בחזרה לאירופה

"נתניהו: יש לנו זיכרון היסטורי לסימון יהודים" היא הכותרת הראשית של מהדורת סוף-השבוע של "ישראל היום", המוקדשת להחלטת הפרלמנט האירופי שלפיה ראוי לסמן באופן מיוחד מוצרים של חברות ישראליות הפועלות בגדה המערבית וברמת הגולן.

"לא נקבל מדיניות סלקטיבית אנטי-ישראלית", מצטט את נתניהו שלמה צזנה, השוהה עם הפמליה בלונדון, וחוזר על הציטוט מהכותרת, המהדהד כמובן את השואה. מי שיקרא את הדיווחים על ההחלטה ב"הארץ", ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" יתרשם שנתניהו היה בוטה פחות. לפי הדיווחים הללו, נתניהו לא דיבר על "סימון יהודים", אלא על סימון "מוצרים של יהודים".

על-פי דיווחו של ברק רביד ב"הארץ", ההחלטה התומכת בסימון מוצרים (שאינה מחייבת בשלב זה) באה לצד החלטה על "הבחנה בין יחס האיחוד לישראל לבין יחסו להתנחלויות", כלשונו. "הפרלמנט האירופי מקדם בברכה את מחויבות האיחוד-האירופי – ברוח ההבחנה בין ישראל לבין פעולותיה בשטחים הפלסטיניים הכבושים – להבטיח שכל ההסכמים בין האיחוד-האירופי לבין ישראל חייבים לכלול סעיף שמבהיר שאינם חלים על השטחים שכבשה ישראל ב-1967", מצטט רביד מתוך ההחלטה.

ב"ישראל היום", כמו בשאר העיתונים שאינם "הארץ", לא מזכירים את החלק הזה בהחלטה. הדיווח של רביד ב"הארץ" נבדל ממקביליו גם באופן שבו הוא ממסגר את ההחלטה הנוגעת לסימון המוצרים. "הפרלמנט האירופי רושם לפניו את המכתב ששלחו שרי החוץ של 16 מדינות לשרת החוץ של האיחוד-האירופי, פדריקה מוגריני, ובו עודדו אותה להשלים את העבודה של פרסום הנחיות לכל חברות האיחוד-האירופי בנוגע לסימון מוצרים מההתנחלויות", מוסיף רביד ומצטט.

האם כעת, בעקבות ההחלטה, אכן יתחילו האירופים לסמן מוצרים? אף אחד מהכתבים המדווחים על ההחלטה ב"ישראל היום", ב"ידיעות אחרונות", ב"מעריב" וב"מקור ראשון" אינו טורח להתחייב. רוב הדיווחים בנושא כוללים קביעה כללית בנוגע להחלטה שקיבל הפרלמנט האירופי (מה זה, בעצם?) ושלל התבטאויות לוחמניות מפי פוליטיקאים ישראלים, הטוענים כי מדובר בשערורייה (דן מרגלית, בטור פרשנות הנדפס ב"ישראל היום", מאמץ את הז'רגון השואתי של נתניהו ומכנה את סימון המוצרים "טלאי צהוב גרסת 2015", אך מעיר כי "לא מדובר עדיין בהחלטה לביצוע").

לטענת רביד, את החלק המעשי של הליך סימון המוצרים מקדם בכלל גוף אחר, "הנציבות האירופית" (שהיא, לדבריו, "הזרוע המבצעת של האיחוד-האירופי") – הנמצאת בעיצומו של דין ודברים עם נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל. בדיווח המתפרסם בעמודי החדשות של "מקור ראשון" מסבך אריאל כהנא את הסוגיה אף יותר בגורסו כי לצד הצעדים הלא-נוחים מבחינת ממשלת נתניהו, יש גם קרן אור: הפרלמנט האירופי גם החליט להגביל את המימון ל"ארגוני זכויות אדם החותרים להשמדת ישראל".

אמריקה

"נסתם הגולל רשמית על נסיונם של הרפובליקאים ושל ישראל לבלום את הסכם הגרעין עם איראן בקונגרס", מדווח ב"ידיעות אחרונות" עיתונאי אנונימי המכונה "כתבנו בוושינגטון". "הסנאט האמריקאי דחה אתמול את הדרישה להביא את ההסכם להצבעה, ובכך מנע אפשרות לקדם את ההחלטה המחייבת את ביטול ההסכם. 42 סנטורים דמוקרטים הצביעו בעד המשך הפיליבסטר כדי למנוע הצבעה, ואילו 58 רפובליקאים הצביעו בעד, אולם רוב זה לא הספיק מכיוון שיש צורך ב-60 סנטורים כדי לחייב הצבעה".

נשיא ארצות-הברית, ברק אובמה. ירושלים, 21.3.13 (צילום: יונתן זינדל)

[עדכון: הקורא יובל פינטר מציין כי ב"ידיעות אחרונות" שגו, וכי בסנאט כלל אין 58 סנטורים רפובליקאים; ארבעה ממתנגדי ההסכם הם סנטורים מהמפלגה הדמוקרטית. גם בסקירה של שלשום הצביע פינטר על שגיאה בסיקור ההצבעה, לנוכח דיווח ב"מעריב" שגרס כי לתומכי ההסכם יש "רוב מוחלט", אף שלא היה להם רוב כלל, כי אם גוש חוסם.]

ב"ישראל היום", העיתון שיחד עם ראש ממשלת ישראל הפך את הדיון הפנים-אמריקאי בנוגע לאשרור ההסכם למסע צלב, חוסכים מהקוראים את החדשות העגומות על הגולל שנסתם רשמית (לפי "ידיעות אחרונות"). ארז לין ושלמה צזנה, החתומים על ידיעת עדכונים קצרה המתפרסמת בכפולת העמודים הפותחת של החינמון, מכנים את ההצבעה אתמול "ניצחון פרוצדורלי מסתמן". עד כמה מסתמן? "בהצבעה הפרוצדורלית, שהיתה סוללת את הדרך להצבעה על ההסכם, תמכו רק 58 סנטורים, מתחת לסף הדרוש של 60, ולכן ההסכם לא יעלה להצבעה עד להודעה חדשה", כותבים לין וצזנה.

