עיתון יומי כ"מעריב" הוא מקור חיוני של אינפורמציה לאלפים רבים של קוראים שהתנהגותם בתחומי הפוליטיקה, החברה והכלכלה מושפעת ממיצג המציאות של העיתון. החלטות גדולות כקטנות, כמו בעד מי להצביע, איפה להשקיע כסף ולאן לנסוע בחופשה, מושפעות, לעתים באופן בלתי מודע, מהקריאה היומיומית בעיתון. כיום, עיתון יומי הוא, בדרך כלל, צירוף של שירות לציבור ועסק פרטי. כשירות לציבור העיתון אמור להציג כל יום את תמונת המציאות שכתביו הצליחו לייצר בכפוף למגבלות הזמן והמשאבים ובמסגרת הכללים של אתיקה עיתונאית. הפן העסקי מתייחס לתלות של עיתון בהון פרטי וביכולתו לשמש מקור לרווחים. מצב זה יוצר מראש מתח בין ערכים עיתונאיים של דיוק, מהימנות ואמת בדיווח לבין ערכים עסקיים של קידום רווחים.
האינטרס העסקי גורם בעיתונים רבים להגדלת המרכיב הבידורי ולעתים קרובות לטיפוח סנסציוניזם, אך בתרבות עיתונאית מתקדמת, לב העיתון נשאר דיווח מקצועי, עדכני ומהימן ופרשנות ברמה סבירה.
מסיבה זו, עיתון ראוי לשמו זקוק למו"ל היודע שאמינות עיתונו בייצוג המציאות אינה רק נכס ציבורי אלא אף נכס עסקי ממדרגה ראשונה. במקצועות כמו רפואה, הנדסה ועיתונות יש למוניטין מקצועי ערך מסחרי. כל עיתון ראוי לשמו מנסה להשיג עיתונאים בעלי שם ומעמד כדי לקדם מכירות. מו"ל, שיש לו מחויבות לעיתון בעל מסורת עיתונאית כ"מעריב", צריך היה לדעת שעדיף לקדם את האינטרס העסקי של העיתון באמצעות חיזוק ערכים עיתונאיים ושכלול הייצוג המקצועי של המציאות מעל דפי העיתון, ולא בדרך של שבירת כללי המשחק והאתיקה העיתונאית תוך ביצוע עבירות פליליות. העובדה שחלק גדול מהקוראים הם תמימים, ואינם יכולים להבחין בין מידע מהימן לשקרי, מטילה על עורך העיתון וצוותו אחריות-יתר, להגן על הקוראים מפני הונאה מכוונת ובלתי מכוונת.
מעמדו של "מעריב" כעיתון היומי השני בגודלו במדינה והמוניטין שלו הם נכס לעיתונות הישראלית כולה, וכל פגיעה בו יכולה לגרום נזק בל ישוער. למרות הביקורת שאפשר להפנות לעיתון זה על שגיאות או כשלונות שלו בעבר, משקלו וחיזוקו כיום הם צורך חיוני דחוף לאור מעמדו המונופוליסטי של "ידיעות אחרונות". החלשתו וערעור אמינותו של "מעריב" ימנעו ממנו את האפשרות ליטול על עצמו את הסיכונים הכרוכים בכתבות כמו זו על מציאת סיליקון בחלב של תנובה, שיש להן חשיבות גדולה לרווחת הקוראים והציבור כולו.
עיתון, שבמו"ל שלו דבק הכתם של עבריין, אינו יכול ליהנות מסמכות מוסרית של עיתון יומי מהימן, שבלעדיה לא ניתן לתת גיבוי לעיתונאים הנמצאים בחזית הקשה של גילוי האמת בנושאים כמו תפקוד הממשלה, סכנות מלחמה, בריאות הציבור וכו'.
כל מי שעיניים בראשו רואה שמעשיו הפליליים של מו"ל "מעריב", ומי שהיה עורך העיתון, פגעו בשמו הטוב ללא תקנה. השימוש בחיסיון העיתונאי על מקורות המידע - כלי העבודה החיוני והפגיע של העיתונאי המקצועי - לשם הסתרת מעשים פליליים דומה לשימוש בגלימת הרופא ובסמכותו המקצועית כדי לכסות על הכוונה לבצע מעשים פליליים בגוף החולה. זוהי פגיעה קשה ביסודות המקצועיות ובאמון הציבור. עיתון, שכתביו נשלחים יום יום לחשוף מפירי חוק ולהוציא לאור השמש מעשי שחיתות, אינו יכול לתפקד בצלו הכבד של מו"ל הנושא על גבו קופה כזו של שרצים. מעבר לכל זאת, ההרשעה בשיבוש מהלכי משפט, שהיא עבירה האופיינית לעולם הפשע, מעיבה על כל פעולות העיתון. מי שכושר השיפוט שלו כה לקוי, עד שמעמדו כעורך עיתון חשוב כל-כך לא הרתיע אותו מלעבור עבירות כאלו, אינו ראוי ואינו צפוי לזכות באמון הציבור כאילו ניחן בשיקול דעת בענייני עריכה ופרסום.
