פופוליזם הגז
"אני כן יודע שעד שהתחיל כל הסיפור של המתווה, אף אחד לא דיבר על סכנה לדמוקרטיה הישראלית", כותב עמירם ברקת במאמר הפותח את הגיליון האחרון של "גלובס". אלא שזה בדיוק מה שנכתב במכתבו המפורסם של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט בשנה שעברה, טרום המתווה, שהזהיר מסכנת המונופול לדמוקרטיה (מכתב שעליו כתב ברקת עצמו ככתב התשתיות של העיתון). ההפניה הבולטת למאמר של ברקת משער העיתון היא כמובן "הדמגוגיה של המתנגדים".
"גם הסכם הפשרה של גילה וגם המתווה מבוססים על אותו היגיון שעליו נבנו בזמנו המלצות ועדת ששינסקי: היזמים רצים ומפתחים וישראל שותפה ברווחים", כותב ברקת. "כל עניין התחרות והמונופול נכנס בדלת האחורית אחרי שוועדת צמח התעלמה ממנו במתכוון כי הבינה שאין סיכוי ליצור תחרות אמיתית במשק גז קטן כמו המשק הישראלי". יש כתב אחד המתמחה במשק הגז שדווקא כן סבור שיש בעיה עם "עניין התחרות והמונופול", והציע הצעה מרחיקת לכת: שהמדינה תשתלט על נובל-אנרג'י. קוראים לו עמירם ברקת.
הנקודה העיקרית במאמר הדמגוגי של ברקת היא כי המתנגדים למתווה הגז אינם מציעים אלטרנטיבה. זו טענה מוזרה, מאחר שלאור הטורים הרבים של סגן העורך אלי ציפורי המוקדשים לתגובות לנכתב ב"דה-מרקר", אין ספק שב"גלובס" קוראים את המתחרים. למעשה, אל מול הטור הדמגוגי שמציע "גלובס" כמרכז הסיקור שלו היום את נושא הגז הטבעי מנסחים היום ב"דה-מרקר", שוב, הצעה אלטרנטיבית למתווה הגז.
פופוליזם הגז אינו מוגבל כמובן רק ל"גלובס". אורי טל-טנא מסביר ב"כלכליסט" פן אחר של פופוליזם, פופוליזם המחירים: "שר האנרגיה יובל שטייניץ התייחס בוועידה הלאומית של 'כלכליסט' למספר של 5.88 דולרים ליחידת אנרגיה כמחיר שבו יימכר הגז במצרים. הפעילה החברתית אורלי בר-לב טענה מנגד שהמחיר עומד על 4 דולרים. שניהם אינם מדייקים. על-פי ההסכם, המחיר ינוע בין מקסימום של 5.88 דולר ליחידת אנרגיה למינימום של 4 דולרים, והוא ייקבע לפי תנאי המאגר והיקפו. המאגר המצרי מצוי במים עמוקים, מה שיעלה את המחיר, מנגד הוא ענק, מה שמוריד את המחיר. והמחיר בפועל? בשיחת האנליסטים לאחר דו"ח הרבעון השני (עוד לפני התגלית) הבהירה חברת ENI האיטלקית, שגילתה את הגז, שנוסחת המחיר לא תפורסם בפומבי. לכן ניסיון לקבוע כעת את המחיר הסופי של הגז במאגר המצרי יהיה בגדר שרלטנות".
ב"מעריב" מנסח יהודה שרוני מניפסט פופוליסטי ידוע אחר: השמאל-ימין. "סיפור הגז הוא עניין כלכלי טהור [...] ואולם ככל שחלף הזמן הוא הפך לזירת התגוששות פוליטית. העמדות בנוגע למתווה מתקבלות בהתאם להשתייכות הפוליטית", קובע שרוני, זאת חרף ההתנגדות המוצהרת למתווה הגז מצדו של השר אבי גבאי (כולנו) וח"כ אורלי לוי-אבוקסיס (ישראל-ביתנו).