העובדה כי אתמול נערכה הצבעה כלשהי בנושא, לא כל שכן הצבעה חשובה, כלל אינה מוזכרת בכותרותיה של הידיעה. הכותרת עצמה, שנוסחה באופן מטעה העשוי לגרום לקוראיה להאמין כי לקמפיין עוד יש סיכוי, מוקדשת כבר למזעור הנזקים: "למרות הקרב על ההסכם: הדמוקרטים מחבקים את היהודים ואת ישראל" (בהתאם לדף המסרים הממשלתי שחולק שלשום).

מה רוצה המנהיג

א. "חשיפה: המו"מ שנכשל", מכריז שער "מעריב". "נתניהו הציע להרצוג את החוץ, הביטחון והמשפטים", נכתב בכותרת הראשית, שעליה חתום בן כספית. לפי כספית, הצעתו של נתניהו ליו"ר האופוזיציה הוגשה לפני שבועות אחדים, ונלוותה לה הבטחה לחדש את התהליך המדיני ו"התחייבות למו"מ אמיתי". "הבעיה: הרצוג לא יכול היה לספק את הסחורה שנתניהו צריך – הבטחה לקדנציה מלאה [שלו] בראשות העבודה", נכתב בכותרת המשנה. בטור עצמו מספק כספית פרשנות ציורית לקביעה זו: "על עכוזו של בוז'י מוטבעת חותמת 'פג תוקף'".

ב. "ראש הממשלה יוזם איחוד במרכז-ימין", קוראת כותרת בולטת בשער "הארץ", המבוססת על טורו השבועי של יוסי ורטר. "בשבועות האחרונים, ואף קודם לכן, הוא נוהג להעלות ביוזמתו, בשיחות עם ראשי מפלגות הקואליציה, את התסריט המכונה בחוגיו 'המפלגה הרפובליקאית'. דהיינו: הקמת גוש אחד גדול, ימני-מרכזי, שיתמודד בבחירות הבאות ברשימה אחת", כותב ורטר. "'רק כך אפשר יהיה לשלוט', הוא אומר באותן שיחות, 'כמו באמריקה: שתי מפלגות, שני גושים, ימין ושמאל'".

בהמשך הטור נדרש ורטר לספקולציות בנוגע לאפשרות ששרה נתניהו תתמודד על מקום בכנסת, אך ממהר לבטל אותן – ומיד טוען, ליתר ביטחון: אולי בכל זאת יש בזה משהו.

ג. "החיוך הרחב שנמתח על פניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאחר שהוקראו תוצאות ההצבעה בכנסת על מתווה הגז שיקף בעיקר הוצאת קיטור", כותב זאב קם ב"מקור ראשון", בכתבה העוסקת בנסיונו הכושל של נתניהו לגייס קולות משורות האופוזיציה לצורך ההצבעה המשמעותית יותר, על העברת הסמכויות לעקיפת הממונה על ההגבלים משר הכלכלה לממשלה – הצבעה שנדחתה. "זו היתה לא יותר מהתקדמות קטנה, אפילו פצפונת, בסוגיה שהפכה לכבדה ביותר מאז שהוקמה הממשלה שלו. לאישור המתווה בכנסת אין שום משמעות מעשית, אבל מבחינת נתניהו זו תמונת הניצחון שהוא חיפש כבר הרבה מאוד זמן בנושא הזה. סוג של מראית עין, לא יותר".

הון-שלטון-אדלסון

"תחקיר בארה"ב: כך שינו שלדון אדלסון ותורמים יהודים את המפלגה הרפובליקאית", מודיעה כותרת המתפרסמת בעמודי החדשות של "הארץ", מעל תמצית מתורגמת של התחקיר, שהתפרסם ב"ניו-יורק מגזין" תחת הכותרת "שלדון אדלסון מוכן לקנות את הנשיאות – הוא רק לא החליט עדיין באיזה מועמד לתמוך". הנה קישור לגרסה המלאה.

עיתונות אקטיביסטית

"זה כלל ידוע בהומור: כשאנשי צבא צוחקים על עצמם, זה הווי. כשאחרים עושים את זה, זאת הסתה", כותב סמי פרץ ב"דה-מרקר", בעוד טור המוקדש לדיון ביקורתי בתקציב הביטחון הנעזר במערכון המופתי של "ארץ נהדרת" על אגף הייעול והקיצוץ בצה"ל. "משום מה, קצינים לוחמים, אנשים שבילו במנהרות בעזה, לחמו בלבנון ומבלים מדי לילה בערי הגדה, נפגעים מהמערכון הזה – אף שהוא כלל לא לועג לדרג הלוחם", כותב פרץ.

"יש מן הסתם משהו טקטי בהיעלבות הזאת, אבל גם משהו אמיתי, כי המערכון הזה לא עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מביקורת ציבורית ותקשורתית על מערכת הביטחון: על תנאי הפרישה והפנסיה, על חוסר היעילות, על האיומים להפסיק אימונים 'כי אין כסף', על חוסר השקיפות ועל תקציב הביטחון שתמיד חורג מהתקציב המקורי בכמה מיליארדי שקלים, אבל בעיקר על היהירות.

"וזה מביא אותנו לאשם השני, העיקרי, בכך שאנשי הצבא טעונים. שר הביטחון מדבר באחרונה בכל הזדמנות על מה שמעוללים לאנשי מערכת הביטחון. השבוע נאם בפני אזרחים עובדי צה"ל בהיכל-התרבות. בין סטנד-אפ של ישראל קטורזה להופעה של יהודה פוליקר, הוא תיאר את מה שעוברים אנשי הצבא כמסע הסתה חסר תקדים בהיקפו ובחומרתו כלפיהם, באופן שכבר מוביל, ואף עלול להוביל ביתר שאת, לעזיבה המונית של אנשים החשים מבוזים ומושפלים. נו, אם המפקד העליון אומר שיש מסע הסתה, ברור שכל הדרגים שמתחתיו יאמצו את הז'רגון".

לדברי פרץ, השר יעלון תופס כהסתה לא רק סרטונים מצחיקים מהסוג שהוזכר לעיל, כי אם גם מאמרים ב"דה-מרקר" המתיימרים לאתגר את עמדותיו בנוגע לגודלו ואופן חלוקתו של תקציב הביטחון. מי שחושב שפרץ מגזים כשהוא מייחס לעיתון שהוא עורך כוח השפעה על מקבלי ההחלטות הבכירים במדינת ישראל, מוזמן להניח מידיו את "דה-מרקר" ולהרים את מהדורת סוף-השבוע של "גלובס".

