"סיבת העניין הרב בתוכנית 'ניקוי ראש' היא שזו חדלה להיות סתם תוכנית טלוויזיה, שאפשר לצפות או לא לצפות בה. 'ניקוי ראש' הפכה למוסד לאומי, והצפייה בה לטקס כל-ארצי, שההשתתפות בו – חובה", כך נפתח מכתב למערכת "דבר" שפורסם בפברואר 1976. היו אלה הימים שבישראל שידר ערוץ אחד, "הטלוויזיה הישראלית", וסקר העלה כי כ-65% מהצופים ראו את התוכנית בקביעות. לא רק העדר אלטרנטיבה העניק ל"ניקוי ראש" את שיעורי הצפייה הניכרים ואת מעמדה המיוחד: היתה זו תוכנית סאטירה יחידה, שעקצה מדי שבועיים בעיקר את השלטון. היו לה אוהדים רבים, אך לא פחות מכך מבקרים.

"ניקוי ראש" היתה ציון דרך מרכזי לא רק בקריירה הטלוויזיונית של מרדכי קירשנבאום, שנפטר ביום שישי במפתיע מדום לב בגיל 76. היא היתה גם צעד פורץ דרך ומשמעותי בהתבגרותו של השידור הציבורי בישראל. ב"ניקוי ראש" הגדיר קירשנבאום מחדש את תפקידה של הטלוויזיה: לא רק דיווח ופרשנות על המציאות הישראלית, אלא גם התרסה סאטירית על הדרך שבה היא מתנהלת, בעיקר במישור הפוליטי.

לא במקרה עלתה "ניקוי ראש" לאוויר במאי 1974: היו אלה ימי השבר הגדול שלאחר מלחמת יום-הכיפורים. קירשנבאום תיעל את משבר האמון בהנהגה להומור עוקצני. שרי הממשלה כבר לא היו עוד מורמים מעם, אלא אנשים בשר ודם, עם כשלים וטעויות, תאוות ותככים. קירשנבאום הביא עימו גם את התנסותו בארצות-הברית בעשור הקודם: בעת לימודי הקולנוע והטלוויזיה באוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס, נחשף לדרך הטיפול הביקורתית של התקשורת האמריקאית במלחמת וייטנם.

ל"ניקוי ראש" קדמה תוכנית סאטירית אחרת, קצרת מועד, בשם "לא הכל עובר", אף היא בהפקת קירשנבאום, ששודרה בערבי שישי ב-1971. היא עוררה ביקורת בממשלה, גם מצד ראש הממשלה גולדה מאיר, שזעמה על קטע ביקורתי שכוון לשר פנחס ספיר. על קירשנבאום אמרה גולדה באחד הדיונים כי הוא "ליברל מלוס-אנג'לס". שידור "לא הכל עובר" הופסק, לדברי קירשנבאום, בשל העומס הרב הכרוך בהכנת תוכנית כזו ברמה גבוהה מדי שבוע.

כשעלתה "ניקוי ראש" שלוש שנים אחר-כך, קיבץ קירשנבאום צוות מיומן שכלל את הכותבים אפרים סידון, ב' מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, ושחקנים כטוביה צפיר, רבקה מיכאלי וספי ריבלין. רבים צחקו, אחרים כמעט בכו. "לשם מה סאטירה נלעגת וזולה זו? ומה התועלת ממנה מבחינת החינוך לאזרחות טובה? מה לומדים מסאטירה קלוקלת זו ידידים ואויבים מבית ומחוץ? מן הראוי שהאחראים לחינוך ותרבות ייתנו דעתם להשפעה ההרסנית של ערב טלוויזיה מעין זה, ובעיקר מהסיום של 'ניקוי ראש', שלמעשה אין בו כל מוסר השכל, כי אם גורם של לכלוך, לא רק של הראש, אלא של הגוף והנשמה", כתב הקורא אהרן רוטבלט בספטמבר 1974 ב"דבר".

* * *

קטע הפתיחה ושיר הסיום של "ניקוי ראש"

* * *

בעיקר נתקעה "ניקוי ראש" בגרונותיהם של שרי הממשלה וחברי-הכנסת. אלה עסקו בה שוב ושוב, בדיונים פתוחים וסגורים. "אינני נגד סאטירה ביקורתית, אבל אני חושב שיש טעם לפגם בתוכנית קבועה הבנויה רק על סאטירה ביקורתית", אמר אהרן יריב כשמונה לשר ההסברה ולשר הממונה על רשות השידור. "אני יודע שהתוכנית מספקת את רצונו של חלק ניכר מהציבור, הרואה בה ביטוי לביקורת שהוא רוחש למימסד. אבל גם כך אני חושב שהתוכנית אינה טובה במתכונתה הקיימת".

