נסיון ההדחה של שני עורכי "מבט", גם לאחר שנשארו בתפקידם בעקבות חילופי מכתבים עם אורי פורת, כבר השיג את מטרתו. זה היה צעד משמעותי - למען יראו וייראו - בתהליך הדיכוי השיטתי של החופש של עיתונאי רשות-השידור למלא את תפקידם. רבע מאה לאחר שלוי אשכול הוביל חקיקה שהוציאה את קול-ישראל ממשרד ראש הממשלה והפכה אותו לרשות עצמאית, נראה ששלוחו של ראש הממשלה הנוכחי נחוש בדעתו להחזיר אותו לשם.
בחודש הראשון בתפקידו כבר הספיק הקומיסר הטרי להמחיש לעובדיו מה ייעשה למי שהוא אינו חפץ ביקרו. והרי אין קל מאשר להעביר את העורכים והכתבים קורס מזורז של חינוך מחדש. כשמדובר בבחירה בין שילוב במהדורת "מבט" של "אייטם בעייתי", דוגמת ראש הממשלה המנפנף מהמרפסת מול המון המברך אותו בקריאות "מוות לערבים", לבין זימון ללשכת המנכ"ל - מעטים מאתנו היו לוקחים צ'אנס. פורת הגדיל לעשות כאשר מסר לפרסום את הדו"ח שהודיע על החלטת ההדחה של שני העורכים, אלישע שפיגלמן ונתן גוטמן, אך אסר על המערכת לפרסם את תגובת אגודת-העיתונאים לדו"ח. הוא נתרצה רק לאחר שהשתכנע שתדריך נקדי, שבו התהדר בנימוקיו להדחה, יופעל כבומרנג נגדו. מאז אותו לילה, מסדרונות הטלוויזיה רוחשים שמועות על "מסומנים", ואווירה של פחד וחשבון שוררת בערוץ הראשון.
כך, בעת שקיומו של שידור ציבורי בישראל של 98' נראה חיוני יותר מאי פעם בעבר, האיום הנוכחי על יכולת תפקודו - בדמותו של המנכ"ל החדש - מעלה חשש כבד שרשות-השידור תפסיק להיות רלבנטית, תידחף לשוליים של קיומנו הציבורי, ותהפוך לסמל של פירוק כל מכנה משותף לחברה הישראלית כמו גם למאיץ של התהליך הזה.
צריך להודות שהרעיון של מימון של תחנת שידור באמצעות אגרה - שכוונתו להבטיח שהתחנה תהיה שייכת לאזרחי המדינה, חופשית מאילוצים של רייטינג וגם מתלות בשלטון - התקיים אצלנו מאז ומתמיד רק בעירבון מוגבל. בחלק מן התפקידים ששידור ציבורי אמור למלא - סיפוק מידע ביקורתי על תפקודה של הממשלה, יצירת במה לדיאלוג בין הקולות השונים בציבוריות בישראל - הצליחה רשות-השידור במידה רבה; בתפקידים אחרים, כמו הפקת תוכניות דרמה ותעודה באיכות גבוהה - הרבה פחות. ובכל זאת, דווקא בעידן מוטי קירשנבאום, למרות הבעיות המבניות הבלתי פתורות שהלכו והחמירו, ולמרות שראש הממשלה סימן את הערוץ הראשון כאויבו האישי מאז כניסתו לתפקיד, מילא הערוץ הזה תפקיד חיוני בדיון הציבורי. די להזכיר את חשיפת פרשת בר-און, או את הסדרה "תקומה" שתוכננה לכשני אחוזי צפייה וזכתה לכשלושים, ואף עוררה דיון נוקב על הגדרת ההיסטוריה שלנו (כשהמקבילה ל"תקומה" בערוץ המסחרי היתה "שישים שניות על...").
