שלושה אנשי תקשורת מרכזיים דיברו באחרונה על כך שיש מיעוטים שאין להם ביטוי בתקשורת. השלושה -- אמנון אברמוביץ', רפיק חלבי ואלישע שפיגלמן -- הזכירו את העולים, את החרדים, את הערבים ועוד. איש מהם לא הזכיר מיעוט גדול שאין לו ביטוי: ציבור המוגבלים והנכים בישראל, המונה למעלה מעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה.

העובדה ששלושתם "שכחו" את ציבור הנכים איננה מקרית. הכוונה ב"נכים" ברשימתי היא לכל סוגי הנכויות -- הפיזית, הנפשית והשכלית. הנסיונות של נכים להיכנס לתקשורת הוא ניסיון קשה ומאכזב. כמובן שידיעה על אונס מפגרת תפורסם בעיתון, וכן גם סיפורי הצלחתה דרמטיים של נכים, אבל למאבק היומיומי של הנכה בישראל ולמלחמתו לזכויות יש ביטוי תקשורתי מועט ביותר. אפילו ההצלחה המהפכנית של העברת חלק חשוב מחוק זכויות הנכים בכנסת השנה זכתה לסיקור חלקי בלבד. עו"ד אריאלה אופיר, מנכ"ל עמותת "בזכות" (מייסודה של "האגודה לזכויות האזרח"), עמותה הפועלת לקידום זכויות הנכים, מספרת על קשיים להחדיר את הנושא לתקשורת. ולדבריה אפילו לתוכניות רדיו של עיתונאיות הנחשבות "מתקדמות" -- שלי יחימוביץ' ודליה יאירי. תלונות דומות נשמעות מפי נציגי עמותות המטפלות בנכים.

ממצאים אלה אינם רק פרי התרשמות ונסיונות מקריים. מחקר שנערך לאחרונה מאשר אותן. המחקר משווה את התייחסות העיתונים לנושא הנכים בישראל ובקנדה. שתי חוקרות -- פרופ' גייל אוסלנדר מן האוניברסיטה העברית ופרופ' נורה גולד מאוניברסיטת מק-מסטר, אונטריו, קנדה -- עקבו במשך שלושה חודשים, ינואר, פברואר ומרץ השנה, אחרי כל מה שנכתב בנושא בעיתונים "הארץ", "מעריב" ו"כל העיר", והשוו לנכתב בעיתונים מקבילים בקנדה -- ה"גלוב", ה"מייל", ומהדורת יום א' של ה"טורונטו סטאר". העיתונים שנבחרו היו בקטיגוריה של עיתון "מכובד", עיתון "עממי" ומוסף סופשבוע. לצורך ההשוואה, בדקו את אורך הכתבה שעסקה בנושא, את מיקומה בעיתון ואת השימוש בצילומים. כמו כן נבדקו דרך התיאור של האדם, מפי מי בחרו להביא דברים, ואת סוג הבעיות שהועלו.

איור: יערה עשת

המסקנות הראו באופן חד-משמעי שהעיתונות בישראל מפגרת בהרבה אחרי העיתונות הקנדית. לא רק שהכתבות היו ארוכות באופן משמעותי בקנדה אלא שהיו להן גם המשך ומעקב. בקנדה נעזרו בצילומים רבים בעוד שבישראל לעתים צילום אחד בא במקום כתבה. בקנדה הופיע הנושא פעמים רבות בעמוד הראשון, בישראל רק בעמודים הפנימיים. בקנדה הובאו הדברים מפי הנכים עצמם בתכיפות גדולה פי שלושה מאשר בעיתונות בישראל. וזאת, לדעת החוקרות, מתוך הכרת התקשורת הקנדית בזכותו של הנכה לדבר בעבור עצמו. בקנדה כתבו במידה כפולה על זכויות הנכים.

