כמו רבים בעולם התקשורת, קשה היה שלא "להיתקל" במוטי ז"ל. אין ספק שמוטי היה איש שמאל (ציוני) נחרץ במובן הפשוט של המלה. הדבר הזה פגע גם ביכולתו להבין עמדות מורכבות, והיתה לו נטייה קצת פשטנית לסמן דעות בשחור-לבן (תפיסה שפגעה לעתים גם בסאטירה הלא מאוד "מאוזנת" שלו וגם בתפקידו כמראיין).

אבל ההיתקלות הראשונה שלי בו מלמדת אולי על הרובד החוץ-אידיאולוגי המיוחד שלו. נפגשנו כאשר אני תלמיד בישיבת מרכז-הרב, "ילד" (אחרי צבא), כשהוצעתי כעורך התוכן בחברת הפקות ירושלים בניהולו של חברי אורי שנער (לימים מנכ"ל ונשיא קשת) והרב ד"ר דני טרופר (שיזם ומימן את הפרויקט החד-פעמי הזה).

מוטי נישא (תרתי משמע; הוא היה איש גבה קומה) על גבי תהילת "ניקוי ראש" ופרס ישראל, שכבר קיבל באותו הזמן, ומונה לתסריטאי הראשי של החברה. אני הייתי מועמד לעבוד מולו ומול הצוות הכל-כך מוכשר שלו, פרויקה סידון וב' מיכאל.

קודח (גם מחום) פגשתי אותו כדי להציג בפניו את החומרים בדחילו ורחימו, כמי שיודע היטב את דעותיו הפוליטיות על מרכז-הרב ובנותיה (אז – ההתנחלויות). והנה גיליתי אדם חם. לא "פתוח", אלא "אדם". מישהו שכשמגיעים לחיים, ואפילו אלו המקצועיים, יכול להשתחרר מדעותיו המוגבלות ולקבל אנשים מסוג אחר.

במידה מסוימת אפשר לומר שהוא היה המורה הראשון שלי לטלוויזיה וקולנוע, מורה מרתק, פותח עיניים, מאתגר, וכן, גם חם (בלי דביקות סנטימנטלית). בהמשך חיי המקצועיים פגשתי בו מעט, וכמו עם רבים מחברי ב"ברנז'ה", מפגשים אלו לעתים תיסכלו. אבל בכל פעם, ברגע שלא היינו ב"אוויר" – חזרה האנושיות הפשוטה, הפלאחית כמעט, שיודעת לקבל כל אדם, ולו גם "רשע" כמוני.

יהי זכרו, המאתגר תמיד, ברוך.

אודי ליאון הוא מנהל תוכניות מועדפות בקשת