יובל שטייניץ מילא תפקיד של מריונטה או של מתכנן-על?

בשבוע הבא עומד ראש הממשלה להיוועד בבית הלבן עם הנשיא אובמה, והאופן שבו מסקרת התקשורת את המפגש מציג דפוס התנהלות דומה: היא אינה חותרת להגיע לחקר האמת, היא מתמסרת בקלות רבה מדי למידע המוטה שבו מאביסים אותה גורמים בעלי עניין, היא מדווחת בטון פסקני ויוצרת אצל קהל צרכניה רושם שדיווחיה מהימנים ללא עוררין. אין בסיקור נימות של הסתייגות, פקפוק, הצבעה על הקושי שבפענוח העתיד להתרחש. הקורא, הצופה והמאזין הישראלים יודעים בוודאות כבר עתה שלנתניהו צפויים רגעים קשים מול מארחו, שאובמה יציג לו דרישות חסרות תקדים בחומרתן, שתם עידן היחסים המיוחדים שבין ירושלים לוושינגטון.

התקשורת, היוצרת את התמונה הקודרת הזו, אינה משתפת די את הציבור באפשרות שיש, אולי, למישהו בירושלים עניין לצבוע בצבעים השחורים האלה את הביקור הצפוי בבירה האמריקאית כדי שתוצאות השיחות בין שני המנהיגים ייראו בדיעבד כהישג מזהיר. היא אינה מבהירה לצרכניה שיכולתה לחזות את המתרחש מוגבלת. היא אינה מודה בפניהם בנטייתה לרקוד לפי חליליהם של מחוללי הספינים שבפרוזדורי השלטון.

זו אינה תופעה ישראלית בלבד, כפי שמלמד המאמר המאלף של דני שכטר על אודות תפקוד העיתונות באירופה ובארצות-הברית במשבר הכלכלי הנוכחי. הצרה היא שהכשל המקצועי הזה אינו מותיר כווייה בארגוני התקשורת הישראליים ואינו מניע אותם להפיק לקחים.