מפחידים את השופטים. מפחידים רופאים במיון. תלמידים מפחידים מורים, וזה את זה. שכן מטיל מורא על שכניו ובעל על אשתו. מנהל רשות-השידור מתחיל את תפקידו בהפחדת עובדים. אנחנו חיים בחברה שאחד ממרכיביה כיום הוא ההפחדה. ומדובר במדינה דמוקרטית, שעם היווסדה היתה אמורה להיות חברה שוויונית, המכבדת את אזרחיה ומוסדותיה.

לבד מן האיומים על השופטים והמערכת המשפטית, שהם סימן לסדקים עמוקים בבניין החברתי, קרה באחרונה עוד דבר שאולי צריך להזקיף את אוזנינו. הסיפור תמים למראה: יום שישי אחד התקשר מר שי בזק, יועץ התקשורת של ראש הממשלה, וביקש לדעת מה משודר באותו ערב ב"יומן השבוע" של ערוץ 1. אפשר, בשלב זה, לתת למר בזק ליהנות מן הספק: ייתכן שהוא פעל בתום לב, ובאמת רצה לדעת, כפי שהסביר, אם היומן מכסה את ביקורו של ראש הממשלה בסין, ואם יש צורך במידע נוסף. עד כאן - דוברות לגיטימית. אבל אם כן - מדוע רצה מר בזק לדעת מראש את ה"ליין-אפ" (רשימת הכתבות) של אותו ערב, כפי שמעידה עוזרת ההפקה ששוחחה אתו, ואחרים במחלקת החדשות? מדוע צריך היה ישראל סגל להתקשר אל מר בזק ולהתרות בו במפורש שלא יחזור על דרישה מעין זו?

יש ארצות שבהן השלטון מתערב בכל הנכתב בעיתון, כמו שהיה ב"פראבדה". יש ארצות שבהן ראש המדינה מתקשר מדי ערב אל עורך העיתון המרכזי ורוצה לדעת מה הכותרת הראשית למחרת. ואם אינה מוצאת חן בעיניו, הוא מצווה להחליף אותה. כך נהג גם סאדאת, ורק מובארכ הפסיק מנהג זה. ויש ארצות שבהן ראש המדינה אינו אוהב את העיתונות במיוחד (מדוע יאהב, אם תפקידה העיקרי לשמש ראי ציבורי מתמיד לכל מעשיו, דבריו, הבטחותיו ומחדליו?) - אבל לא יעלה בדעתו להתערב, לכל היותר לזלזל בפומבי. דה-גול, למשל, אמר פעם: "כל בוקר אני פותח את העיתון של מסיה פונטן (עורך "לה מונד"), ואני צוחק, צוחק, צוחק". לגיטימי. גם מר נתניהו אומר שעיתון מסוים אינו נכנס לביתו (אשרי המאמין), וגם זה לגיטימי.

מה שאינו לגיטימי בבירור הוא נסיונו של שלטון - כל שלטון - להתערב במה שמופיע או אינו מופיע במדיה. בדמוקרטיה, העיתונות היא גוף עצמאי מעצם הגדרתה, ותפקידה המרכזי הוא לעקוב אחר מעשי השלטון, או, על-פי ההגדרה הידועה, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. ודאי שלא הכול מותר לה: קיים מסמך נקדי, קיימת ועדת אתיקה, וועדת הרשות שבה נציגי ציבור, ולא מזמן שמענו שמערכת ה"ניו ריפבליק" פיטרה בחריפות כתב שנתגלה כזייפן של עובדות ומסמכים. הדרך לבית-המשפט פתוחה לכל אזרח המרגיש כי נעשה לו עוול, או כאשר מדובר בדיבה ולשון הרע. יש לה, לתקשורת, די והותר כלים לפקח על עצמה, והיא פתוחה לתביעה משפטית מבחוץ.

אבל כל ניסיון להכתיב מראש לתקשורת מה יהיה בה ומה לא, מה להבליט ומה להצניע, הוא פגיעה בעצם המבנה הדמוקרטי של החברה, בלי שום כחל ושרק. כשם שהדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה, כך גם התקשורת. כאמור, ייתכן שהפעם היתה שאלתו של מר בזק תמימה, אך אם ההתעניינות ב"ליין-אפ", וחלילה בתוכן הדברים, תופיע שוב מצדו של אדם שהוא עושה דברו של השלטון, יגיע הזמן לא רק לזקוף אוזניים, אלא גם להבין שנוצר עימות עמוק ובסיסי.

גיליון 15, יולי 1998