אחת הכתבות המרכזיות של "גלובס" בסוף-שבוע זה היא ראיון שערכו העיתונאיות סטלה קורין-ליבר ולילך ויסמן עם יובל שטייניץ, שר האנרגיה, בעקבות אישור מתווה הגז במליאת הכנסת, הליך הצהרתי שכאמור, החלק האופרטיבי שאמור היה להיכרך בו – העברת הסמכות לעקוף את הממונה על ההגבלים העסקיים מידיו של שר הכלכלה לידי הממשלה – כלל לא עלה להצבעה, לאחר שהתברר כי לא יזכה ברוב קולות.

נסיונה של הממשלה לעקוף את רשות ההגבלים העסקיים נובע מסירובו של הממונה הפורש, דייוויד גילה, לאשר את העסקה שגובשה בין הממשלה למונופול הגז. "מה שעשה הממונה זאת טעות חמורה. יכול להיות שהוא נכנע ללחץ ציבורי ותקשורתי, כי הרי לאורך זמן הוא הגן על הצו המוסכם, על המתווה שלו, הוא הגן עליו בהצהרות פומביות. ויום אחד, יכול להיות שתחת לחץ של כמה כתבים, הוא הודיע שהוא חוזר בו", אומר שטייניץ למראיינות שלו. "אני חושב שהעובדה שהוא נכנס [כך במקור] ללחץ תקשורתי, שחלקו פופוליסטי אבל לא חשוב, ואחרי שנתיים שכולם התעכבו וחיכו רק לו והוא הפך את עמדתו ופתח בהליך חדש – זו בעיה", הוא מוסיף.

דייוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים (צילום: פלאש 90)

מה ששטייניץ מכנה "לחץ ותקשורתי" הוא, לפי גילה, חלק מהליך מוסדר שבסופו קיבל על עצמו החלטה מקצועית ועניינית – אם כי כזו שאכן קשורה באופן ישיר לשיח הציבורי שהתפתח סביב המשא-ומתן עם חברות הגז. "כמה מלים על טיוטת הצו המוסכם שהחלטנו בדצמבר לא להגיש לבית-הדין להגבלים עסקיים", אמר גילה בכנס שנערך לפני כארבעה חודשים, יממה לאחר שהודיע על התפטרותו. "יש הטוענים שאנחנו נסוגנו מהסכם. רציתי לנצל את ההזדמנות הזו כדי להבהיר שזה לא המצב: עשיתי מאמצים מאוד גדולים להגיע להסדר מחוץ לבית-המשפט, על מנת למצוא מתווה שגם ייצור תחרות בשוק וגם ימנע את האיום של שותפות הגז שאם יהיה הליך שיפוטי, הן לא יפתחו את לווייתן.

"המחוקק מצווה עלי כך", ציטט אותו כתב "כלכליסט" תומר גנון, "קודם תבדוק עם אלה שהפרו לכאורה את החוק, האם הם מסכימים למתווה שאתה שוקל לאמץ. אם הם מסכימים למתווה, תגיש את המתווה להערות הציבור. אחרי הערות הציבור, תלמד את ההערות הללו, ותחשוב טוב-טוב, לפי כל הנתונים העדכניים שיש לך באותו הרגע, אם ראוי להגיש את המתווה לאישור בית-הדין. אני אמור להגיש את המתווה לאישור בית-הדין רק אם אני משוכנע שטיוטת ההסדר משיגה את המטרה ששם לי החוק: למנוע פגיעה בתחרות למען הציבור.

"צריך להדגיש שמדובר במקרה חריג, שהחשיבות שלו לתחרות במשק היא חסרת תקדים, ומדובר בכמות יוצאת דופן של הערות מהציבור שקיבלנו. אכן, ברגע האמת, אחרי שלמדתי את כל הערות הציבור, ואת כל הנתונים העדכניים שהצטברו אצלי, הגעתי למסקנה שהאחריות המוטלת עלי בחוק לא מאפשרת לי לחתום על טיוטת הצו המוסכם, ולא מאפשרת לי לבוא ולשכנע את בית-הדין לסמוך ידיו על הפתרון הזה".

בהמשך הראיון ב"גלובס" קובל שטייניץ על כך שרגולטורים כמו גילה, "שאמורים להיות עצמאיים ומקצועיים", מתנהגים לעתים כמו "פוליטיקאים שנוטים לפעמים לפזול לתקשורת ולשקול מה התדמית שלהם".

שטייניץ, כפי שעולה מהראיון עימו, אינו תופס עצמו כפוליטיקאי מסוג זה, ולכן מוזר שאת התהליך המשפטי והביורוקרטי שתיאר גילה באריכות – תהליך שמן הסתם ידוע היטב לשר האנרגיה והתשתיות של מדינת ישראל – הוא מגדיר ככניעה ל"לחץ תקשורתי". אם ניסו ב"גלובס" להקשות על השר ולפרק לגורמים את קביעתו הפופוליסטית, אין לכך זכר בנוסח הראיון המוגש לקוראים.

רגולציה

טורו השבועי של גיא רולניק ב"דה-מרקר", המוקדש גם היום לריקוד מעורר העניין של הממשלה ומונופול הגז,  נפתח בתיאור של ישיבת הממשלה שנערכה בבוקר ובה אישרו השרים את המתווה. "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים פיסקליים וכלכליים, אבי ליכט, לא העביר חוות דעת משפטית כתובה בבוקר ישיבת הממשלה שבה אושר מתווה הגז", כותב רולניק.

"משיקוליו שלו הוא בחר לתת אותה בעל-פה. איש מהשרים לא מחה על העדרה של חוות דעת משפטית כתובה לפני ההצבעה על אחת העסקות הכלכליות הגדולות בתולדות המשק. כולם ידעו שהם חותמת גומי. הבוס הגדול דאג להבהיר שבנושא הזה אין שיקול דעת ואין דיון. אבל ליכט, שרוצה להגיע רחוק – לבית-המשפט העליון או לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה – ידע שהמתווה שכופה ראש הממשלה בנימין נתניהו על ממשלת ישראל הוא חומר נפץ משפטי.

