בראשית היו הציתותים. אחר-כך באה הדחת העדים. אחריה הדיווחים המוטים על מהלך המשפט ולבסוף הסיקור החלקי, הלא מהימן, של גזר-הדין. היום ניצבת השאלה כיצד ממלא "מעריב" את תפקידו העיתונאי בדרך טיפולו בהשלכות שיש להרשעת עופר נמרודי ולשילוחו לבית-הסוהר לשמונה חודשים.
עיתונאי "מעריב", מאחרון הכתבים ועד לעורך, נקלעו בעל כורחם למלכוד מקצועי ומצפוני: המו"ל שלהם בחר לעשות מעשים פליליים ובכך כפה עליהם אילוץ מוסרי בבואם לדווח על כך. התוצאה גלויה לעין: "מעריב" דיווח על פרשות האזנות הסתר, בביתו שלו ובעיתון המתחרה, בצורה מגמתית. הסבך שאליו נקלע - ושבו נכרכו במידה זו או אחרת גם "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" בבואם לסקר פרשה שבה היתה להם נגיעה - התעבה והלך ככל שנחשפה אשמתו של נמרודי. משהגיע נמרודי לעסקת טיעון עם המדינה, ומשנגזר דינו, שעבדה לחלוטין מערכת העיתון את שיקוליה המקצועיים כדי להציל ככל האפשר את כבודו: הקורא של "מעריב" לא קיבל תמונה מהימנה על חומרת ההאשמות, על תמליל גזר-הדין של השופט ועל המאבק שהתנהל מאחורי הקלעים בין גורמים שונים בפרקליטות בשאלה אם להסכים לעסקת טיעון או לנסות למצות את הדין עם הנאשם.
העיוות נמשך לאחר מתן גזר-הדין: בבניין "מעריב" נמצא קומץ של עיתונאים אמיצים (הבולטים שבהם היו סימה קדמון ומשה נגבי), שביקש לפרסם את דעתו על הפרשה. העורך הפעיל את סמכותו ופסל את המאמרים שהגישו לו, כשהוא נענה בכך להוראתו של נמרודי. לשם איזון, מנע העורך פרסום של מאמרים נגדיים שבאו לגונן על נמרודי. ב"מעריב" חתרו ככל האפשר לעבור לסדר היום, לדחוק את הפרשה הצדה ולהתפנות לנושאים ציבוריים אחרים (בין השאר נמנע העיתון מלדווח על הצעה לסדר היום שהעלה בכנסת ח"כ צבי ויינברג, בעניין ההשלכות שיש להרשעת נמרודי, בעוד שעיתונים אחרים ראו בה נושא ראוי לדיווח). המגמה הזו נחלה הצלחה בלתי מבוטלת: התקשורת (למעט "הארץ") כמעט לא עסקה בהרשעתו של נמרודי ובמשמעותה; אמות הספים לא זעו; מוסדות העיתונות לא נרעשו; הפרשה קוטלגה בתודעה הציבורית כעניין שולי והיא נסחפה לתוך ההמולה התקשורתית הבלתי פוסקת וטבעה בה כמעט בלי להותיר עקבות.
איש אינו רוצה להיות בנעליהם של עיתונאי "מעריב": עליהם לבלוע עתה את גאוותם המקצועית ולהסתגל למצב שבו לא רק שאינם חופשיים להביע את מלוא דעתם בעיתונם, אלא שהם נחשפים ללגלוג ולבוז מצד מושאי דיווחיהם בבואם לפשפש במעשיהם. יש בין כתבי "מעריב" שכבר שמעו מאנשי ציבור, שאליהם פנו בשאלות חקרניות על נורמות ההתנהגות שלהם, שמוטב שיבדקו קודם את הנעשה אצל המו"ל שלהם. הבסיס המוסרי לעבודתם של אנשי "מעריב" נשמט מתחת לרגליהם, כל עוד עופר נמרודי אינו מנתק את עצמו מהעיתון.