שרים אחרים היו חריפים יותר וקראו להורדת התוכנית. לטענות שהטלוויזיה מכפישה את הממשלה במקום לדווח על פעולותיה החיוביות השיב קירשנבאום באחת הפעמים, "אנחנו לא 'יומן כרמל'", וכיוון ליומני החדשות שקדמו לעידן הטלוויזיה, שבהם הוצג מדי שבוע בבתי-קולנוע מצעד של שרים גוזרים סרטים בחנוכת מפעל באשקלון או בפתיחת כביש חדש בערבה. אין דבר כזה "סאטירה מאוזנת", שב והסביר.

ראש הממשלה יצחק רבין, לפחות פומבית, נקט קו מתון יותר מעמיתיו לממשלה. כשנשאל בראיון על התוכנית אמר רק: "זה דבר שצריך לעבור אותו". "ניקוי ראש" לא האריכה ימים, ושידורה הסתיים בשנת 1976. גם הפעם הדגיש קירשנבאום כי מי שהכריע אותה לא היה הלחץ הפוליטי, אלא הקשיים לייצר ולהפיק חומרים סאטיריים בתדירות קבועה.

הביקורת שבה והתעוררה באותה שנה, כאשר ועדת פרס ישראל לאמנות הרדיו, הטלוויזיה והקולנוע החליטה להעניק את הפרס לקירשנבאום. בראש הוועדה עמד פרופ' אליהוא כ"ץ, מי שגייס את קירשנבאום כעשר שנים קודם לכן לצוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית. היו שתבעו ממשרד החינוך והתרבות ומן הממשלה לבטל את הענקת הפרס (טענו, בין היתר, כי מדובר ב"זילות" הפרס המכובד), אך זה הוענק לקירשנבאום ביום העצמאות תשל"ו.

* * *

אוסף קטעי עיתונות על "ניקוי ראש"

* * *

קירשנבאום לא היה רק אבי הסאטירה הטלוויזיונית בישראל. הקריירה שלו השתרעה על מגוון רחב של תחומים: הוא עסק גם בחדשות, בכתבות צבע – שבלטו באיכותן במשך שנים ב"יומן השבוע", בליל שבת, לצד אלה של אורי גולדשטיין וחיים גיל – בתוכניות דוקומנטריות, בסרטי טבע, ומאז אמצע העשור הקודם גם התייצב לראשונה מול המצלמה כמראיין לצדו של ירון לונדון. כך גם בסרטים שהפיק וביים. הראשון שבהם, "רימון בעזה" ב-1970, תיאר מקרוב את המציאות ברצועה, שנכבשה שלוש שנים קודם לכן. בכל אלה ניכר סגנונו המיוחד: טביעת העין החדה שלו ל"פריימים" ייחודיים כמו גם לציטוטים ופרטים משמעותיים, ויכולת הניסוח האירונית, העוקצנית, לעתים הצינית, וטון דיבורו הסיפורי.

המהדורה הראשונה של "מבט לחדשות" ב-1968 הציגה לצופים את מי שעתיד להיות "מר טלוויזיה", חיים יבין. פחות זכורה העובדה שעורך המהדורה היה קירשנבאום. "'מבט' הראשון הוקלט מראש כדי למנוע תקלות, אחר-כך שודר חי, פעם בשבוע ועוד פעם, עד שלבסוף יצא לאוויר יום-יום", כתב יבין בספרו האוטוביוגרפי "עובר מסך". "לעורכו הראשון נבחר בחור ממושקף, גבוה ודק, עם המון ביטחון עצמי... הוא דיבר הוליוודית: frame, movie, show. איש מבריק, אסרטיבי, קצת אגרסיבי, מצחיק, איש שבלט מיד בכשרונו, בלשונו ובמנהיגותו הטבעית. תמיד צדק, תמיד ידע הכל טוב מכולם. מוטי קירשנבאום".

