הטענה השכיחה ביותר המופנית בישראל נגד עיתונאים רבים, טענה המבקשת לערער על אמינותם ומקצועיותם, היא שהם שמאלנים. כל-כך שכיחה הקביעה הזו שאחדים מהעיתונאים, בעיקר הפחות משכילים והפחות מנוסים שבהם, אפילו הפנימו אותה. כשל המחשבה הטמון כאן הוא פשוט: מאחר שאין נקודת מבט אובייקטיבית, מי שמבקר את השלטון או את המדיניות של הממסד הוא קרוב לוודאי רדיקאל, אנטי-ממסדי, ולכן ברוב המקרים גם שמאלן. ואם יקשה מישהו וישאל, ומה כאשר השלטון הוא בידי השמאל? אז, מובן שהתשובה היא שהמבקרים, או שהם יותר שמאלנים מהשמאלנים של הממסד, או שהם... ימנים.
התיוג הזה של עיתונאים רבים, ואולי אף של רוב העיתונאים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים היומיים, כשמאלנים, גורר דרישה לאזן את השפעתם על-ידי חיזוק ייצוגם של עיתונאים ימנים. כתוצאה מכך, יש מי שפועל לתת ייצוג הולם לנאמני ארץ-ישראל, עם ישראל ודת ישראל ברדיו ובטלוויזיה. לשון אחר, עיתונות מאוזנת או עיתונות אובייקטיבית פירושה עיתונות שיש בה ייצוג מאוזן לשמאל ולימין, שהרי, לפי תפיסה זו, אין דיווח מדויק ומקצועי על שום נושא, ועובדות אינן אלא אידיאולוגיות קטנות!
אלה שמעלים את הטענה הזו מתעלמים מכך שעיתונות במדינות שמאלניות אינה ביקורתית וחושפנית, אלא דווקא ממסדית ואפילו תעמולתית. וכי מה היא המורשה האמיתית של העיתונות בארצות קומוניסטיות כמו ברית-המועצות ושאר מדינות הגוש המזרחי אם לא צנזורה, שיתוף פעולה עם פולחן האישיות של המנהיג והצגת מציאות שהיא תמיד נוחה לשלטון?
אם ביקורת וחשיפת ליקויים, כשלונות ושחיתות השלטון או ניפוץ מיתוסים ושחיטת פרות קדושות אינם מאפיינים עיתונות בשליטת השמאל, ואם אף בר-דעת לא ייחס מסורת כזו של עיתונות חופשית וביקורתית למשטרים לאומניים שבהם שורר שלטון הימין, מה מקורה של עיתונות חושפנית ואנטי-ממסדית? ההיסטוריה של העיתונות המודרנית מתחילת המאה ה-19 נותנת תשובה ברורה למדי לשאלה זו: העיתונות שהתכונות האמורות מאפיינות אותה יונקת מן העקרונות, ונתמכת על-ידי החוק, רק במדינות דמוקרטיות, ובעיקר במדינות ליברל-דמוקרטיות. המחויבות לאמות-מידה של דיווח עיתונאי מהימן ומדויק על עובדות, הצמידות לעקרונות של חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, והמרכזיות של ערך הביקורת כלפי השלטון מעוגנים בערכים ובעקרונות של המשטר הליברל-דמוקרטי. מסיבה זו, הוגי הדעות הדמוקרטים לא התביישו לומר בפה מלא, שהעיתונות החופשית כזרוע ביקורת עצמאית על השלטון, וכבימה למאבק בין עמדות ודעות מנוגדות, היא מוסד ציבורי חיוני -- מעין רשות רביעית ליד שלוש הרשויות המרכזיות במשטר הדמוקרטי. באמירה זו מבקשים הוגי הדעות הדמוקרטים להחיל את עקרון הפרדת הרשויות אף על העיתונות ולהבליט את ערך מעמדה העצמאי כלפי השלטון.
בניגוד לעיתונות הליברל-דמוקרטית, יש דווקא קרבה גדולה בין הגישה העיתונאית של הימין ושל השמאל. שתיהן מעניקות לעיתונות תפקיד "חינוכי" אידיאולוגי, שעיקרו להבטיח את "מוראל העם", להגן באמצעות הצנזורה על השלטון הקיים ולתאר את המציאות העובדתית בצורה הנוחה לאידיאולוגיה של השלטון.
הגבולות בין עיתונאות דמוקרטית לעיתונאות מגמתית מטושטשים רק כאשר הימין או השמאל לא נמצאים בשלטון. או אז, הרטוריקה הדמוקרטית של חופש הביטוי וחופש הביקורת משרתת להפליא הן את זה והן את זה. אולם כאשר אחד מן השניים עולה לשלטון, אז העיתונות הביקורתית והחופשית מותקפת שוב כמי שמסייעת לאויב, פוגעת במצב הרוח הלאומי ומערערת את יכולת התפקוד של המנהיג וממשלתו.