"'סעיף הוודאות הרגולטורית (התחייבות של הממשלה למנוע כל שינויי חקיקה בנושא משק הגז ב-10 השנים הקרובות; ג"ר) הוא חריג בהיקפו ובזמן', הוא הזהיר בנחרצות. בדרך כלל, הסביר ליכט, אנחנו נותנים למשקיע שיפוי שנפצה אותו אם נבצע שינוי. כאן אנחנו נותנים לו ודאות רגולטורית. הסעיף הזה יאפשר לנובל לתבוע אותנו במיליארדי דולרים במידה שנשנה את הרגולציה.

"ליכט עצר לרגע והביט סביב שולחן הממשלה, וכאשר ראה שדבריו לא עוררו תגובה מיוחדת המשיך: אני לא אומר לכם סתם, נובל כבר עושים כנראה הכנות לעניין הזה. הם פתחו חברה-בת בקפריסין והעבירו אליה את הפעילות, כנראה כדי להשתמש בעת הצורך בהסכם הבילטרלי שיש לישראל עם קפריסין – מה שיאפשר להם בוררות חובה בינלאומית במידה שנעשה שינוי ברגולציה".

בהמשך הטור חולק רולניק עם הקוראים גם את פרשנותו האישית להתחייבות יוצאת הדופן שכללה הממשלה בהסכם שגיבשה עם המונופול. "סעיף ההגנה מרגולציה שמעניק נתניהו לחברות הגז לא רק נוטל את הריבונות מכל המוסדות הדמוקרטיים בישראל – הוא גם חושף באופן חריג את משלמי המסים לתביעות משפטיות חסרות תקדים בהיקפן", כותב רולניק.

"זאת כנראה הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שהמדינה מעניקה שיפוי שכזה, שלא מגודר בשום סכום, בשום תקרה, לחברה מסחרית", הוא מוסיף. "ליכט ושותפו להכשרה המשפטית של כל מהלך מתווה הגז, יהודה וינשטיין, יודעים היטב שהסעיף הזה חסר תקדים, חריג ומסוכן.

"הם גם מניחים שבג"ץ עשוי להתערב ולמנוע את אישורו. אבל כמו כל השרים, הם הבינו שכאשר התהלוכה המשותפת של ראש ממשלה עם שתיים מהחברות החזקות ביותר שפעלו אי-פעם בישראל דוהרת קדימה – אסור להיכנס לה לפני הגלגלים. היא לא תעצור, היא לא תהסס. 'כאשר אני רוצה משהו, אני משיג אותו', אמר ראש הממשלה לאחר אישור המתווה בכנסת, ושלח מסר לכל כלבי השמירה בדמוקרטיה הישראלית: זוזו מדרכי, אחרת תידרסו".

"זו היתה שנה קשה לרגולטורים: שומרי הסף הניצבים בתווך הסוער שבין אזרחים וצרכנים לבין אנשי עסקים תאבי בצע ופוליטיקאים רודפי פשרה ושררה", כותב ב"מעריב" הדר חורש, בטור הנושא את הכותרת "קריסת הרגולטורים". "בשנה האחרונה התברר שלמרות הנסיונות לעגן בחוק את מעמדם של הרגולטורים העצמאיים, הצליחו הפוליטיקאים ובעלי האינטרסים לערער את מעמדם. תהליכים אלה אינם מנותקים מהחולשה הניכרת של מנגנון שירות המדינה, שהולך ומאבד את כוחו ואת שיקול הדעת העצמאי שלו".

תיאוריה

"מדובר כבר בתופעה של ממש: חקלאים רבים במטולה, ביסוד-המעלה ובראש-פינה נאלצים להפסיק לעבד את המטעים והשדות שלהם בגלל בעיות כלכליות. חלקם אף נאלצו למכור את אדמתם לאזרחים ממדינות ערב, המשלמים עליה סכומי עתק", כותב יאיר קראוס בעמודי החדשות של "מקור ראשון", בכתבה הנושאת את הכותרת "חקלאים בצפון מוכרים את שדותיהם לערבים ומפסיקים לעבד אותם בגלל קשיים כלכליים".

חרף הכותרת המבטיחה והקביעה העובדתית הנלווית לה, קראוס אינו מפרט ולו מקרה אחד של חקלאי ישראלי שנאלץ למכור את אדמתו לערבי כלשהו, ישראלי או לא. גם האנשים המצוטטים בכתבה אינם מתייחסים כלל לתיאוריה הזאת, המופיעה סתם כך, כעובדה שצמחה לה מבין השורות.

מירי רגב (1)

במוסף "שישבת" של "ישראל היום" מתפרסם ראיון רחב יריעה שערכה נעמה לנסקי עם מירי רגב, שרת התרבות והספורט. הראיון המעניין מאפשר הצצה אל נבכי נפשה של הפוליטיקאית ואשת ההסברה לשעבר, ובכלל זה אל המנגנונים הפסיכולוגיים המפעילים אותה והאופן שבו היא מפרשת את חוקי המדינה ואת תכליתם.

"אני, מירי רגב-סיבוני מקריית-גת, הבת של פליקס ומרסל סיבוני, מעולם לא קראתי צ'כוב, לא הלכתי כמעט להצגות בילדותי, האזנתי לג'ו עמר ולשירים ספרדיים, ואני לא פחות תרבותית מכל צרכני התרבות המערבית. אתם לא תכתיבו לי מה נכון ומה לא נכון", קוראת הכותרת הארוכה, שהדברים המצוטטים בה זוכים לפירוט נרחב בראיון.

בפתח הכתבה מעמתת המראיינת את השרה עם ממצאי תחקיר חדשות ערוץ 10, שהתבסס על הקלטה מביכה של שיחה שקיימה רגב עם אנשי משרדה. "מי הדליף את הקלטות?", שואלת לנסקי את רגב. "כשאדע בוודאות, אטפל בו, ובמלוא החומרה", משיבה השרה. "אין לי בעיה עם הדלפות שמטרתן למנוע שחיתות. אבל פה נעשה דבר מאוד מכוער, כי מי שהדליף ידע שמדובר בסימולציה. ברור לי שמי שהפעיל את המדליף הוא מחברה מתחרה לרמי יהושע, שלא קיבלה את הקמפיין הזה".

