"ויכול להיות שזה סיפור על אבי ואלה [אלחנדרו] שנהיו חברים טובים בשמים. והכל בסדר, אמא, כי המוות הוא אולי נורא, אבל יש לו גם פנים אחרות". המשפט הזה לא נאמר בשיחה של גדעון רייכר עם מאזין בתוכנית הרדיו המאוחרת "ציפורי לילה", אלא סיכם כתבה של עמנואל רוזן ב"יומן שישי" בערוץ 2. באתר האינטרנט של חברת החדשות מופיעה הכתבה תחת הכותרת "כוח מסתורי הפגיש בין משפחות שכול", והכיתוב לתמונה שם הוא "סיפור על קשר יוצא דופן בין חייל שנהרג לאמו". גם יאיר לפיד באולפן ממשיך את הקו העל-טבעי: זה סיפור בלתי נתפס, בשום דרך אי-אפשר להסביר אותו.

אם נניח בצד את ה"יכול להיות" המיתמם של רוזן, אז כיצד זה שבחדשות ערוץ 2 משדרים כתבה על חיים אחרי המוות והתגלויות בחלום? התשובה, כמובן, היא שאנשי טלוויזיה רציניים יכולים פתאום לדבר על חיים אחרי המוות כאשר המתים הם חיילים. הכתבה של רוזן עסקה בהוריו של אלחנדרו הופמן, שנהרג באסון המסוקים. אחרי מותו באסון, אמו אליסיה חלמה שהוא מוסר לה מספר טלפון. אחרי חודש, כאשר התקשרה למספר, ענתה לה אשה צעירה, שסיפרה לה שחבר שלה מת 15 שנה קודם לכן, גם הוא בתאונת מסוק. מאז אותה שיחת טלפון, שתי הנשים לא נפגשו ולא דיברו. בכתבה של עמנואל רוזן הן נפגשות לראשונה אחרי 12 שנה (והצופה צריך לנחש אם הן הזמינו את חדשות ערוץ 2 כיוון שהחליטו להיפגש, או אולי להפך).

טבעי שהורים שאיבדו את ילדם ימצאו סימנים לקשר עם העל-טבעי ולחיים שאחרי המוות. לרוב, עיתונאים לא ימהרו לספר את הסיפורים שלהם. אפשר לטעון גם שבמקרה כזה הדרך לשמור על כבודו של המתאבל היא להניח לו להחזיק באמונותיו עם עצמו, ושיש משהו מבזה דווקא בהזדהות הפומבית איתן. אבל השיקולים האלה נדחים כנראה כאשר מדובר בחיילים. מדוע? משום שהמוות של חיילים – זו הנחה רווחת בתקשורת – שייך תמיד לנו, ל"כולם". מהבחינה הזאת, הכתבה של רוזן אינה מחדשת הרבה, ורק מצטרפת לתרבות המוות הישראלית: תרבות שמקדשת את מותם של חיילים, תרבות שקל לה לגייס את המוות הזה לצורך כזה או אחר, תרבות שחוגגת, בצורה זו או אחרת, את המוות.

מה בכל זאת החידוש בכתבה של רוזן? שהיא מנסחת את תרבות המוות הזאת בצורה המיוחדת של ערוץ 2. השינוי ניכר במיוחד במתיחה הגדולה של הסיפור ובהשהיית הגילוי. רובה של הכתבה עובר בין הפתיחה שבה מכריז רוזן כי הוריו של אלחנדרו "עומדים לסגור מעגל מצמרר, מדהים ובלתי נתפס – מעגל שנפתח בלילה שבו נהרג הבן שלהם" – ובין הרגע שהצופה מגלה בו סוף-סוף מה קרה באותה שיחת טלפון. בדקות הארוכות האלה שבהן הכתבה מפזרת רק רמזים לגילוי, "הסיפור המדהים" של המשפחה השכולה הוא גם "הסיפור המדהים" של הטלוויזיה – זה שבשבילו תמיד מפצירים בנו, הישארו רק עוד קצת ותגלו (הנה עוד צורה של ביזוי המשפחה הזאת: הצורה הזאת מעלה את השאלה הקבועה, האם באמת הגילוי מצדיק את המתיחה וההשהיה? והרי בטלוויזיה הוא אף פעם לא מצדיק).

אבל השינוי הוא בעצם גם עמוק יותר. נדמה שבאמתחתו הבוטה של ערוץ 2 כבר לא נשארו כל אותן דרכים מעודנות שהתרבות הישראלית פיתחה לחגוג את המוות. עמנואל רוזן פשוט אומר: החיילים לא מתים, הם רק עברו לעולם אחר. כלומר, באופן מסוים, מאחר שנגמרו הדרכים המעודנות, הוא אומר ישירות את מה שתרבות המוות החגיגית הישראלית תמיד אמרה בעקיפין – שהחיילים המתים תמיד איתנו. והוא אומר ישירות את מה שאסור לומר, אבל חגיגות המוות תמיד סובבות סביבו: מוות של חיילים הוא יפה. כך אומר את זה רוזן (בשמו של חייל שמת): "הכל בסדר, אמא, כי המוות הוא אולי נורא, אבל יש לו גם פנים אחרות".