יהודה שרוני (צילום: "העין השביעית")
בהמשך הטור מתרגל שרוני אקט פופוליסטי פופולרי אחר, שאלי ציפורי יישם ממש לאחרונה בהרחבה יתרה ב"גלובס" – חבטה פרסונלית בשלי יחימוביץ', ומערב אותו בדמגוגיה שגורה אחרת: "שנאת העשירים" (או בשמה האחר: "אווירה אנטי-עסקית"). שרוני חותם בספין דמגוגי נוסף: המתנגדים למתווה עושים זאת משום שהם "מפחדים מהתקשורת". בכך הוא מצליח להתעלם מכך שטורו, התוקף ומבזה אותם מתנגדים ממש, מתפרסם "בתקשורת", בעיתון "מעריב", ומצטרף ללא מעט טורים דומים שהתפרסמו בתקופה האחרונה בעיקר ב"גלובס", ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" – אך גם ב"הארץ".
כראוי לפופוליסט, טורו של שרוני בעד מתווה הגז אינו כולל ולו נימוק או טענה אחת הקשורים למתווה.
המתווה
"5 תיקונים הכרחיים במתווה הגז, רגע לפני אישורו בכנסת", נכתב בכותרת הראשית של "דה-מרקר". "למרות הצהרות נתניהו כי חייבים 'להוציא את הגז מהאדמה', המתווה הקיים אינו מבטיח את פיתוח משק הגז, אינו פותר את הכשלים שהממשלה עצמה זיהתה, ועלול אף להחריפם", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של אבי בר-אלי וצבי זרחיה. המעוניינים יכולים לעיין במאמר בקישור הזה.
הכותרת הראשית של "הארץ" היא "נתניהו במאמץ לגייס היום רוב בהצבעה על קידום מתווה הגז". זו גם הכותרת של "גלובס": "נתניהו במאמץ להשיג רוב למתווה הגז". כזכור, היועץ המשפטי לכנסת קבע כי מדובר בהצבעה הצהרתית בעיקרה:
"מתווה הגז הוא עניין שבסמכות הממשלה. הבאתו עתה לאישור הכנסת נועדה לצורך קבלת גיבוי במישור הפוליטי והציבורי. אי-אישורו של המתווה על-ידי הכנסת אינו מביא אוטומטית לבטלותו, אלא יחייב את הממשלה לשקול את המשך התנהלותה לאור החלטת הכנסת. בהקשר זה על הממשלה להביא בחשבון כי דחיית המתווה על-ידי הכנסת עלולה להשליך על סבירות ההחלטה, שכן מלכתחילה יכולה הממשלה שלא להביא את המתווה לאישור הכנסת, אולם כשהיא בוחרת לעשות כן, יהיה זה לדעתי בלתי סביר להתעלם מהחלטות הכנסת. עם זאת, בסופו של דבר ההחלטה בעניין זה היא של הממשלה ולא בידי הכנסת".
ששינסקי 3?
"איפה מסתתר הכסף הגדול", שואלת כותרת המשנה לניתוח של אורי טל-טנא ב"כלכליסט" את מניות הגז, ועונה: "בתמלוגי-העל". תמלוגי-העל הם אחוזים מההכנסות (לא מהרווחים) שהשותפים משלמים לשותפות הראשיות (כלומר, ליצחק תשובה). "הערך הנובע רק לדלק-אנרגיה, קבוצת דלק וכהן-פיתוח מתמלוגי-העל שווה ל-686 מיליון דולר – כ-2.7 מיליארד שקל, שמגיעים מהערך של אבנר ודלק-קידוחים. בדו"חות הרבעון השני דווחה כהן-פיתוח על סיום הסכם הניהול עם אבנר, שמונע ממנה כעת את ההכנסות מדמי הניהול, אך הכסף הגדול נמצא בתמלוגי-העל", כותב טל-טנא.
"כרגע אין לציבור מחזיקי יחידות ההשתתפות דרך להפחית את תמלוגי-העל, שבפועל הם מהווים דמי ניהול מופרזים של מאות מיליוני דולרים שגובים בעלי השליטה מציבור המשקיעים. לכן, לא נתפלא אם תבוצע חקיקה שתגביל את היקף תמלוגי-העל, ובכך תחזיר חלק ניכר מהערך שנובע לקבוצת דלק, למשל, לידי הציבור שמחזיק יחידות ההשתתפות של אבנר ודלק-קידוחים – וסיכן את כספו בהשקעה בקידוחים ובפיתוח המאגרים. חקיקה כזו תמחק את הדיסקאונט שבו נסחרת דלק-אנרגיה, תוביל לקריסה בערך של כהן-פיתוח, ומנגד תוביל לעלייה חדה במחירי מניות אבנר ודלק-קידוחים. ניתוח זה נכון באותה מידה גם לחברות שבשליטת אקויטל-יואל, שזכאיות לתמלוג-על מישראמקו".