הממצא המאלף ביותר במחקר היה כשהחוקרות בדקו את הגישה לנכים בכתבות. לשם כך נעשתה הבחנה בין הגישה השמרנית, ששמה את הדגש על המוגבלות של הנכה ומציירת אותו כמי שאינו מסוגל לתפקד ולהשתלב בחברה, ובין הגישה המתקדמת, השמה דגש על היכולות של המוגבל, על זכויותיו, ומטילה את עיקר האשמה באי השתלבותו על החברה הנוהגת כלפיו יחס מפלה. כצפוי, אצלנו נמצאה הגישה השמרנית בכתבות במידה כפולה מאשר בקנדה. וזו, מציינות החוקרות, "איננה תעודת כבוד לעיתונות".

מה הן הסיבות ליחסה המפלה של התקשורת לאדם הנכה? זה כשלעצמו נושא ראוי למחקר. הוא בוודאי מושפע מיחס החברה, שיש בה עדיין שיירים של מורשת גלותית שגילתה רתיעה מהחריג -- רתיעה הנובעת מבורות, ממשפטים קדומים, וכיום גם מחוסר חינוך מתאים בבתי-הספר. המחקר מוכיח כי גם אלה הנחשבים לליברלים שבין העיתונאים, שמוכנים לעסוק בנושא שאינו נחשב "רייטינגי", הם עדיין שמרנים בגישתם ולא הפנימו את העיקרון של זכויות שוות לנכה. יש תוכניות טלוויזיה המוכנות לשתף אדם נכה כשהן מראות אותו כמי שנזקק לתרומת הציבור. שוב, גישה המדגישה דווקא את מוגבלותו של הנכה ומקוממת, לכן, את ארגוני הנכים.

בהקשר זה מבקשת עו"ד אריאלה אופיר לציין את הפתיחות והיחס הבלתי שמרני של עורכת יומן הצהריים בקול-ישראל, נילי אמיר. תוכנית אחרת שעסקה בגישה מתקדמת בנושא, "שעת חברה" של מיכאל מירו ברשת ב', הורדה מלוח השידורים עם כניסתו של המנכ"ל החדש, אורי פורת.

יחסן של התקשורת והחברה לנכים מעידה על חוסר יכולת להתמודד עם חולשות. גם אנשי ציבור מפורסמים שהיה להם בן נכה גילו חוסר אומץ: גולדה מאיר התכחשה לנכדתה שנולדה עם תסמונת דאון, ויגאל אלון העביר את בתו הנכה למוסד באנגליה וקיים קשר של שתיקה סביבה. זאת בניגוד למשפחת קנדי, שחשפה את בתה הנכה (שסבלה מפיגור) והביאה לשינוי דרמטי בהתייחסות לנושא בארה"ב.

החוקרות מביאות מחקרים המעידים כי יחסה של העיתונות הוא גורלי לחיי הנכים. תיאור של קבוצות מסוימות משפיע על הדימוי העצמי של חבריהן, על הקשרים שלהם עם הסביבה ואף על מצבם הכלכלי והפוליטי. חיזוק הסטריאוטיפים מביא למניעת שילובם -- החל מגן-הילדים ועד למגורים בדירה בקהילה. מחקר של ד"ר יצחק קדמן הראה שפוליטיקאים מושפעים בבחירת הנושאים לשאילתות שלהם מהסוגיות שמועלות בעיתונות.

בסיום המחקר מביאות החוקרות מסקנה מעשית, אף היא פרי מחקרים: כדי לשנות את יחס התקשורת לנכים ראוי לשלב בה עיתונאים שהם עצמם נכים. די להזכיר איך נשים ששולבו בתקשורת העלו לתודעה הציבורית את אי השוויון של נשים, כדי להסכים שיש היגיון בהצעה זו.

הכותבת היא עיתונאית ויו"ר ית"ד (עמותה לטיפול בילדים עם תסמונת דאון)

גיליון 17, נובמבר 1998