ההמלצה החשובה ביותר בדו"ח ועדת צוקרמן לעתיד השידור הציבורי היא הבטחת עצמאותו על-ידי העברת מינוי המנכ"ל לסמכותה של ועדה של אנשי ציבור, שממנה נשיא המדינה. נסיון החודש הראשון תחת ניהולו של אורי פורת - מנכ"ל שמונה על-ידי השר הממונה על רשות-השידור, שהוא גם ראש הממשלה - ממחיש היטב את חשיבותה של המלצה זו. התבטאויותיו ומעשיו של המנכ"ל החדש בארבעים הימים שעברו מאז כניסתו לתפקיד מספיקים כדי להצביע על כך שיש מקום לדאגה. הנה כמה דוגמאות, שכאשר מתבוננים בהן ברצף, מצביעות אולי יותר על כוונה לחסל את השידור הציבורי מאשר על כוונה לייעל אותו.
1. הצהרת המנכ"ל שרשות-השידור היא "ממלכתית", לא "ציבורית". עד היום סברנו שמעמד של "ממלכתיות" הוענק לרשות-השידור כדי להעמידה מעל לשיקולים פוליטיים צרים, ולהגדיר אותה כ-public broadcasting, שידור המכוון לענות לאינטרס של כלל הציבור, לא לזה של הממשלה המכהנת. המנכ"ל החדש מתקן אותנו. הוא מבחין בין "ציבורי" ל"ממלכתי" ומעדיף את השני. יש כאן יותר מרמז לכך שפורת רואה את משימתו כהחזרת הרשות לחיקה של "ממלכתיות" שפרושה "ממשלתיות", הרחק מה"תקשורת העוינת" שנוטה, כידוע, דווקא כאשר היא ממלאת את תפקידה כראוי, להביך את הממשלה.
2. עיקור מתוכן של מוסדות הפיקוח הציבורי של רשות-השידור. בישיבת מליאת הרשות, שבה הודיע ראש הממשלה על מינוי המנכ"ל החדש, שיבחו רוב הנוכחים את הבחירה (חלקם התעקשו לראות בה את "הרע במיעוטו"). אחד מחברי הוועד המנהל פרס בדחילו את בקשתו בפני ראש הממשלה, שתינתן למליאת הרשות הזדמנות לשמוע מפורת מהן תוכניותיו, לפני כניסתו לתפקיד. וכדי להפחית כל נימה של ביקורת הוסיף: "כך נהגנו גם עם כניסתו לתפקיד של המנכ"ל הקודם". הבקשה לא זכתה למענה. לעומת זאת, ביטל המנכ"ל בחודש הראשון לכהונתו את כל הישיבות השבועיות הקבועות של הוועד-המנהל.
3. הכוונה לשדר יותר דרמה, ופחות חדשות ואקטואליה. אין איזון בין חדשות לאקטואליה בתוכניות, הצהיר המנכ"ל. גודש האקטואליה בשעות השיא של הצפייה - חדשות, "מבט שני," "פופוליטיקה", "שיחת ועידה" - מייגע את הצופים. על הצורך להרחיב את הפקת הדרמה בערוץ הראשון אין עוררין, אולם הסיבות המבניות שמנעו הפקות כאלה לא נעלמו, ושינוי המצב הוא עניין לתכנון שיטתי לטווח ארוך. מה גם שעוד איננו יודעים על מה חושב המנכ"ל - אם הכוונה היא בכלל להתמקד ביצירה מקורית, או בתוכניות איכות, או בסך-הכול להתחרות עם "רמת-אביב ג'" שאותה הוא מיטיב להכיר.
בניגוד לבעייתיות של יצירת דרמה נראה שהבעיה של "יותר מדי חדשות" תזכה לטיפול מיידי ופשוט. מה קל יותר מאשר לקצץ תוכניות עיתונאיות מהסוג שהערוץ הראשון הוכיח שהוא מסוגל לעשות, ושהמנכ"ל הנוכחי מסמן כמיותרות. התבוננות מקרית בלוח המשדרים מראה ש"מבט שני" - תוכנית תחקירים שהעלתה סוגיות פוליטיות, חברתיות וסביבתיות חשובות - כבר ירדה מהמרקע, כנראה באופן קבוע. "פופוליטיקה" - שעם כל הסלידה מהכאסח הסגנוני (שבו אשמה תרבות ה"סלון" הפרטי שלנו יותר מאשר הטלוויזיה) משמשת כמעט הפורום היחיד לדיון בין קבוצות אידיאולוגיות ותרבותיות בחברה - כנראה על הכוונת.
