ליועצי התקשורת של ראשי ממשלות בישראל יש טריק ישן, שעבד עוד לפני שידענו שקוראים לזה ספין: בימים שבהם חרקו היחסים בין ירושלים לוושינגטון (העניינים הרגילים: שטחים, התנחלויות, לבנון וכיו"ב), הקפידו היועצים לתדרך את הכתבים ערב ביקורם באמריקה בסבר פנים חמור, ברוח מודאגת. זה יהיה ביקור קשה, נאנחו, הפעם באמת. זה לא יהיה נעים כמו פעם. והעיתונאים, איך לא, כתבו ושידרו והכינו את העם להתנגשות הגדולה בבית הלבן.
הטריק עבד, כמעט תמיד: ג'ימי, רונלד, ג'ורג', ביל או ג'ורג', לא משנה מאיזו מפלגה, היה מחייך מול המצלמות בפוטו-אופורטיוניטי המסורתי, או מניח יד על כתפו של האורח (בדרך כלל הם עשו את זה, שהרי האמריקאים מנומסים וחביבים), ואומר משהו על "היחסים המיוחדים". ומיד דילגו יועצי התקשורת, ועימם הכתבים והשדרים, לשלב ב': נוהל "אווירה חיובית וידידותית, בניגוד לציפיות". הציבור יכול לנשום לרווחה, וגם ראש הממשלה. אין משבר ביחסים. ביקור מוצלח. הישג.
זה כל-כך פשוט ומובן. הציפיות קובעות את ההתרשמות. כמו שכמעט תמיד נתאכזב מסרט שכולם אמרו עליו שהוא גדול ונפלא, או ההפך: עם רמת ציפיות נמוכה יש לנו סיכוי ליהנות ממנו הרבה יותר. ככה זה עובד בתרבות, בכלכלה, וגם בתקשורת. זו תזכורת לכתבים ולפרשנים בימים האלה, ערב הביקור הראשון של נתניהו אצל אובמה, כאשר תופי המשבר כבר מהדהדים ברקע.
בכלל, התנהלות התקשורת הישראלית בכל הקשור לסיקור היחסים עם ארצות-הברית היא נושא משובח למחקר. גם בפני עצמם, גם כמייצגים את דרך התנהלות העיתונות הישראלית בהקשרים רבים אחרים. "הוא לא מתעסק בניואנסים" ("he doesn’t take nuances" בשפת המקור), אמר לפני שנים דיפלומט בכיר בשגרירות ארצות-הברית בתל-אביב למראה דיווחיו של כתב מדיני ישראלי בכיר.
הדיפלומט דייק, אך רק חלקית. בתחום הזה, של תיאור יחסי ירושלים-וושינגטון במשיכות מברשת עבות ולא במכחול עדין, לא היתה בלעדיות לאותו כתב, סקופיסט ותיק בתחומו. המגפה הזו הדביקה כבר מזמן רבים מן העוסקים בתחום – כתבים, פרשנים וגם עורכים, אלה שבחיפוש אחר כותרת טובה מטשטשים, בזדון או בשגגה, את הגוונים העדינים של מכלול הקשרים בין שתי המדינות.
לא רק דיפלומטים אמריקאים נאנחים למראה כמה מהדיווחים בעניין. דיפלומט ישראלי בכיר שאל אותי פעם מדוע העיתונות הישראלית מתעקשת תמיד לתאר את היחסים בין שתי המדינות כאילו מדובר היה ברכבת שדים בפארק שעשועים אמריקאי. יום אחד אנחנו בירח דבש חסר תקדים, עתיר חיוכים וצ'פחות נשיאותיות, ולמחרת בבוקר אנחנו צוללים ללא בלמים למעמקי המשבר. וגם להפך. ובאמצע, בין העננים הוורודים לשאול התחתיות, אין מאומה.
בעיניו, כך הבנתי, הדימוי המתאים יותר היה רכבת שמתנהלת לאטה אי-שם באמריקה מחוף לחוף, עם עליות ומורדות פה ושם, עצירות ואפילו תיקונים קלים. לא היתה לי תשובה למה אנחנו כאלה, חוץ מהרצאה קלה על אופיה של העיתונות בכלל והישראלית בפרט, אבל הדימוי הזה מלווה אותי כבר שנים רבות.
מי נגד מי
אז זהו, שוב אנחנו בלונה-פארק ושוב יוצאת לדרך רכבת השדים. הצירוף של בחירת אובמה בארצות-הברית, אחרי היחסים החמים בין ג'ורג' בוש לאריק שרון ולאהוד אולמרט, עם הצבת הצמד נתניהו-ליברמן בראש ההרכב הישראלי, מתסיס מראש את מיצי המשבר הגדול. פוטנציאל העימות איננו מבוטל, אבל אפילו רטוריקת "הילד הרע" של שר החוץ שמתעקש לעשות דווקא (בדיונים פנימיים מספרים שהוא מדבר בסגנון אחר) והרמיזות החוזרות על תקיפת איראן בניגוד לעמדת ארצות-הברית דורשות סיקור מבוקר, זהיר, לא מתלהם.
זו משימה לא פשוטה, בעידן סגנון האימה והזעם שעולה מפתיחי מהדורות החדשות בערוצים המסחריים ומכותרות העיתונים הפופולריים. אבל כיוון שמדובר בנושא רציני, כך ראוי להתייחס אליו; עם מבט שקול וגם עם התבוננות לעבר, שבו ידעו יחסי ישראל–ארצות-הברית עליות ומורדות, שבינתיים לא סדקו את היחסים, אלא רק חיזקו אותם. פורד וקיסינג'ר ביצעו "הערכה מחדש" נוכח סרבנות ישראל לסגת מחלק מסיני ב-1975 ועיכבו משלוחי נשק לישראל, וגם רייגן וויינברגר דחו לזמן-מה אספקת מטוסי F16 בעקבות התקפת הכור העיראקי ב-1981, ואז אפילו הצטרפה וושינגטון באופן נדיר לגינוי ישראל באו"ם. ובמלחמת לבנון סיפרו שרייגן הציב על שולחנו תצלום של ילדה לבנונית.
פועל תולה דגלי ישראל וארצות-הברית על עמוד חשמל בירושלים, לפני ביקור של הנשיא ג'ורג' בוש. ינואר 2008 (צילום: מיכל פתאל)
מי שמסקר את היחסים עם וושינגטון, ובעיקר מי שמחבר את הכותרות של הסיקור הזה, צריך לקחת בחשבון לא רק את ההיסטוריה, אלא גם את הפוליטיקה והביורוקרטיה האמריקאיות המורכבות, עם המלחמות הפנימיות בין הבית הלבן למשרד החוץ, ובין המחלקות במשרד החוץ, ובין הסטייט-דיפרטמנט לפנטגון, וכולם מול הקונגרס, שגם בו יש לפחות 535 דעות, כמספר הסנטורים וחברי בית-הנבחרים. ועוד לא הזכרנו את ידה הארוכה של השדולה למען ישראל איפא"ק, ומנופי ההשפעה האחרים שהשכילו לפתח יהודי אמריקה במרוצת השנים.
כל זה אינו אומר שאנחנו בדרך לירח דבש מחודש, או שהשחיקה הנמשכת בתדמיתה של ישראל בציבור האמריקאי תיעצר לפתע. זה רק אומר שגם הפעם, כמו תמיד, צריך להיזהר מן הספינים, ולא פחות מכך מרכבת השדים שגלגליה כבר חורקים במורד המסילה.