השרה מירי רגב במליאת הכנסת, 17.6.15 (צילום: מרים אלסטר)

בחלק אחר של הראיון מזכירה לנסקי קריטריונים שגיבשה רגב לאחרונה, שאי-עמידה בהם תמנע לטענתה ממוסדות תרבות נתמכים לקבל תקציבים מהמשרד. "בין הקריטריונים: שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, לאלימות ולטרור, תמיכה במעשה טרור, ציון יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל, והשחתה או ביזוי הדגל או סמל המדינה", מזכירה לנסקי, ומציינת כי היוזמה נתפסת כ"התערבות בתכנים התרבותיים ופגיעה בחופש הביטוי".

"כרגיל, לא דייקו בהצגת הדברים. אבל למה לבדוק את העובדות", אומרת לה רגב בהקשר זה. "אלה סעיפים שקיימים בתקציב כבר שנים. לא אני הכנסתי אותם. אני הזכרתי אותם ואת העובדה שהמדינה יכולה לשלול או להפחית מימון אם לא יעמדו בהם. בחוק התקציב כתוב כי שר האוצר, בהמלצת השר הרלבנטי, יכול לפגוע בתקציב של מוסד נתמך אם לא יעמוד בקריטריונים.

"הכל למעשה קיים בחקיקה: חוק החרם, חוק נגד הסתה, חוק הנכבה, חוק נגד ביזוי הדגל וסמלי המדינה. למשל, אם שורפים את הדגל באמצע הצגה, זה עובר להליך פלילי. אבל אני לא רוצה לחכות שנתיים עד שיסתיים ההליך הפלילי, ובזמן הזה להמשיך לתמוך במוסד. נו וויי. אני רוצה לשלול או להפחית תמיכה מיד. אני רוצה להעביר חקיקה נפרדת, ראשית, שלפיה מוסד שמקבל תמיכה מהמדינה בכל תחום שהוא – תרבות, מדע, חינוך או חלל – חייב לעמוד בחקיקה הזאת, כמו כל אזרח במדינת ישראל".

"זאת התערבות בתוכן", מעירה באוזניה לנסקי.

"הדבר היחיד שמעניין אותי בתוכן הוא שלא יעברו על החוקים האלה. לפעול ולדבר נגד אושיות המדינה היהודית-דמוקרטית? מה פתאום. הרי אלה חוקים קיימים במדינה, למה כולם קופצים? אף אחד לא מעל לחוק, גם לא מוסדות התרבות".

"הקריטריונים האלה לא נאכפו עד עכשיו?", שואלת הכתבת.

"למיטב ידיעתי לא, כי חופש הביטוי תמיד יותר חשוב מכל דבר אחר. אז בסדר, יש חופש ביטוי וחופש מימון. שכולם יעשו מה שהם רוצים. שיתקפו את חיילי צה"ל, יסיתו לטרור וישרפו את הדגל. יטפל מי שיטפל בהליך הפלילי. אבל המימון יישלל. זאת חובתה של הממשלה לתמרץ ולקדם מדיניות שהיא מאמינה בה. חופש הביטוי הוא לכולם, אבל חופש המימון הוא לא לכולם, אלא לפי מדיניות הממשלה. אני לא אירה לעצמנו ברגל".

"היועץ המשפטי לממשלה הבהיר שאין להתנות תמיכה במוסדות על-פי תוכן היצירות", מקשה לנסקי.

"אז מבחינתי, בשנת 2016 אף אחד לא יקבל אגורה. הכספים שהשגתי לתקציב התרבות ילכו לאמהות חד-הוריות. אני לא אתן שקל לתרבות אם לא אצליח להביא לידי ביטוי את המדיניות שלי. או שאני נבחרת ציבור, או שהיועמ"ש הוא נבחר ציבור. חד וחלק. אני מממשת מדיניות, אני לא פקידה. ואני מאוד מכבדת את וינשטיין. נראה אותו מתנגד לחקיקה שקיימת בארה"ב".

"זה יעבור בג"ץ לדעתך?", נשאלת רגב.

"לא מעניין אותי. שבג"ץ יפסול, בואי נראה. שבג"ץ יגיד לי, 'תעבירי כסף למי שמסית נגד מדינת ישראל'".

הראיון נחתם בשאלה הכורכת יחד את האישי עם הפוליטי. "היית יכולה לחיות עם גבר שמשתייך לשמאל הפוליטי?", שואלת לנסקי. "לא", משיבה רגב, "משפחתו של בעלי מצביעה לשמאל, אבל אני רוצה שבעלי יהיה שותף לתפיסת העולם שלי. אגב, דרור הצביע במשך שנים למערך, אבל מאז הוא התפקד והצביע לליכוד, גם כדי לעזור לי".

מירי רגב (2)

חלקים אחרים ונרחבים למדי בראיון שערכה לנסקי עם רגב מוקדשים לתיוגה כאשה עממית המאמינה בכוחותיהם המוחשיים של נרות, כזו ש"מחבקת ומנשקת, נוגעת וצוחקת, מפליגה בסיפורים על הפסטלים והדגים החריפים שמכינה אמא שלה". מי שירצה להשלים את החלקים החסרים בדיוקן יוכל לעשות זאת באמצעות כתבת השער של גליון סוף השבוע של "דה-מרקר", המשרטטת פרופיל עכשווי של הפוליטיקאית הנוסקת.

"מירי רגב יודעת להוליך שולל את התקשורת. אנשים זוכרים את הדיבורים שלה על הסודאנים והאמנים, ולא את ההצבעות שלה בכנסת", נכתב בגדול בכותרת הכתבה, בציטוט מפי "אדם שעבד איתה בעבר". "מה מסתתר מאחורי הדמות הצעקנית, המתריסה, הפרובוקטיבית והמסתחבקת של שרת התרבות והספורט?", תוהה כותרת המשנה של כתבת הפרופיל הביקורתית.

מחבר הכתבה, שוקי שדה, מונה כמה מקרים שבהם כביכול פעלה רגב בניגוד לאינטרס של מצביעיה, מציף מחדש טענות על שקרים שהפיצה כביכול במהלך שירותה בדובר צה"ל, מזכיר את נסיונה להרחיב את סמכויות הצנזורה הצבאית בעת שעמדה בראש גוף זה, משרטט את רשת קשריה עם קבלנים ותורמים ומעלה טענות שלפיהן היא מקורבת לחיים רוזנברג, סמנכ"ל בקבוצת "ידיעות אחרונות" ואיש אמונו של המו"ל, ארנון (נוני) מוזס.