להבדיל מראיונות נוסח הסחבקיות הנוטפת אינטימיות בלתי מזיקה של דן שילון, דיון ציבורי בסוגיות פוליטיות, כמו גם ראיונות עיתונאיים הדורשים מפוליטיקאים להיות אחראים לדברים שהם אומרים בנוסח "ברחל בתך הקטנה", הם נשמת אפו של שידור ציבורי. לא מפליא שביטול תוכניות מסוג זה הוא יעד מועדף על שולחיו של המנכ"ל החדש. מדיניות כזאת מתאימה לתוכנית השמים הפתוחים של הממשלה, שמטרתה לפצל את ציבור הצופים בין מספר גדול ככל האפשר של ערוצים שיתפקדו כ"חנות וידיאו" ויחסלו את האפשרות של התקבצות בזירה משותפת לצורך צפייה בדיווח עיתונאי או בדיון פוליטי ביקורתי.
4. יצירת אווירה של הפחדה בקרב עובדי הרשות. עוד לפני פרשת אוהדי בית"ר בכיכר העירייה החל המנכ"ל להטיל את חתיתו על העובדים. כך, למשל, שבר ביד גסה את הכללים המקובלים כאשר התערב ב"בשידור חי" של מני פאר, וזימן אליו את מפיקת התוכנית לנזיפה ללא שיתוף הממונה הישיר עליה. רשימת המרואיינים של כל אחת מתוכניות האירוח מגיעה אל המנכ"ל וחוזרת למפיקים לאחר פסילה חופשית של כל מרואיין שלא נראה לו. יש להניח שהצורך של המנכ"ל להתערב ביד גסה בשיקולי העריכה (כולל הוראות בנוסח "תחשבי עלי כשאת בונה את רשימת המרואיינים") פוחת באופן דרסטי לאחר החודש הראשון. המפיקים לומדים מי אין ומי אאוט בעיני המנכ"ל ולא מתבזים עוד.
בפני מליאת הרשות הציג פורת את תפיסתו על אנשי המקצוע שתחת הנהגתו. הוא חילק אותם לקבוצה של "עיתונאים טובים" לעומת "קומץ" של "עיתונאים רעים" שהצליחו "להסתנן" לרשות. ההערה הסרקסטית של חבר מליאה, שביקש את רשימת ה"רעים" כדי שאפשר יהיה לפטרם מיד, לא זכתה למענה. אולם בינתיים התחיל להתברר מי משתייך לקבוצה זו. בוועדת המכרז הפנימי לבחירת מנהל התוכניות (תפקיד מרכזי ביותר בטלוויזיה) הצליח המנכ"ל להעביר את מועמדו - היחיד שלא היה לו כל ניסיון בעריכה והפקה של תוכניות - ללא כל דיון רציני במועמדים האחרים, שהוכיחו כשרון ומקצועיות בתחום. נציגי העובדים בוועדה, שכבר סומנו על-ידי המנכ"ל, לא הביעו את דעתם.
מבלי לדון כאן בהאשמות המנכ"ל על "עריכה מגמתית", כדאי להתבונן במהלכים שנועדו להעניק לגיטימיות לדו"ח שפרסם על סיקור כינוס אוהדי בית"ר ירושלים. פורת דיווח לעיתונות שהציג את מסקנותיו לפורום העיתונאי הבכיר ביותר ברשות, וזה הסכים עמו. למעשה, היה זה פורום שפורת הקים בעצמו לאחר שביטל את הפורום המקצועי של עורכי וכתבי חדשות שתפקד עד לבואו. דרישה מהיו"ר מצד עשרה חברי מליאה לדון בעניין ההדחה לא נענתה עד לכתיבת מאמר זה, אך לימוד הלקחים ניכר מיד: בשידור חוזר של האירוע בכיכר ספרא בערוץ 33 דאגו העורכים לחתוך החוצה את הקריאות "מוות לערבים", שלא ערבו לאוזנו של המנכ"ל.