מדוע אפוא טוענים דוברי הימין בישראל חזור וטעון שהעיתונאים המאיישים את מערכות החדשות בטלוויזיה וברדיו וכן בעיתונים היומיים הם שמאלנים? התשובה לשאלה זו הרבה יותר פשוטה אך גם הרבה יותר מעניינת ממה שנראה ממבט ראשון.
השימוש שעושים דוברי הימין בביטוי "עיתונות שמאלנית" משרת את עניינם הרבה יותר טוב מן הביטוי "עיתונות דמוקרטית" או "עיתונות ליברלית". מי שמתקיף עיתונות דמוקרטית, מסתכן מיד בתווית של אויב הדמוקרטיה. לעומת זאת, מי שמתקיף עיתונאים כשמאלנים נמצא במצב הרבה יותר נוח. מעמדה של המלה "דמוקרטיה", גם בארצות לא דמוקרטיות, הוא כה יוקרתי, שמי שמבקר עקרונות או פרקטיקות דמוקרטיות מסכן את מעמדו. מסיבה זו, ברור שכאשר התווית "שמאלני" מודבקת לעיתונאי בהקשר הישראלי הכוונה להכשירו לפגיעה תוך כדי הגנה על הפוגע. לשון אחר, "שמאלני" כתווית המודבקת לעיתונאי היא מלת צופן הבאה במקום המלה "דמוקרטי". קל ונוח יותר, פוליטית, לומר שעיתונות היא עוינת לשלטון הימין משום שהיא שמאלנית מאשר משום שהיא דמוקרטית (ישנן גם דוגמאות ההופכות את הסדר, כאשר השמאל הנמצא בשלטון מגדיר עיתונות ביקורתית ודמוקרטית כימנית). אפשר לכן לקבוע, כי בהקשר הישראלי ההתקפות על מה שמכונה "עיתונאים שמאלנים" או "עיתונות שמאלנית" הן כמעט בכל המקרים התקפות על עיתונות דמוקרטית, ביקורתית וחופשית. לאור זאת ייתכן שיש לדרוש מבעלי הביקורת נגד "העיתונאים השמאלנים" לאזור עוז ולצאת בגלוי נגד עיתונאות דמוקרטית, חופשית וחושפנית בישראל. אם כך יהיה, תתבהר סוף-סוף התמונה בתחום זה, ושליחיו של נתניהו יוכלו לדרוש, למשל, שבטלוויזיה וברדיו, ואפילו במליאת רשות-השידור, יישבו לא רק נציגי העיתונות הדמוקרטית, אלא אף נציגי העיתונות האוטוקרטית והתיאוקרטית, ושלצד אלה הרואים את תפקידם כחשיפה וביקורת של השימוש השרירותי בכוח השלטון, יישבו אלה שבאו לפארו ולהצדיק את מעשיו.
אני מטיל ספק, כמובן, בסיכוי שדוברי הימין יסכימו לוותר על השימוש המטעה בשפה כדי לתקוף עיתונאים מקצועיים, המבינים שנאמנות לעקרונות של דיווח אמת וביקורת הוגנת היא קודם כל נאמנות לשירות הציבור. אך אין להימנע מקביעה מפורשת, שעיתונאים, המעמידים מעל לאמת ולביקורת העיתונאית המקצועית את הנאמנות לפוליטיקאים, מפלגות או "צורכי המדינה" ו"הציונות", אינם אלא תועמלנים או דוברים הנושאים את שם העיתונות לשווא. זו, כמובן, איננה דעתו של הדובר המוסמך לשעבר של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לדעתו של שי בזק, "עיתונאים טובים" הם כאלה שדגל ישראל מעלה דמעות בעיניהם, ששירת "התקווה" מעוררת בהם התרגשות, וש"השליחות הציונית" עומדת לנגד עיניהם. עיתונאים כאלה, רומז בזק, יודעים "להכיר את האמת במדרג החשיבות של מציאות חיינו" ("העין השביעית", גיליון 16, עמ' 7). חבל רק שדוברו לשעבר של ראש הממשלה סתם ולא פירש מי בדיוק מוסמך להגדיר מהי השליחות הציונית, מהם בדיוק הערכים שמותר לדרג מעל האמת, ומתי בדיוק מותר ל"עיתונאים טובים" לשקר למען שליחות זו.
ירון אזרחי הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה
גיליון 17, נובמבר 1998