בכל פנקסי הטלפונים של עוזרות הפקה ותחקירניות בארץ, שמו של פרופסור ש' מינץ הוא הנפוץ ביותר. לרבות מהן הוא כה מוכר עד כי הוא מופיע כש"מ או כפרופ' מ'. חלקן אף טורח לציין ליד שמו מחמאות כמו "זמין תמיד", "מוכן לדבר על הכל", "עובר מסך מצוין" ו"פרשן לכל, מומחה לכל". מחמאות אלה נקנו בשנים ארוכות של פתיחות תקשורתית ראויה לציון: את פרופ' מינץ אפשר להעיר בלילה, להסיע במונית עייפה שעות ארוכות לאולפן חדשות אפלולי שבו תינתנה לו שלושים שניות של שידור - והוא יהיה מאושר, נינוח, עליז ואסיר תודה.

ומינץ באמת ידבר על הכל: הוא אמנם התמחה בתחום צר מאוד של כלכלה ימית באגן הים התיכון בעת העתיקה, אבל תחומי פרשנותו משתרעים על שטח חסר גבולות הנמתח אלסטית על־פי דרישות האייטם התקשורתי. לכן מופיעות תחת שמו כתוביות טלוויזיוניות שונות. מי שינסה לאסוף את כולן ימצא בהן מגוון עשיר וחסר עקביות הכולל "מומחה לחברה הישראלית", "היסטוריון פוליטי", "חוקר הכלכלה הגלובלית", "פרשן חברתי", "עתידן סוציו־אקונומי" ואפילו "פרופסור לתקינות חברתית". כשהוא נשאל על כך הוא מגיב בחיוך מבטל: "אני באמת לא מבין למה הם מדביקים לי תארים כאלה", ושוכח כמובן את כל הפעמים שבהן הכתיב, ביצירתיות מופלאה, את תוכן הכתוביות לעוזרות ההפקה החרוצות.

איור: אופיר שרר

עמיתיו באקדמיה לא כל־כך אוהבים את החשיפה התקשורתית הנדיבה שפרופ' מינץ זוכה לה, אבל במחלקת הדוברות ויחסי־הציבור של האוניברסיטה שלו מעריצים אותו. הם מלקטים למענו כל ידיעה שצוטט בה, מקליטים כל כתבה שהופיע בה ומרבים להפנות אליו כל כתב או עיתונאי. הנכונות שלו לענות, הם יודעים, היא חסרת מגבלות. התערבות נבזית בין עוזרות הדובר הביאה לכך שהפנו אליו בשעת לילה מאוחרת כתבת של מגזין נשים ששאלה אותו על הצבעים המובילים של הקיץ הקרוב.

מינץ ענה בשטף קולח, מצטט ברהיטות "מחקרים סוציולוגיים החושפים את גחמות האופנה המשתנה". מינץ תמיד אוהב לשזור במשפטיו אמירות כמו "מחקרים גילו ש..." או "הספרות המדעית מבארת לנו תופעה זו", אבל עמיתיו מתקשים לזהות לאילו מחקרים ולאיזו ספרות מדעית הוא מתכוון. יש המלעיזים, מאחרי גבו, כי ב"מינצית מדוברת" המשמעות של כביכול ציטוטים אלה היא שמינץ ממציא דברים ומיד מעגן אותם במחקר או פרסום מדעי.

אכן, קשה לצטט מחקרים של מינץ עצמו, כי השעות הרבות המוקדשות להקלטת ראיונות, נסיעות לאולפנים, המתנה באולפנים לפניית המראיין, כתיבת מאמרים ושליחתם למדורי "דעות" בעיתונים - גוזלת את מרבית זמנו. לכן יש המזכירים כי כל ספריו האחרונים היו לקטי מאמרים שכתבו אחרים והוא קיבץ וערך לספר. זה כמובן לא מונע ממנו לשבץ בהופעותיו את המשפט "כפי שהצגתי בספרי האחרון" (לעתים הקשר לא ברור ביותר, כמו למשל בהופעתו בפאנל מומחים על עתידה של סין, כשהזכיר את "ספרי האחרון", שהתפרסם בדיוק עשר שנים קודם לכן והיה לקט מאמרים על "הובלה ימית בים התיכון של העת העתיקה").

למרות התמחותו בעת העתיקה מגלה פרופ' מינץ כישורים תקשורתיים שהם כה נדירים בין אנשי האקדמיה. הוא אינו מפחד להתווכח עם דנקנר ולפיד ב"מועצת החכמים" (למרות שהדיון, שאליו נגרר להפתעתו, התמקד בסוגיית האתיקה העיתונאית, בניגוד גמור לדברי עוזרת ההפקה שהכינה אותו לאייטם על הפופולריות הגוברת של מוסיקה מזרחית). הוא גם לא יהסס להרים את קולו ב"פוליטיקה" (משפט חביב עליו הוא: "אתה מדבר כפוליטיקאי אבל אני מדבר כאיש מדע") או לחייך אל אמנון אברמוביץ' בחיוך של ממתיק סוד ("אמנון, שנינו הרי יודעים..." היא אמירה "מינצית" טיפוסית). סקרים, סטטיסטיקה ומספרים מכל סוג אינם מביכים אותו: "כמי שלמד ולימד כלכלה" היא פתיחה מקובלת על מינץ בפרשנות כמותית, למרות שהכשרתו בפקולטה למדעי הרוח בגבעת רם כללה רק קורס אחד ב"מבוא לכלכלה ללא כלכלנים", וגם בו נכשל.