"ב-2010 רגב גם היתה חתומה על אחת מהצעות החוק שנועדו לטרפד את עיתון 'ישראל היום'", מציין שדה, וטוען (בין היתר בהתבסס על פוסט שפירסם בעבר גונן גינת מ"ישראל היום") כי אופן סיקורה ב"ידיעות אחרונות" מתאפיין על-פי רוב בפרגון. תגובתה של רגב לדברים היא זו: "בנוגע לקשר עם 'ידיעות' או עם אנשים אחרים – אין בכוונתי לפרט את מערכות היחסים שלי".

דרעי

כתבת השער של "מוסף הארץ" היא ראיון מעניין שערך גידי וייץ עם אריה דרעי, שר הכלכלה ויו"ר ש"ס, ששב השנה לכנסת לאחר שהורחק ממנה בגין הרשעתו בלקיחת שוחד ועבירות נוספות מתחום השחיתות. הראיון, שמתפרסם ב"מוסף הארץ", נפתח באפיזודה שבה דרעי מסרב לדון במקורות הונו, כולל השאלה הרטורית (כפי שמגדיר זאת וייץ) "אני גנבתי ממישהו כסף?". חרף הרתיעה הראשונית, השר נעתר לספק מעט פרטים.

מדיניות העמימות (1)

"יולי 2008. גלעד שליט יושב בשבי חמאס כבר יותר משנתיים. החברים שלו באו לעשות טופס טיולים בתל-השומר. חלקם, שכבר היו על אזרחי, צעדו במחאה משערי הבקו"ם אל הקריה בתל-אביב. ליד הש"ג, מאחורי הצועדים המתארגנים, חנתה מכונית פז'ו אפורה וחבוטה. מישהו שהציץ פנימה הבחין בתקליטור שעליו כתוב בטוש עבה: 'יריחו 4 ‒ משופר גרעיני'. מישהו לחש משהו למישהו, וסביב המכונית התפתחה תכונה: מצלמות צילמו, עיתונאים התקשרו למשרד הביטחון. כבר שנים שמסתובבות שמועות ואגדות על 'יריחו', ואם לשפוט מהפרסומים הזרים, שמו של הטיל הזה התקשר כמעט תמיד עם נשק יום הדין של ישראל.

"נציגי הממונה על הביטחון במשרד הביטחון (המלמ"ב) – האגף שאמון על שמירת הסודות הבטחוניים הכמוסים ביותר של המדינה – איתרו במהירות את בעלי הפז'ו: אחות צעירה שעובדת בבית-החולים שיבא ואביה, שיפוצניק מהמרכז. הם הוזמנו לפגישה במקום כלשהו במרכז הארץ, יחד עם הדיסק בעל המידע הרגיש.

"נציג המלמ"ב לקח את התקליטור, הכניס אותו לנגן – והנה, רצועה אחר רצועה, נשמעה מוזיקה ים-תיכונית, קצת שירים דרום-אמריקאיים והרבה צלילים שמחים שצרב אחד מידידיה של האחות. אחרי שכל השמח הזה הסתיים להתנגן, נציגי המדינה קמו והסתלקו – ולקחו איתם את הדיסק" (יובל אזולאי, כתבה על תעשיית הטילים הישראלית, מוסף "G", "גלובס").

מדיניות העמימות (2)

"כשהם נשאלים על מערכת יריחו, המומחים מגיבים באופן דומה: 'הרציתי פעם בכנס מקצועי שהתקיים בחו"ל ועסק בטילים', מספר מומחה טילים ותיק בעל שם עולמי. 'מישהו מהקהל פנה, 'תספר לנו על יריחו'. סיפרתי שיריחו היא עיר שנמצאת בשפך הירדן, נחפרה בשנות ה-20 ואחר-כך גם בשנות ה-50 ונמצאו בה שמונה שכבות. יריחו 8 היא עיר מאוד עתיקה. אמרתי שהם יכולים לחפור, קרוב לוודאי שימצאו שם עוד דברים מעניינים'. מומחה טילים אחר ניפק את התגובה הבאה: 'יריחו? היו שם פעם קזינו ועוד כל מיני דברים, לא?'" (שם, שם).

מדיניות העמימות (3)

כל העיתונים למעט "ידיעות אחרונות" מדווחים על מעצרו של מרדכי ואנונו, חושף סודות האטום של מדינת ישראל, בעקבות ראיון שהעניק בשבוע שעבר ל"אולפן שישי". "מי שאחראי לנושא הפיקוח על ואנונו הוא שירות הביטחון הכללי. לאחר שהתראיין לערוץ 2, הורה השב"כ למשטרת ירושלים לזמן את ואנונו לחקירה בחשד להפרת המגבלות שהוטלו עליו, וכאמור, אתמול בבוקר הוא נעצר ונלקח לחקירה", כותבת ב"ישראל היום" אפרת פורשר.

נועם אמיר מציין ב"מעריב" כי ואנונו ישהה במעצר בית במשך שבוע וכי נאסר עליו להתראיין, לגלוש באינטרנט ולשוחח עם "אנשים שאינם אזרחים ישראלים".

אמיר, שכמו פורשר מכנה את ואנונו "מרגל האטום", מוסיף כי "כבר בצאתו מבית-המשפט" הפר ואנונו את ההוראה, "כשנעצר לשוחח עם העיתונאים שהמתינו מחוץ לאולם". על-פי הדיווחים, ואנונו האשים את מדינת ישראל בהתעללות וביחס נקמני. "עכשיו אני מדבר איתכם בניגוד להחלטת השופט. שיעצרו אותי", מצטטת אותו פורשר ב"ישראל היום".

אפשרות של גשר

מדורו של ניר גונטז' במוסף "הארץ" מוקדש השבוע לראיון בהפתעה שקיים עם ח"כ מאיר כהן מסיעת יש-עתיד, בעקבות פוסט פייסבוק שבו מתח כהן ביקורת על "תחושת הפטרונות שמשדר חלק מהשמאל הישראלי כלפי ערבים".

