לפחות מבחינה אחת, העוברים והשבים בתחנות האוטובוסים והרכבת בישראל של המאה ה־21 יכולים לחשוב שהם חזרו אחורה בזמן לתחילת המאה ה־19: בכל פינה ניצבים נערי ונערות עיתונים, מתחרים על תשומת לבו של קורא העיתונים הפוטנציאלי, שבכלל לא ידע שהוא כזה; חלקם עטויים סינרי פלסטיק בצבע אדום בוהק שבתוכם חנוטים גליונות העיתון "ישראלי", מתחריהם לובשים טי־שירט לבנות הנושאות את לוגו "העיתון של המדינה" של "ידיעות אחרונות". הראשונים מציעים את מרכולתם חינם, נציגי המונופול של העיתונות היומית - תמורת שני שקלים בודדים. כשם שהחדשות הן, אחרי הכל, אותן חדשות, כך גם להיטותם של מחלקי העיתונים להיפטר מערימות הנייר שבידיהם אינה שונה מזו של נערי העיתונים של עיתונות־הפני לפני מאתיים שנה: מתגודדים בכניסות לתחנות המרכזיות, רבים על מקום טוב בקצה הדרגנוע, מנסים לתחוב לידי הנוסעים שזה עתה ירדו מהרכבת את הגיליון היומי.

"ישראלי", החינמון שחזר מהמתים לאחר סכסוך קשה בין בעליו, לא מהווה איום ממשי על "ידיעות אחרונות" - לא בתכניו ולא בתפוצתו. אם כך, מדוע טורח הענק מרחוב מוזס לצאת לקרב? פשוט כי כך מתנהגים מונופולים - הם מנסים להרוג את המתחרים כשהם עוד קטנים. בחו"ל, עיתונות ה"מטרו" החדשה פגעה פגיעה משמעותית בעיתונות המודפסת הוותיקה, המצויה גם כך במשבר, ו"ידיעות אחרונות" לא מתכוון לאחר את הרכבת כמו ה"טיימס" או ה"פוסט" הוושינגטוני, שנתנו לחינמונים לכרסם משמעותית בתפוצתם בטרם העניקו להם מענה הולם ברחובות. ובכל זאת, קיים הבדל אחד בין דיילי העיתונים של היום לילדי העיתונים של פעם: בימינו, מלחמת התפוצה מתנהלת בשקט, ללא צעקות והכרזות. אבל במציאות הנוכחית, עם עוד שני חינמונים הצפויים להיכנס לזירה הצפופה ממילא, ייתכן שקרב היום שבו המרחב הציבורי יימלא בקריאות "מ־ה־דו־רה מ־יו־ח־דת! ר־ק ה־יו־ם!".

ניב ליליאן הוא עיתונאי ועורך אתר ביקורת התרבות והחברה "נביאים אחרונים"

גיליון 68, יוני 2007