בשל העדר משאבים – בלי ניידת שידור, וידיאו ולוויינים – ובגלל חומרים שהגיעו באיחור, התנהל ויכוח נוקב במחלקת החדשות שזה עתה הוקמה: האם "מבט" אמור להיות מהדורת חדשות או מגזין המטפל במספר מצומצם של נושאים מדי יום. אליהוא כ"ץ ויבין סברו שעדיף לבחור באופציה המגזינית, "אבל מוטי שאג: חדשות זה חדשות!". יבין תיאר בספרו כיצד התגלגלו הדברים לריב גלוי בינו לביו קירשנבאום:

– אין לך חומר אקטואלי, מוטי, יש פסגה בבריסל, אבל אין לך צילומים ממנה.

– ניתן פתיחה מהמגיש ואחר-כך תמונות מאתמול.

– אם זה מאתמול, זה כבר לא חדשות! בוא נלך למגזין עומק!

– עומק שמומק, הציבור רוצה חדשות ולא איזה מגזין.

– אתה לא מבין שום דבר.

– אתה לא מבין!

חמש שנים אחר-כך נקרא קירשנבאום על-ידי מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן לערוך את "מבט" במלחמת יום-הכיפורים, לאחר שסיקר את הקרבות ברמת הגולן בימים הראשונים. "קירשנבאום הפסיק מיד את המצעד הבלתי פוסק של הפרשנים והראיונות באולפן, ומחק את האפקטים של הטנקים והפיצוצים שהעורכים הוסיפו לדיווחים מהשטח", כתב על כך יבין. "'כאן זה לא הוליווד', פסק. פתאום הבינו כולם מה זה מלחמה: זה לא מערבון. זה חיילים צמאים ועייפים, טנק מסתער, ועוד טנק עולה באש, ומטוס נופל. מלחמה זה פצועים והרוגים, וכן, המון גילויי גבורה ואומץ לב".

ב-1976 מונה קירשנבאום למנהל מחלקת התוכניות, אך יצא לאחר זמן לא רב לחופשת מחאה, בטענה שלא ניתנים לו האמצעים הנדרשים להפקות רציניות. בעיקר רצה לחזק את תחום הדרמה הטלוויזיונית, בהתאם למודל של ה-BBC. כאשר מינתה ממשלתו של מנחם בגין את יוסף (טומי) לפיד למנכ"ל רשות השידור, מתח קירשנבאום ביקורת פומבית חריפה על הבטחתו של יו"ר הרשות דאז, פרופ' ראובן ירון, כי לפיד יבטיח שהשידור הממלכתי יהיה "נאמן למדינה".

"גם אני, מוטי קירשנבאום, יהודי-ציוני-ישראלי, אני לא שלושת הדברים האלה לטעמם ובטעמם, אבל מה שיש לזכור, כאשר מדברים על מדיום שידור פלורליסטי, הוא שפלורליזם פירושו שיקוף כל הטעמים, של לפיד, של ירון ושלי ושל כל גורם אחר", אמר קירשנבאום בראיון ל'דבר'. "זה מה שעשינו בעשר שנות הטלוויזיה, ניסינו לשקף את כל הטעמים! הצביעות בדרישה לטלוויזיה 'נאמנה' היא באי-נכונותם לאפשר פלורליזם. הם מסכימים רק לשידור המבטא טעם אחד, טעמם... על זה בדיוק נתון הוויכוח: האם המיקרופון הוא רכוש הציבור, או רכושה של המפלגה האוחזת בשלטון".

הטיהור שבוצע באותם ימים כלל את הדחת מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן וגם את פיטוריו של קירשנבאום. הוא פנה לעסוק בהפקות בשוק הפרטי. ב-1980 העלה יחד עם ירון לונדון ועם טוביה צפיר, רבקה מיכאלי ועוזי לוי תוכנית סאטירית בשם "יורדים על השבוע".

"כל הקשקושים עם כאב, הצער והחמלה ושינוי עולם – אין בזה ממש, אבל שטויות על אחרים שעושים שטויות, זו הנאה. זו תוכנית שמגיבה כמעט בכל ערב מחדש על האירועים האקטואליים. התוכנית חייבת להיות מהירת תגובה, לא שקולה, כי אין לך דבר משעמם יותר מתגובה שקולה", אמר אז. באמצע שנות ה-80 גם גויס על-ידי המפיק אברהם דשא (פשנל) לביים את תוכניתה של שלישיית הגשש-החיוור "בעבור חוקן דולרים".

* * *

מוטי קירשנבאום בראיון בתוכנית "חוצה ישראל" בטלוויזיה החינוכית,  2012

* * *

במלחמת לבנון הראשונה, בקיץ 1982, יצא לשטח והעביר כתבות מאזורי הקרבות. גם אז נמתחה ביקורת בממשלה על כמה מדיווחיו, ובהם כתבה שבה נראה כפרי לבנוני זועק "מה עשיתם לנו!" ותצלומים של בתים הרוסים.