"תשמע רגע, יש מצב שטעיתי בך בגלל הפוסט המאשים הזה, ויש מצב שאתה עצמך ממש בסדר – אני אומר את זה בצניעות – אבל המפלגה שאתה יושב בתוכה יש בה כמה מהטיפוסים הכי יהירים ושחצנים שיש בכנסת", אומר לו גונטז' לקראת סוף השיחה.

"מתי לאחרונה דיברת עם יאיר?", שואל אותו כהן בתגובה.

"יאיר לא מוכן לדבר איתי. הוא מתעלם, ופעם אחת לחצנו ידיים בכנסת, ואז הוא הבין שזה אני ודפק ריצה", מזכיר גונטז'.

"תן לי להיות המגשר", מציע כהן.

הפסדתם, אבל בעצם הרווחתם

"מי שלקח את כל עדות המזרח, על גוניהן ושונותן – והתיך אותן למקשה אחת, שלא יתפלא כשאותו כור היתוך ימס גם את תרבות אשכנז לגוש אפרפר אחיד", מצהירה כותרת המשנה של טורו החדש של מאור זגורי, המתפרש על פני כפולת עמודים במוסף "7 ימים". כפי שעשה בסדרת הטלוויזיה שיצר, "זגורי אימפריה", גם בטורו הראשון ב"ידיעות אחרונות" מצליח זגורי לאחוז בסוגיה העדתית ולהפוך אותה שוב ושוב על ראשה, באופן שנועד ומן הסתם גם יצליח לטרוד את מנוחתם של קוראים משלל מוצאים, עדות ותפיסות מציאות.

"הקאנטרי-קלאב הלבן פושט את הרגל ואו-טו-טו גם אתם תהיו חייבים לקום ולהילחם על זכותכם להגדרה מדויקת", כותב זגורי בפנייה לקוראיו המזהים עצמם כאשכנזים. "כי לומר את האמת – גם אתכם שמו בסל קלוע מנצרים. בסל הזה שמו גם את הפולנים, ההולנדים, השבדים, הרומנים, ההונגרים, הבולגרים, הליטאים, הגרמנים והאנגלים.

"פגשתי השבוע מישהו שאמר לי שהוא נשוי לרוסייה. שאלתי מאיפה היא, והוא ענה: 'ממולדובה'. אז היא מולדובנית, אמרתי. 'כן', הוא השיב, 'אבל אתה יודע... פה היא רוסייה'. הוא גם הסביר לי ש'אשכנז' זה בכלל רק מזרח אירופה, וחשבתי שזה מצחיק שאיכשהו גם אתם מזרחים. כי מה שזה אומר, אגב, זה שאתם לא יכולים יותר לנכס לעצמכם את פינטר ואת שייקספיר ואפילו לא את ברכט וגתה. אני יודע שעד היום חשבתם שהם משלכם, אבל הם לא. סורי. אך אל תצטערו – אירופה התנהגה ליהודים הרבה יותר רע מאשר אפריקה ואסיה. הפסדתם. זו אמנם לא תחרות, אבל זה כן.

"ואני פונה לא רק למזרחי-אירופה, אני פונה גם אל בני עדתי שנטשו אותה – כל אלה שאגודים איתי בסל הקלוע – אלה ששומעים מלה במרוקאית, ניגון בעיראקית או סלסול בפרסית ומתכווצים במקומם מבושה. נגמר. לא עוד.

"אני פונה לכל מי שטען שהתרבות שלנו פחותה. שהמוזיקה, השירה, האמנות, הפילוסופיה, הרוח והנפש שלנו הן פחות 'נעלות'. הפסדתם. כי הרנסנס שלנו רק התחיל והוא לא מתכוון להסתיים. הפסדתם, אך בעיני בעצם הרווחתם. הרווחתם עוד עולם שלם ליהנות ממנו, במקום להמשיך לנסח לעצמכם ללא הרף מה ראוי ומה לא. הקשיבו לי – קומו ובקשו שידייקו גם בכם. כי לא עוד הרבה זמן תהיו עלולים גם אתם להתחיל להאשים את האליטות החדשות ב'שתו לי אכלו לי', ותאמינו לי – בכיינות לא תועיל לכם. מניסיון".

שלב הסיכומים

כמו בימים האחרונים, גם היום מקצים העיתונים אינצ'ים רבים לסיכום השנה היהודית – תהליך שיגיע לשיאו מחרתיים, בערב ראש השנה. כמו אחרים, גם יואל מרקוס, הפובליציסט הוותיק של "הארץ", מקדיש את טורו לסיכומים ולהכתרות, וחולק עם הקוראים גם סיפור אישי.

"מאז הנהיג השבועון האמריקאי 'טיים' את גימיק 'איש השנה', לפני עשרות שנים, נדבקה התקשורת העולמית במחלה. המדובר באיש או אשה שהמערכת מכירה בגדולתם. הגימיק הזה מפיל לא פעם עיתונים בפח, בגלל יוהרה או הערכה מוטעית. ובכל מקרה, מדובר פה בפטנט משומש", כותב מרקוס.

"כמדינה שלא חסרים בה חגים ומועדים, גם ישראל מחפשת את איש השנה שלה עד לעייפה. אחד המחפשים הקדחתניים היה החת"מ, שבמקום לנבא מי יהיה איש השנה, בחר לסכם באחד מראשי השנה את עברו של מנהיג רם, שנבחר לנשיא, ולהסביר מדוע לדעתו הוא ראוי להיכנס לספרי ההיסטוריה. זאת עשיתי כששיבחתי את שמעון פרס כמי שבנה את ההתנחלות הראשונה, הלא היא סבסטיה.

"למחרת, השכם בבוקר, העיר אותי מזכיר הנשיא משינה עמוקה: 'הנשיא רוצה לדבר איתך'. הייתי משוכנע שפרס, המרבה לשבח את עצמו, רוצה להודות לי על הקטע שכתבתי עליו. אמרתי לו בעליצות: 'בוקר טוב, שמעון'. פרס התפרץ עלי בקול ניחר: 'אני בניתי את ההתנחלות הראשונה? זה מה שעשיתי? מי בנה את הכור האטומי? מי רכש את המטוסים מצרפת? מנוול שכמוך' – וטרק את הטלפון. מאז לא דיבר איתי. כך קיבלתי עונש כפול – גם קללה וגם חרם. כל שנה והאיש הראוי לה".