ייאמר בבהירות, כי העמדה הנחרצת המוצגת כאן נגד המשך זיקתו של נמרודי ל"מעריב" תחול, כמובן, על כל עורך או מו"ל של עיתון בישראל שיורשע בעבירות דומות. במכתב שכתב עופר נמרודי "לקוראות וקוראים יקרים" ב-18 באוגוסט 95' - מכתב שבו הודיע שהוא משעה את עצמו מתפקיד עורך ראשי של "מעריב" - הוא מתגאה בעיתונו ומתאר אותו כעיתון ה"משגשג בידיהם הנאמנות של עורכים מקצועיים, מצטיינים ונטולי פניות", ובקוראים "המשוכנעים כי אצלנו הם מקבלים את החדשות האמינות (ואת שירותם) של מיטב העיתונאים הנהנים מחופש ביטוי מלא".
לאחר ההרשעה ופסק-הדין לא ניתן עוד לשמור על נכסים אלה של "מעריב" כל עוד עופר נמרודי מחזיק בידיו כוח המשפיע באופן ישיר או עקיף על תכני העיתון.
העובדה שסיקור המשפט וגזר-הדין ב"מעריב" היה חלקי ומוטה מוכיחה שנמרודי ממשיך להשפיע בצורה הרסנית על תוכן העיתון. בעיתון יומי מתקבלות כל יום מאות החלטות אתיות הכרוכות בצורך להעדיף דיווחי אמת, גם כשהם פוגעים לכאורה במוסדות ובאנשים בעלי השפעה. עיתון, השותק או מעוות מידע בעל חשיבות ציבורית שנוגע לבעליו, מאבד כל יכולת לשמור על ערכים עיתונאיים בתחומים אחרים. שקיפות עיתונאית חייבת לחול לא רק על מושאי הסיקור של כלי התקשורת אלא אף על אמצעי התקשורת עצמם. למשפט נמרודי והשלכותיו הציבוריות חשיבות גדולה במיוחד, ואין "מעריב" יכול להיות פטור מדיווח מהימן ומפרסום הערכות ופרשנות בנושא, על אף, ואולי דווקא בשל, מעורבותו של המו"ל.
גם ההגנות החוקיות, הקיימות כדי להגן על חופש השיפוט המקצועי וחופש הביטוי של עיתונאים, לא תעמודנה במערכת שבה הפחד מבעל עיתון מביא את עובדיו העיתונאים לאיבוד הכבוד העצמי ולהפעלת צנזורה עצמית תוך הסתגלות לצרכיו ולציפיותיו. עיתון שאינו עומד במבחן האמת העיתונאית, ושגיאותיו או טעויותיו אינן נעשות בתום לב, הוא עיתון הנהרס ככלי תקשורת אמין. עיתון כזה יכול להפוך בהדרגה למשהו אחר, לאמצעי בידור או סנסציוניזם זול, אך ככזה אין לו מעמד וזכויות של עיתון כ"מעריב".
ימים ושבועות אלה, לאחר הרשעתו בדין של עופר נמרודי, הם גורליים לא רק לעתידו של "מעריב" ועובדיו, ובהם עיתונאים מקצועיים בעלי ותק של עשרות שנים, אלא במידה רבה לעתידה של העיתונות הישראלית כולה.
בשל פגיעותו של המו"ל שהורשע על-ידי בית-המשפט, אפשר לומר שעורך "מעריב" והצוות הבכיר של עיתונאיו מחזיקים בידיהם כיום יותר כוח כלפי המו"ל שלהם מכל עורך וצוות עיתון יומי מקביל בכל עיתון יומי ישראלי בעבר. גם אם המו"ל ינסה לרפד את העורך וצוותו בכסף, מעמדם המקצועי וכבודם העצמי כעיתונאים ייקבעו על-ידי השימוש שיעשו בכוח העומד לרשותם היום, כוח שיתמסמס וילך ככל שיעבור הזמן.
אם נמרודי לא יפסיק לאלתר להשפיע על עריכת העיתון, ייאלצו עיתונאי "מעריב" לפעול כדי לבודד אותו מכל השפעה ישירה או עקיפה על עבודתם. נקיטה מיידית של צעדים, כמו למשל פתיחת דף בעיתון לתגובות חופשיות של עובדי העיתון וקוראיו, תוכל לבשר על השינוי הנחוץ. עד כה נמנע מקבוצת עיתונאים ב"מעריב" החופש לפרסם את תגובותיהם על משפט המו"ל. עשרות עיתונאים צעירים ב"מעריב" ובעיתונים אחרים, ואלפי תלמידי בתי-הספר לתקשורת בארץ, נושאים את עיניהם אל בית "מעריב" כדי לראות כיצד ייפול דבר.
הצופן המוסרי והמקצועי של הדור הבא של העיתונאים בארץ יושפע עמוקות מהמאבק המתחולל עתה בבית "מעריב" ומן ההכרעה שתיפול בו - לעבור לסדר היום ולהמשיך לפעול כאילו לא קרה דבר, או לעשות מעשה ולנטרל את המו"ל המורשע מכל השפעה על תוכן העיתון.
קשה לצפות מעיתונאי בודד, הקשור בחוזה אישי עם המו"ל, לעמוד לבדו מול הלחץ והאינטרסים של מעבידו. קשה לצפות מאדם שיסכן את פרנסתו גם כאשר המוניטין והאתיקה המקצועית שלו מונחים על כף המאזניים. מצב זה קשה שבעתיים בארץ בשל מגבלות התחרות בעיתונות הישראלית. אך כקבוצה, עיתונאי "מעריב" הבכירים, ובראשם העורך, יכולים להוציא מתוק מעז ולהפוך את תקדים נמרודי מתקדים שלילי לתקדים חיובי למאבק היסטורי, צודק ואמיץ על דמותה של העיתונות בדמוקרטיה הישראלית.
ירון אזרחי הוא פרופסור בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998