מטבע הדברים קיים מתח קבוע בין העיתונות לממשלה שהיא אמורה לבקר, והעיתונות האלקטרונית חשופה במיוחד למתקפות. הציבור שאותו היא משרתת אמור לשמש לה גב ולהעניק לה לגיטימיות. בישראל, חלק גדול של הציבור הזה מאמץ אף הוא את החשדנות כלפי התקשורת. כאשר גם מנכ"ל הרשות מספק תחמושת למגנים, ואפילו תוקף את עובדיו בפומבי בעיתונות (בנוסח "שוב הוציא הערוץ הראשון את דברי ראש הממשלה מהקשרם"), נראה שאי-אפשר יהיה לצפות שעיתונאי הרשות ייקחו על עצמם סיכונים מיותרים למען זכותו של הציבור לדעת. המפסידים נהיה אנחנו.
תמר ליבס היא פרופסור חבר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית בירושלים
גיליון 15, יולי 1998
תגובה: כולם טובים ביותר
רינה שפירא
הריני מבקשת להתייחס בזה לכמה אי-דיוקים הנזכרים במאמרה של פרופ' תמר ליבס ("העין השביעית", גיליון 15, יולי 98').
1. ביטול ישיבות הוועד המנהל של רשות-השידור: המנכ"ל אינו אחראי על כינוס הוועד המנהל וממילא גם לא על ביטול ישיבותיו.
עם כניסתו של המנכ"ל החדש, כדי לאפשר (כפי שנהוג במקרים אלו) זמן ללמוד את הנושאים שעמדו על סדר-היום, בוטלו שתי ישיבות. מוסדות הציבור האחרים נפגשו באופן סדיר ועל-פי הצורך כל העת ההיא, כולל ישיבת מליאה.
2. פרשת הקלטות - הגוף המקצועי: מנהל המדיה - הגוף המקצועי שבו נועץ המנכ"ל, על-פי דיווחו בפני הוועד המנהל - השתתפו גם הם בישיבת הוועד המנהל שדנה בנושא הקלטות, וחיוו דעתם, איש איש בסגנונו, תוך מתן גיבוי מקצועי למנכ"ל (להבדיל מ"משמעתי", היבט שעליו הודיעה היו"ר שאם יהיה צורך בבדיקתו היא תמנה חוקר מיוחד לצורך העניין).
3. פרשת הקלטות - הישיבה המלאה: הישיבה זומנה על-ידי היו"ר (כמה ימים אחר-כך הגיעה גם בקשה חתומה על-ידי חברי המליאה) ונדחתה בשבועיים על-ידי היו"ר על-פי החלטת הוועד המנהל, עד לסיום המשא ומתן בין הצדדים ועל מנת לאפשר היווצרות תנאים חדשים שיאפשרו למנכ"ל לשנות החלטתו. כל זה גם כן על-פי החלטה קודמת של הוועד המנהל, וכל זה הסתבר כנכון מבחינת תוצאותיה של הפרשה.
ישיבת המליאה כונסה עם סיום הפרשה, כנהוג במקרים אלו בעבר, לדיון והפקת לקחים.
4. מכרז מנהל תוכניות טלוויזיה: הכותבת לא השתתפה בדיונים אלה ואינה יכולה לשפוט תכניה של הישיבה ורמת הדיונים בה. וודאי לא מי אמר, ומי לא אמר, מה. מאחר שהח"מ, שכיהנה כיו"ר הישיבה, מנועה מלדווח על הפרטים הקשורים במכרז עצמו, הריני מבקשת לציין רק כי:
- המועמדים (ארבעה במספר) היו כולם טובים ביותר, איש איש מזוויתו שלו.
- כל חברי הוועדה השתתפו בדיונים וכולם הביעו את דעתם.
- ההחלטה התקבלה פה אחד (לכל המתעניין, משך זמן הישיבה הנדונה היה כשלוש שעות).
הכותבת היא יו"ר רשות-השידור
גיליון 16, ספטמבר 1998