ב-1993, אחרי נצחון העבודה בבחירות 1992, השתנתה האווירה לזמן-מה. שרת החינוך והתרבות שולמית אלוני בחרה בו לכהן כמנכ"ל רשות השידור. ממשלת רבין אישרה את המינוי. קירשנבאום נכנס לתפקיד החדש כשבפניו אתגר מורכב שעימו לא נאלץ התמודד איש מקודמיו: קץ המונופול וראשית ההתמודדות של ערוץ השידור הציבורי עם שידורי ערוץ מסחרי, ערוץ 2.

במאבק הזה סייעה לערוץ 1 התוכנית "פופוליטיקה" בהנחיית דן מרגלית, שהפכה לקקפוניה של צעקות ועימותים והזניקה לאחר שנים אחדות את אחד מגיבוריה הבולטים, טומי לפיד, לכנסת (שנים אחר-כך נבחר לכנסת משתתף נוסף: ישראל אייכלר). בחלוף הזמן, ובעיקר לאחר השידורים בעקבות רצח רבין בנובמבר 1995, כבר היה ברור שמהדורת החדשות של הערוץ המסחרי החדש דוחקת את זו של ערוץ 1 ממרום מעמדה.

מוטי קירשנבאום וירון לונדון בכניסה למעון ראש הממשלה בירושלים, 27.1.2008 (צילום: יוסי זמיר)

מוטי קירשנבאום וירון לונדון בכניסה למעון ראש הממשלה בירושלים, 27.1.2008 (צילום: יוסי זמיר)

 

מאז תחילת העשור הקודם התמקדה פעילותו המקצועית של קירשנבאום בשתי חזיתות: התוכנית היומית, "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, וגיחות לאפריקה ולחבלי עולם אחרים לצורך צילום סרטי טבע מרהיבים.

על תוכנית הראיונות המשותפת שלהם כתב לונדון בספר הזכרונות שלו "לו הייתי פיראט":

אופייה הייחודי של התוכנית לא נוסח מראש, והתגבש בהשפעה של מורת הרוח ששנינו חשנו כלפי סגנונה של תקשורת ההמונים. עייפנו מהעמדת הפנים, מן החגיגיות, מהרעמים והברקים המלווים את מהדורות החדשות. סלדנו מן המוזיקה הדרמטית שבפתיחתן, מן ההתפארות בידיעה בלבדית שתכופות אינה בלבדית, אינה חדשה ואינה ראויה להבלטה.

[...] הנה כך הצענו לצופים שני גברים מנוסים במקצועם, ספקנים וסקרנים, לא טיפשים אבל גם לא אדירי חוכמה ולא ידענים מופלגים, לפעמים מלאי עזוז ולפעמים עייפים ומשועממים, בוחרים מדי יום כמה נושאי שיחה מתוך בליל המאורעות הנופלים על שולחנם [...] ככה אנו מתנהלים יחד [...] חמש פעמים בשבוע, לעיני כרבע מיליון צופים מדי יום, רבים מהם קובעים את סדר היום שלהם לפי מועד השידור, ויש המקליטים כדי לא להחמיץ. מוטי מתגרה באנשים הצעירים, שותפינו לעבודה, ומציע להם לבל יטפחו תקוות לרשת אותנו, כי בכוונתנו להישאר באולפן עד שיוציאו אותנו באלונקה, מחוברים לאינפוזיה".

באולפן הישן של מוטי קירשנבאום, ברוממה בירושלים, סמוך למקום שבו השיק לפני 41 שנה את "ניקוי ראש", אי-אפשר היה להתעלם מהזיקה הסמלית בין מסע חייו לתחנות העיקריות בתולדות השידור הציבורי: הוא החל את עבודתו בצוות ההקמה של ערוץ 1, ניסה יותר מאחרים להפגין את עצמאותה של הטלוויזיה בקריאת התיגר הסאטירית על השלטון, היה הראשון שנדרש להתמודד כמנכ"ל רשות השידור עם כניסת הטלוויזיה המסחרית לישראל, והלך לעולמו בימים שבהם סימן שאלה מרחף על המשך קיומו של השידור הציבורי. הוא בוודאי היה מגיב על אמירות כאלה בעקיצה צינית כלשהי.