בראשית שנות השישים, באחת מישיבותיה של מזכירות הקיבוץ הארצי אשר התכנסה דרך קבע בבית התנועה אשר בקיבוץ מרחביה - קיבוצו של מאיר יערי - דנו שוב על מצבו של "על המשמר". בדיון הושמעו הערות תרעומת וביקורת נגד החברים הסוררים בקיבוצים, הפונים יותר ויותר אל עיתוני הערב (בעיקר אל "מעריב", עיתון הערב המוביל באותם ימים). עד שאחד מחברי המזכירות, מוני אלון מהזורע, מרכז מחלקת החינוך, איש מידות ישר ושקול, קרא - כמו באגדה על הילד ועל המלך העירום - קריאת ביניים: "ואנחנו? אנחנו לא שולחים את הנהגים שלנו לעפולה להביא לנו 'מעריב'"?
סיפור קטן המשקף גם את יחס חברי ההנהגה אל החברים מן השורה, שלא היה פטור מפטרונות ומה שחשוב לענייננו כאן: מדגים את ההתעלמות מן הסיבות האמיתיות שגרמו ל"יציאה לתרבות רעה" של החברים ואת האשליה שאפשר לתקנה על-ידי הטפות ונזיפות. בין הסיבות: שינוי בטעם התקשורתי של החברים ואי שינוי בסגנון עריכת העיתון.
המעמד הזה התרחש כעשרים שנה אחרי הקמת "על המשמר" וכשלושים שנה לפני סגירתו. מצד אחד, העיתון ועובדיו כבר צברו ניסיון בהוצאת עיתון יומי ונותר עוד זמן להתאים את צעדיו אל הקצב המואץ של ההתפתחות התקשורתית.
הקמת "על המשמר" ("משמר") בשנת 1943 היתה בשורה, וככל בשורה לוותה בתקוות רבות. הוא עלה על הגלים הקוצפים והגואים של השמאל בעולם ובארץ. עורכיו ועובדיו, על אף נסיונם המועט בעיתונות, עלו עליהם בשאפתנות ובביטחון עצמי. מייסדיו בני ארבעים, כתביו הראשונים בני עשרים-שלושים, מפלגתם החדשה, "השומר הצעיר", השיגה במפתיע בבחירות להסתדרות עשרים אחוז מן הקולות. ביום הופעת הגיליון הראשון קרא אברהם שלונסקי תיגר על העיתון המתחרה: "היום נפל דבר!". חברי הקיבוץ הארצי שפעו אמונה בעתידם, גאים בהצלחותיהם ומלאים חדוות התקדמות לכיבוש יעדים ציבוריים. הוצאת עיתון יומי נראתה להם כלי חשוב ומועיל. האמצעים הדרושים באותם הימים להוצאת עיתון (בן ארבעה עד שמונה עמודים) היו צנועים ומאחורי "משמר" התייצבה תנועה קיבוצית, שסיפקה עובדים, קוראים, ולעת הצורך גם תמיכה כספית. הוצאת עיתון לא היתה הימור פסול אלא הרפתקה מותרת ואפילו מחויבת המציאות. כעבור חמש שנים, כאשר הוקמה מפ"ם על-ידי איחוד מפלגת "השומר הצעיר" עם "אחדות העבודה", שהקיבוץ המאוחד היה מסונף אליה פוליטית, גם הפוטנציאל הטבעי של הקוראים והמנויים גדל (אז שונה גם השם ל"על המשמר").
אולם כדי שהעיתון יחזיק מעמד - כלומר שיצמח לפי הצרכים התקשורתיים - היה חייב לעמוד בתחרות עם עיתונים גדולים ועשירים ממנו וכל זאת בהתפתחות התקשורתית הסוערת של שנות החמישים והשישים. נדרשו אמצעים כספיים רבים, שהקוראים והתנועה לא יכלו להעמיד לרשותו. למעשה, גם לא חשו כל-כך בצורך, כי ציבור הקוראים נראה מובטח. עד שנתברר שלא הטפה לשמור נאמנות לעיתון ולא האשמות על כוחה המשחית של העיתונות "הצהובה" הן הסכר האיתן שיעצור את הכרסום בתפוצת "על המשמר". מפ"ם עוד נתפלגה למרכיביה ו"אחדות העבודה" יסדה עיתון משלה, הוא "למרחב". ואם הצרות: ב"על המשמר" השתחררו לאט מדי מהפעלת הצנזורה הפנימית של הבעלים המפלגתיים והתנועתיים, בזמן שמבחינה מקצועית העיתונות המסחרית השתפרה והלכה, בהספקת מידע, בריבוי תחקירים, בגיוון הפרשנות, בהגברת חופש הביטוי ובהפעלת חידושים רבים. כל זה הגדיל את תפוצתם ואת הכנסותיהם. כל זה היה לפני הופעת הטלוויזיה, שהעמידה בפני העיתונות הכתובה אתגרים חדשים.