הטענות אינן יכולות להיות מופנות לעיתונאי "מעריב"; אדרבה, הם זקוקים לאהדה ולתמיכה בולטת יותר מצד עמיתיהם בכלי התקשורת האחרים. ספק אם עיתונאים רבים היו נוהגים באופן שונה מאנשי "מעריב": העיתונות היא לא רק שליחות אלא גם פרנסה, ול-300 חברי המערכת של "מעריב" אין כמעט בימה אחרת להציג עליה אומץ לב וזקיפות קומה מוסרית. מה גם שמפת הבעלות על כלי התקשורת בארץ משרטטת אינטרסים צולבים וריכוזיות כה גדולה, עד שספק אם ניתן לחמוק בכלל מזרועות התמנון העסקיות של משפחת נמרודי.
מצד שני, ההשחתה שמשקפת התנהגותו של נמרודי והאילוץ שהיא כפתה על הכרעותיהם המקצועיות של עיתונאי "מעריב" הם תופעות שאסור לעבור עליהן לסדר היום. הסכסוך בין חופש הכתיבה של העיתונאי לאינטרס האנוכי של המו"ל בא בפרשה זו לידי ביטוי שאין מרוכז ממנו, והתוצאה היא תבוסה לעיתונות: העיתונאים משלימים עם התערבותו הבוטה של המו"ל ומתאימים את עצמם לשיקוליו האישיים (וגם העסקיים). ההסתגלות הזו מתרחשת בין אם כתוצאה ממעורבות ישירה של המו"ל ובין אם כתוצאה מהתפתחותה של נטייה אצל העובדים לרצות את הבוס. כך זה ב"מעריב", ומותר להניח שזו היתה התוצאה ביתר כלי התקשורת, לו היו נקלעים למאבק דומה.
כושר המאבק של העיתונאים תש במרוצת השנים, בעיקר עם הנהגתם של החוזים האישיים והיחלשותו של הארגון המקצועי, אבל גם בעת פריחתם של החוזים הקיבוציים כמעט לא זכורות התמודדויות על רקע מצפוני (מעט ברשות-השידור ופעם ב"ג'רוזלם פוסט"): העימותים בין עיתונאים למו"לים נסבו בדרך-כלל על משכורות ותנאי עבודה. פרשת נמרודי התיזה לתוך מקבילית הכוחות, המתקיימת מטבע הדברים בין תלותם של עיתונאים במו"ל לתלותו בהם, חומצה שמאכלת את יסודותיה: בעל העיתון מאלץ את עיתונאיו להשלים עם התנהגות בלתי הגונה בעליל ולרתום את המוניטין שלהם למפעל שבראשו עומד עבריין.
עיתונאים בכלי תקשורת אחרים אינם יכולים להושיט עזרה מעשית לעמיתיהם ב"מעריב": אי-אפשר לנהל במקומם את המאבק לטיהור העיתון החשוב שבו הם עובדים. ציבור העיתונאים גם אינו יכול לעסוק במישור המשפטי בהשלכות הנגזרות מהרשעתו של נמרודי: לא לנו לבחון אם הוא רשאי להמשיך ולהיות בעלים של עיתון, אם העבירות שהורשע בהן מאפשרות לו להוסיף ולהחזיק בעסקיו האחרים, אם הוא כשר לבוא בקהל זכייני ערוצי הטלוויזיה למיניהם. המשימה הזו מוטלת על רשויות המדינה.
עיתונאים יכולים רק להצביע על הנורמה הפסולה שבהתנהגותו של נמרודי ובהשפעתה ההרסנית על דמותו של "מעריב" ועל אמינותו. עיתונאים יכולים גם לקרוא למו"לים של עיתונים וכלי תקשורת אחרים להציע מקומות עבודה מכובדים לאותם עיתונאים ב"מעריב", אם אכן ישנם כאלה, שאינם מוכנים להוסיף ולעשות שקר בנפשם ולהיות תלויים בנמרודי ובתכתיביו או להיות קשורים בשמו. אילו 10-15 מבעלי התפקידים המרכזיים במערכת "מעריב" ומכותביו הפופולריים היו בוחרים להתפטר - ובלבד שייקלטו בסבר פנים יפות בכלי תקשורת אחרים - ייתכן שהשאננות שבה מתקבלת פרשת נמרודי היתה מתחלפת בצפירות האזעקה הראויות לה.
גיליון מיוחד, אוגוסט 1998