בשבוע שעבר חגג עם ישראל ברוב פאר והדר את ל"ג בעומר. טונות על גבי טונות של עצים נשרפו ברחבי המדינה, לאחר שבני נוער סחבו במשך שבוע ימים כל עץ שלא היה קשור למשהו (וגם את אלו שהיו קשורים למשהו). במופע מרהיב של שריפה פרועה עלתה המדינה באש, מה שהתבטא ברמת זיהום האוויר ביום שלמחרת. לא צריך את הנתונים האלו: כל מי שפותח את החלון בבוקר שלמחרת ל"ג בעומר מכיר את הריח: האוויר חרוך, לא ניתן לנשום בכלל. וזה לא שלא נעשו מחקרים. דווקא נעשו, והם מראים בבירור מהו הנזק העצום שנגרם לאיכות הסביבה כתוצאה מהחג הזה, שבו זיהום האוויר מזנק בבת אחת פי שניים, שלא לדבר על עלייה במקרי תחלואה של דרכי הנשימה. בכנסת ניסו בשנה שעברה לעשות משהו, להסביר. זה לא ממש עזר.
הנזק שגורם ל"ג בעומר לסביבה מתועד וברור, אך התקשורת שותקת. ובכן, לא ממש. לפני כשלושה שבועות היה בישראל אירוע שנחגג ברוב פאר והדר על-ידי אמצעי התקשורת: כמה ערים כיבו את האור למשך שעה! איזו חגיגה היתה: שידורים ישירים מכיכר רבין, דיווח מדוקדק על החיסכון המדויק בחשמל, הופעות של אמנים ושאר ירקות. עיריית תל-אביב אף הגדילה לעשות והדליקה את האור רק כדי שיהיה אפשר לכבותו אחר-כך לעיני המצלמות. חגיגה, נו.
מדוע התקשורת אינה מתגייסת כדי להילחם בחג המזהם ביותר שניתן להעלות על הדעת? מדוע היא לא מפעילה לחץ, כפי שהיא יודעת כאשר היא רוצה, על רבנים ואנשי דת להיאבק במנהג המיותר הזה? אני לא מדבר על כך שהבערת מדורות הענק היא עניין מודרני לגמרי: זו אינה מסורת של אלפי שנים. כיום נהוג לראות במדורות ל"ג בעומר ציון לעילוי נשמתו של רבי שמעון בר-יוחאי. עם כל הכבוד לבר-יוחאי, כאשר אדם מת, מדליקים נר לעילוי נשמתו, ולא חצי מדינה.
וזה לא שישראל לא ידעה קמפיינים להגנה על איכות הסביבה. קמפיין פרחי הבר של שנות השישים נחשב עד היום לקמפיין המוצלח ביותר בתולדות המדינה, שלאחריו חדל לחלוטין הספורט הלאומי של קטיפת פרחי בר. האם יש מישהו שמצטער שהנוהג הנפסד הזה עבר מן העולם?
הבעיה היא שבמקרה של ל"ג בעומר נדרשת התקשורת הישראלית להיכנס לעובי הקורה: שילוב של דת, מסורת, ילדים והרבה מצב-רוח-טוב מפרידים בינינו ובין אוויר צח, ונדרשת בעניין זה פעולה תקשורתית תקיפה ומקיפה יותר מאשר לשלוח את דני רופ אל כיכר רבין ולדווח בהתרגשות ילדותית ממרכז השליטה והבקרה בחברת החשמל. מי רוצה את הכאב ראש הזה? כולם מעדיפים את הצביעות הפשוטה: לחגוג את "שעת כדור הארץ" ולדבר רבות על קמפיין תודעתי ("שחשוב בעיקר עבור הילדים", חזרו והסבירו בכל מקום), וכעבור שבועיים לסקר בהרחבה, וללא מלת ביקורת, כיצד אנו שורפים את האוויר לדעת.
אולי בשנה הבאה יקום כלי תקשורת אמיץ ויקרא לחדול מאורגיית המדורות המטורפת, שבעולם שבו אנו חיים היא לא פחות מאשר פשע נגד הסביבה, כלומר נגדנו.
הערה קצרה לסיום
מדי יום שישי בבוקר משדר מולי שפירא את התוכנית "בילוי נעים" בגלי-צה"ל. ביום שישי ה-8 במאי ניהל שפירא שיחה עם ספי בן-יוסף על המבצע לסירוס ההיפופוטמים בספארי. כך זה נשמע:
בן-יוסף: אתה רוצה לומר לי שלוקחים להם ת'ביצים?
שפירא: כן.
בן-יוסף: זה מבצע של מועצת הלול.
שפירא: אבל איך חותכים להם? להיפופוטמים יש אשכים? אני לא ראיתי?
בן-יוסף: אני אשאל אותך שאלה, מולי: כמה פעמים דחפת את הראש בין הרגליים האחוריות של היפופוטם זכר כדי לבדוק אם יש לו או אין לו ביצים?
שפירא: לא לא, אבל חותכים להם את הבטן, מה הסיפור שם?
בן-יוסף: ההיפופוטם יש לו כל מיני תכונות מעניינות. אחת התכונות המעניינות שלו שהביצים שלו כמו אצל הפיל ושפן הסלעים, הביצים לא תלויות בחוץ, הן בפנים, בפנוכו.
שפירא: אז קשה למצוא אותן.
בן-יוסף: קשה מאוד למצוא.
שפירא: אגב, זה כמו אצלי. אצלי הן בחוץ, אבל אני לא מוצא, לא מוצא כל-כך לאחרונה.
בן-יוסף: נדמה לי שלא רוצים לסרס אותך, נדמה לי גם שאין בעיה עם ההתרבות שלך.
שפירא: יש בעיה.
בן-יוסף: יש בעיה עם ההתרבות?
שפירא: זה עדיין עובד.
בן-יוסף: אתה עדיין מתרבה? תשמע, ההיפו זו חיה לא נורמלית... יש לו לזכר, שהביצים שלו לא נראות, שטרונגול, מולי, תאמין לי, מטר. צינור של מטר!
גלי-צה"ל ידועה ברוח השטות שלעתים קופצת על שדריה. בדרך כלל אלה הם חיילים צעירים שמנצלים את שעת הלילה המאוחרת כדי להתפרע. שפירא משדר ביום שישי בבוקר, ואולי כדאי שמישהו ישאל אותו אם מיקום ביציו והתפעלות מאורך איבר מינו של ההיפופוטם מתכנסים תחת הסלוגן המפרסם את התוכנית שלו: "קצת תרבות בגלי-צה"ל".