חרף דברי הביקורת הנכוחים של מרקוס (שאינם מונעים ממנו להכתיר כעת איש שנה חדש), קדחת הסיכומים הפילה הפעם גם אותו. את הסיפור הצבעוני על פרס, סבסטיה ושיחת הטלפון הנזעמת חלק הפובליציסט עם קוראי "הארץ" לפחות עוד פעמיים בעבר – פעם אחת ב-2011 ופעם נוספת ב-2013. ניפגש שוב ב-2017.

ענייני תקשורת

מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון (נוני) מוזס (צילום: רוני שיצר)

קבוצת מוזס. אתמול דיווח לי-אור אברבך באתר "גלובס" כי קבוצת "ידיעות אחרונות" רכשה את השליטה בפורטל התוכן בשפה הרוסית Izrus. האתר, הזכיר אברבך, "עלה לכותרות בתחילת השנה במסגרת פרשת השחיתות במגזר הציבורי, והוא נקלע אז למצוקה כלכלית בשל חקירת המשטרה נגדו והקפאת חשבונות הבנק של האתר".

אחד החשדות שעלו במהלך חקירת פרשת ישראל-ביתנו היה שמפלגתו של אביגדור ליברמן העבירה למפעילי האתר כספים אסורים וזכתה בתמורה בסיקור אוהד שהוכתב על-ידי יו"ר מטה המפלגה דאוד גודובסקי, מחשודי הפרשה. לאחרונה, בעקבות החקירה, דווח כי האתר נקלע למצוקה כספית אקוטית, והיה גם מי שטען כי כבר מיום היווסדו שימש בימת תעמולה קבועה של ישראל-ביתנו. אם הדברים מדויקים, עולה מאליה שאלה מתבקשת: מדוע רוכשת משפחת מוזס אתר כושל שנקשר בפלילים, ושהואשם בהפצה סדרתית של פרופגנדה מפלגתית? העובדה שמהלך הרכש הזה של מוזס נעשה דווקא בתקופה שבה קבוצת התקשורת עוברת הליך של התכנסות כלכלית ופיטורים רחבי היקף היא פרט נוסף הראוי לתשומת לב.

מציאות. במוסף ראש-השנה של "גלובס" מראיין אברבך את ד"ר נועה לביא, שערכה מחקר מקיף על תוכניות ריאליטי. "טרנד הריאליטי בסופו. אני יכולה לזהות את המים הרדודים של תחילת הסוף", היא אומרת בציטוט המשמש כותרת. החלקים המעניינים בכתבה הם אלה שבהם מובאים ציטוטים מפי עורכים בתוכניות ריאליטי המתוודים על מעשים פסולים שעשו למתמודדים בשם הרדיפה אחר הרייטינג.

הודעת התיקון של "דה-מרקר" (לחצו להגדלה)

תיקון. בעמוד המערכתי האחרון של "דה-מרקר", בפינה התחתונה, מתפרסמת הודעת תיקון השוללת מידע שהתפרסם במדור המדיה של העיתון בנוגע לפרויקט "לא לדאוגוסט" של שרת התרבות רגב. הדיווח המוכחש, שעליו חתום כתב התקשורת נתי טוקר, התבסס על נתונים שסיפקה חברת יפעת בקרת פרסום. על בסיסם הסיקו ב"דה-מרקר" כי מתקציב הפרסום של הפרויקט "נעלמו" 1.1 מיליון שקל.

"לאחר פרסום הכתבה הציג יהושע-TBWA [משרד הפרסום של הפרויקט] את פריסת התקציב, שכללה עלויות נוספות שלא הובאו בחשבון בחישוב הראשוני של 'דה-מרקר', ובהן מע"מ ורכש מוצרי פרסום, ולפיכך החוסר בתקציב אינו כפי שדווח", נכתב בהודעת התיקון.

פרסום עצמי. מחצית מעמוד השער של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לקידום כתבה שתתפרסם בגליון ראש השנה, בעוד יומיים. מי שיהפוך את הגיליון יגלה שכל החלק המערכתי בשער האחורי (למעט התחזית) הופקע לטובת שתי פרסומות עצמיות נוספות: עוד פרסומת לגליון ראש השנה, וידיעה בלתי חתומה על "הפייסבוק של המדינה", כלומר של "ידיעות אחרונות".

שירה. בשער האחורי של המוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מתפרסם שיר מאת רחל פרץ, עורכת הלשון של "העין השביעית", מתוך ספר חדש פרי עטה.

מזון וכתיבה. רונית ורד, בעלת טור הקולינריה של "מוסף הארץ", משיבה השבוע לטור שפירסם מעל אותה בימה עפרי אילני בגיליון הקודם. ורד, כנראה הכותבת הישראלית המעניינת ביותר בתחום כיום, מפריכה כמה מקביעותיו הביקורתיות של אילני בנוגע למקומו המוגזם של האוכל בתרבות הישראלית העכשווית, ונדרשת גם לקביעתו שלפיה "זה זמן-מה הישראליות זנחה כמעט לגמרי את טיפוח הטעם האמנותי או המוזיקלי, והתמסרה לאוכל באופן בלעדי".

על-פי ורד, עיסוק בריא במזון דווקא מעיד על שאיפה לנורמליות והכרה בחשיבותה של הנאה שאינה תמיד מחוברת לנימוק פילוסופי. "אין הרבה דברים ששנואים עלי יותר מאשר דיבור נבוב או כתיבה מלאת פתוס על אוכל", היא כותבת.

"גם אני נבוכה כשאני שומעת חלק מהשטויות שפולטים מתחרים ושופטים בתחרויות ריאליטי של בישול; ומצער אותי שחלק גדול מאמצעי התקשורת ומקהל הצרכנים בוחר להתעסק בצדו השטוח והרדוד של השיח על אוכל. וולגריזציה ונטייה לפופוליזם קיימים בכל התחומים, נחמה פורתא. אבל יותר מאלה מפליאים אותי טקסטים שמבכים את מותה של התרבות על מזבח הסגידה לאוכל", מוסיפה ורד בטורה, הנפתח בתזכורת שלפיה אוכל הוא דבר שמחרבנים אותו. שבת שלום, שנה טובה ובתיאבון.