זמן רב לא עמדו ב"על המשמר" על משמר השינויים ולא הסיקו מסקנות מתבקשות. זמן רב מדי העדיפו נסיונות לשנות את הקוראים במקום לשפר את העיתון. מה גם שמצבם של הקיבוצים איפשר להם תמיכה ישירה בעיתון בצורות שונות. כאשר סוף-סוף החלו השינויים בעיתון - פרסונליים, טכניים, עריכתיים - כבר היה מאוחר מדי. אי אפשר היה לסגור את הפער שנוצר בין העיתונות האידיאולוגית-המפלגתית לבין העיתונות המסחרית. אגב היו מעטים שהתריעו בזמן, כמו רן אדליסט, עמיר שפירא. הם נחשדו בחוסר בגרות במקרה הטוב, בעוינות במקרה הרע ונהדפו בבוטות. אבל בינתיים הביולוגיה עשתה את שלה. ביוזמת הצעירים אשר התרכזו סביב בצלאל לב החל מאבק דורות בעיתון וכתוצאה ממנו הוקם, בעריכתם, מוסף שבועי מצורף ל"על המשמר", בשם "חותם", שיצא לו מוניטין ומשום מה אף פעם לא נדבק בסטיגמה "המפלגתית" של "על המשמר". גם העיתון היומי בעריכת סבר פלוצקר החליף צורה, עבר למתכונת טבלואיד, נכנסו כתבים צעירים רבים, אבל כל זה לא הזניק את העיתון להמראה מחודשת. לא היה בכוחו להוסיף עמודים, המפרסמים לא פרסמו בו ובמשך הזמן עזבו עיתונאים רבים וטובים - תוך שמירת חסד נעורים לשנים שעבדו בעיתון ("בית-ספר נפלא", "בסיס טירונים מעולה", "כמו נושאת מטוסים", "חממה בלתי רגילה", "כמו אהבה ראשונה", הם בין האפיונים שבהם זיכו את "על המשמר" לפני סגירתו. העורכים והעיתונאים אמנון אברמוביץ', יצחק אורפז, עמוס אילון, מוטי גילת, שולמית הראבן, שבתאי טבת, שלי יחימוביץ', שלמה ניצן, ארנון פישמן, סבר פלוצקר, סמדר פרי, רומן פריסטר, חני קים, רוביק רוזנטל, תום שגב, חיים שיבי - הם מבין "בוגרי 'על המשמר'". וזאת לא הרשימה המלאה). הם עזבו כי "על המשמר" לא יכול היה להבטיח משכורת גבוהה ומידת חשיפה שלהם זכו בעיתונים הגדולים.
מערכת העיתון אומנם רשמה לפניה בסיפוק, וגם ניפחה לצרכיה את הערכת ה"ברנז'ה" העיתונאית לגבי ההתקדמות בעיתון, לשפתו, לרמתו האנושית והמקצועית, אבל עם הערכה "לא קונים במכולת" וגם לא מקיימים עיתון. לעומת זאת היא מרדימה במידה מזיקה. לאמיתו של דבר העיתון לא היה טוב ולא היה בכוחו לטפל כראוי בכל התחומים שכל עיתון יומי מחויב בכיסוים. למזלו הביש, בשנותיו האחרונות גם לא זכה לעורך מחונן ברגישות הדרושה לניצוח על מערכת אנושית-מקצועית-עסקית בתקופה קשה כזאת. אם כי גם מלאך לא היה יכול להציל. אבל האווירה לפחות היתה פחות עכורה. ברקע החלה להשפיע הצרה הגדולה מכל: הקיבוצים של הקיבוץ הארצי והקיבוץ הארצי עצמו לא היו מסוגלים יותר לסבסד את העיתון, בגלל המשבר הכלכלי הגדול שפקד אותם ובגלל השכבות הצעירות, שלא התחברו אל העיתון מעולם.
בחשבון אחרון את העיתון "קברו" קוראיו. כי לו רק כמה אלפים מאלה שנטשו אותו לא פנו לו עורף, כלומר לא היו מעדיפים של פניו עיתון יומי אחר, קיומו, אמנם הדחוק, היה מובטח. אבל הקוראים לא ניאותו לקבל את הערכתו המחמיאה של העורך הראשי, שחבר קיבוץ צריך לקרוא שני עיתונים, כלומר את "על המשמר" ועוד עיתון אחד.
אריה פלגי היה איש "על המשמר"; הקטע לקוח מתוך ספרו "בלי" שיצא לאור זה עתה בספרית הפועלים
גיליון 17, נובמבר 1998