חברי העיתונאים, יש לי שאלה קטנה: מי מכם קרא את הטרילוגיה של בנימין נתניהו, "מקום תחת השמש", “הטרור" ו"מלחמה בטרור"? אופתע אם יימצא שאלה שטרחו לקרוא מונים יותר מאצבעות יד אחת. אקשה עוד יותר: מי מהעורכים הראשיים וראשי הדסקים בעיתונות התעמקו במחשבה המדינית של מי שהפך בליל סגריר אחד, במאי 1996, לראש ממשלת ישראל?

לצערי, עלי לקבוע שהעיתונות הישראלית לא עושה את שיעורי הבית שלה, והדבר מתבטא בכל רמות הסיקור בעיתונות: פרשנות, דיווחים ומאמרי רקע. לאלה שלא טרחו לקרוא, אסביר שבנימין נתניהו קובע לאורך שלושת ספריו את עיקרי אמונתו ביחס להסדר הישראלי-פלסטיני. הוא מתנגד בחירוף נפש להקמתה של מדינה פלסטינית על רוב שטחה של הגדה המערבית. הוא מציע את הקמתו של קנטון נוסח שווייץ שיהפוך בבוא הזמן ליישות פלסטינית, קנטון שיהווה ארבעים אחוזים מהגדה.

אם מחשבים ומוסיפים את האחוזים שהוא עשוי להסכים לתת במסגרת הפעימה השנייה (והוא לא רוצה שלישית), נגיע לסכום ויתורים כולל של ארבעים אחוזים מהשטחים שנכבשו על-ידי ישראל ב-67'. מעבר לזה, כך טוען נתניהו, כל נסיגה נוספת תהווה סכנה לבטחון ישראל. במלים אחרות, האסטרטגיה של ביבי כתובה מראש, ידועה מראש, ועולה בקנה אחד עם כל מלה שכתב בחיבוריו.

צר לי לקבוע עובדה נוספת: כל אימת שישראלי מבקש לדעת את נבכי נפשו של ראש ממשלת ישראל, עליו להסתמך על דיווחים לא ישראליים. מדוע עליו לקרוא את ה"ניו-יורקר" האמריקאי כדי לעשות היכרות עם מקור השראתו של נתניהו, הלא הוא אביו, בן-ציון נתניהו, הקובע במפורש שאינו מאמין שייתכן שלום בין ישראל לערבים וכי הללו לא ינוחו עד שיביאו להשמדתה של מדינת ישראל? האם הדברים האלה חשובים? כן וכן. הם משקפים את הלוך רוחו של ראש הממשלה יותר מכל דבר אחר בעולם.

עיון מעמיק בכתבי הבן ובדברי האב מוביל למסקנה חד-משמעית: במקרה של מימוש הפעימה השנייה, היא תהיה האחרונה מבחינתו של נתניהו; כל מה שיישאר למשא-ומתן על המעמד הסופי הן הסמכויות שיוענקו לקנטון הפלסטיני. כל ילד במזרח התיכון יודע שהפלסטינים על מנהיגיהם לא יקבלו את הפתרון הזה. מותו של תהליך השלום ידוע מראש והוא מופיע בחיבוריו של ראש הממשלה.

(איור: דניאלה לונדון-דקל)

כאן הייתי שמח לקרוא ולשמוע את עמיתי העיתונאים הישראלים מצטטים את נתניהו עוד מהתקופה שקדמה לבחירתו לראשות הממשלה. תחת זאת, רובם הפכו, במודע או שלא במודע, לשופריה הנאמנים של לשכת ראש הממשלה. אתה קם בבוקר ושומע על פעימה קרובה, על היחלצות תהליך השלום מהמשבר, על כך שביבי החליט, שביבי עומד להחליט, שביבי מתכוון להחליט.

אתה הולך לישון בלילה ומתברר לך שלא היה ולא נברא, שכל הדיווחים האופטימיים הם בדיה עיתונאית. התוצאה הבלתי נמנעת היא שהציבור מאבד את האמון שיש לו בעיתונות ובעיתונאים. ללא קשרי אמינות בין ציבור הקוראים לבין תוכן הדברים המופיעים בעיתונים, אין תוחלת למקצוע.

העיתונאים הישראלים מטפחים אשליות בקרב הציבור. פעם מקבל הציבור האומלל הזה הרגשה שהמשא ומתן עם הפלסטינים נמשך, שראש הממשלה מנהל את העניינים בצורה נאותה ומתוך עמדה של כוח, ופעם הוא מקבל תחושה שהעסק אבוד, שהאמת שונה חלוטין.

האמת צריכה להיאמר: בא-סימטרייה בין המציאות לדיווחי העיתונות הישראלית, ראש הממשלה יוצא זכאי. עיקרי אמונתו פרוסים בספריו ובמיוחד בהתנהגותו הפוליטית וביחסיו הרעועים עם בן-השיח הפלסטיני.

עוד עניין שמעיק עלי קשור לאופן שבו רואים העיתונאים הישראלים את עתיד האזור. איך אפשר לשכוח את רגעי השיא שהתחוללו בישראל בשנים האחרונות? איך אפשר להתעלם מהמראות המרגשים במהלך הלווייתו של יצחק רבין?

איך אפשר לעבור לסדר-היום על הנוכחות הבינלאומית סביב ארונו של האיש שחולל מהפכה בחייהם של הישראלים כאשר ביקש להתפייס עם התנועה הפלסטינית? איך אפשר שלא להיזכר באותם מנהיגים ערבים שנגעו בארון המת כאילו מסרבים להיפרד מהאיש שחתר לממש את חזון ישעיהו? הלא מדובר באותו יצחק רבין שהיה אחראי לגירושם של ערביי לוד ורמלה ארבעה עשורים קודם לכן.

אין בנמצא תמונה שמסמלת פיוס אזורי במלוא טהרתו יותר מטקס האשכבה לרבין. כמעט חזון אחרית הימים. לצערי, מהטקס הזה נותר למזכרת רק נאום הפרידה הנרגש של נועה רבין מסבא שלה ונוכחותו המרשימה של הנשיא קלינטון. המגה-אירוע, השתתפותם של קרוב לשמונים ראשי מדינות ובתוכם מנהיגים ערבים, כאילו היה חלום. משם מה החליטו שזה היה מסע תעמולה שנועד להביא לבחירתו של שמעון פרס.

כך גם ביחס לפסגת שארם א-שייח'. לפעמים אני חש שחלמתי חלום כאשר צפיתי בשר החוץ הסעודי כשהוא מתחבק עם שמעון פרס, ראש ממשלת ישראל, בעוד שעמיתיו מנסיכויות המפרץ ומאלג'יריה ממתינים בסבלנות לתורם.

אולי שכחו. אולי רוצים לשכוח.

הכותב הוא ראש המשרד המזרח-תיכוני של ערוץ הטלוויזיה הצרפתי השני

גיליון 15, יולי 1998