לפרופ' מינץ יש סימפטיה עמוקה לאנשי תקשורת: הוא מעולם לא סירב להם, לא התחמק מהם ואפילו לא כעס עליהם. הם, מצדם, דווקא נתנו לו סיבות רבות לכעוס: הם הסיעו אותו לראיון "חגיגי" בקריית־שמונה (הנושא: "החיזבאללה מול נחישות ישראלית נסדקת"), ולאחר שעות של המתנה מול מתנ"ס נעול, התברר לו ש"ההפקה טעתה בשבוע". הוא לא כעס כאשר עיתונאית חטטנית ציטטה בראיון רדיופוני את תחזיתו כי "שושלת שרון ובניו תימשך עשורים רבים" (הוא אפילו הגיב בסלחנות: "שושלת שרון במובן המטאפורי היתה כוונתי"), והוא לא כועס אפילו אם הוא נשאל על נושאים אזוטריים או זרים לו לחלוטין (והוא תמיד ישיב, מסתיר באלגנטיות את הפתעתו מהנושא הלא צפוי).

יש פרי לעמלו של מינץ: הוא מוכר לכל, מקופאית בסופרמרקט ("כן, את מכירה אותי מהטלוויזיה") ועד לכתב הרכילות של המקומון המקומי ("כן, אתה יכול לכתוב שאני ודן מרגלית ידידים טובים"). אפילו בהרצאותיו הוא נוהג לצטט את עצמו ("כמו שמצאתי את עצמי אומר ביומן החדשות לפני שבוע") ואינו מסתיר את הנאתו כאשר סטודנטית שעיניה בורקות מהתרגשות ניגשת אליו, אחרי השיעור, ומודה לו על הפרשנות שכתב בעיתון ("את יודעת, הם לא נותנים לי מנוח"). מעמד הסלבריטי התקשורתי מנעים את חייו למרות שהוא מעדיף להצניע זאת ("אני רק איש מחקר והוראה, אין לי חלק בעולם הזוהר של הידוענות").

את קשריו עם התקשורת מטפח מינץ בדו־סיטריות הידועה רק למעטים: למרות מחאותיו הפומביות על פניות תכופות מדי של עיתונאים אליו, הוא מצניע את פעילותו המחתרתית למדי בפניות אל התקשורת. עורכי מדור "דעות" בעיתונים ואף באתרי אינטרנט יודעים היטב על חריצותו הבלתי נלאית ("חשבתי שתמצא עניין במאמרי המציג היבט אקדמי לנושא" הוא משפט הליווי למאמרים שהוא שולח), ואף למדו כי לא אחת מוצא מינץ דרך עוקפת ופונה ישירות לעורכים.

מינץ גם ער לביקורת של עמיתיו באקדמיה: הוא אינו תוקף את מבקריו ובסלחנות דיפלומטית הוא מעדיף לטעון כי "הם אינם ערים לתרומה לקהילה שלה מחויבים גם המדענים", או ל"חשיבותה של היציאה מההסתגרות במגדל השן האקדמי". משרדו במגדל השן אכן משמש לעתים קרובות כאולפן לראיונות טלוויזיה ("הכי טוב שתצלמו אותי עם הרקע של הספרים"), כמוקד שידור ישיר לרדיו, או כמקום המפגש עם עיתונאים וכתבים ("תשב בכורסה הזאת, היא לא נוחה כך שלא תירדם באמצע דברי"). מזכירות החוג נאלצות לתאם את פגישותיו, את מועדי הצילום וההקלטה, והוא, כמובן, אסיר תודה ("אני אבוד בלעדיהן").

לפרופ' מינץ אין זהות פוליטית ברורה ("אובייקטיביות אקדמית־פדגוגית", הוא קורא לעמימות ש"אני נאלץ לגזור על עצמי"): הוא לא מפגין, הוא לא נואם בעצרות ומעולם לא חתם על עצומה. יש בכך, כמובן, כדי להכשיר אותו לעמדת הפרשן חסר הפניות וגם להבטיח את שרידותו בתהפוכות הפוליטיות. רוחות פוליטיות שונות נשבו כאן והוא שרד את כולן, מעולם לא מחויב, לא לכאן ולא לכאן, נשקף אל הכל מהמרחק הבטוח של "הניטרליות המדעית". זו, לדעתו לפחות, היתה הסיבה לכך שמועמדותו לפרס ישראל עלתה שלוש פעמים וכשלה בכולן. "אם הייתי מחצרו הפוליטית של פוליטיקאי בכיר", הסביר באירוע חברתי, "הדרך לקבלת הפרס היתה סלולה".

מלה אחרונה: אל תחפשו את פרופ' מינץ: אין אדם כזה בכלל. מי שימצא את מינץ באחד מעמיתי - טועה. איני מכוון למי מהם. אבל ברבים מאיתנו, בקהילות המדעיות, נמצאת ה"מינציות" - לטוב ולרע.

גבי וימן הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת חיפה

גיליון 68, יוני 2007