יצחק תשובה
יצחק תשובה מתראיין אצל יאיר לפיד נגד המלצות ועדת ששינסקי להעלות את תמלוגי הגז, 2010 (צילום מסך)
אבי בר-אלי כותב במגזין "דה-מרקר" על יצחק תשובה ובחירתו להצניע את עצמו במאבק הנוכחי של חברות הגז נגד האינטרס הציבורי – בניגוד להתנהלותו במאבק הקודם סביב ועדת ששינסקי.
משה כחלון
שר האוצר משה כחלון (צילום: יונתן זינדל)
"ידיעות אחרונות" ממשיך לאמץ בחוזקה אל חיקו את הפוליטיקאי משה כחלון, כל עוד הוא מקפיד לא להתעמת עם בעלי ההון ולהשקיע את מרצו בצעדים פופוליסטיים המיטיבים איתם, כמו הפחתת מס חברות ומס ערך מוסף.
"המשקיעים לא נטשו את שוק הדיור. בחודשי הקיץ משקיעים רבים מעדיפים לבלות בחו"ל ובחופשות ולא במשרדי המכירות, גם אם הם ממוזגים. בחודשים הקרובים נראה את המשקיעים חוזרים לשוק בהעדר אלטרנטיבות השקעה ראויות אחרות וריבית אפסית במשק". כך אומר יו"ר לשכת שמאי המקרקעין אוהד דנוס לעופר פטרסבורג וגד ליאור מ"ידיעות אחרונות".
הדברים של דנוס מתפרסמים בסוף הפסקה האחרונה בידיעה של פטרסבורג וליאור. כותרת הידיעה היא "המשקיעים נטשו את שוק הדירות ביולי". בשער המוסף הכותרת הראשית מכריזה על "אפקט כחלון". "המשקיעים ברחו ביולי משוק הנדל"ן", נכתב על שער הגיליון, "בעקבות העלאת מס הרכישה צנח מספר קוני הדירות להשקעה ב-80%. סך העסקאות הכולל נחתך בחצי. כחלון: 'פינינו אלפי דירות לזוגות הצעירים'".
הדיווח של "ממון" נשען על נתוני משרד האוצר. "אנשי הקש של אבא ואמא", נכתב בכותרת על שער "דה-מרקר". "נתוני האוצר רומזים: חלק ניכר ממשקיעי הנדל"ן רושמים דירות על שם בני משפחה כדי לחמוק ממס" – וגם מנתוני האוצר על מספר המשקיעים. בעמוד אחר בגיליון מצטטת שלי אפלברג את האסטרטג הראשי של פסגות ביחס לצעד אחר של כחלון, שנחגג בכותרות ראשיות ו"בלעדיות" ב"ידיעות אחרונות": "הפחתת המסים שעליה הכריז שר האוצר לא תתגלגל לכיס הצרכן".
ביטחון
"רוסיה מגבירה את הסיוע לאסד – ולישראל יש סיבה לדאגה", נכתב בכותרת כתבה של עמוס הראל בעמ' 4 של "הארץ".
משטרת ישראל
"יצאו בנזיפה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". "המחדל וההדחות" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום". הכותרות מכוונות לדו"ח הבדיקה של תפקוד המשטרה סביב אירוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים, שבו רצח הפנאט החרדי ישי שליסל את שירה בנקי בת ה-16. סלע המחלוקת בין העיתונים: האם העברה מתפקיד היא עונש מספיק. בעוד שב"ישראל היום" מדגישים, כהרגלם, את הגרסה הנוחה לשלטון ולמשטרה ("האחראים נותנים את הדין"), ב"ידיעות אחרונות" ממשיכים בקו ביקורתי כלפי המשטרה ("אף אחד מהאחראים לא משלם במשרתו"). שני העיתונים משרתים את אדוניהם בכך שהם מסיחים את הדעת מההחלטות הממשלתיות החשובות שעל הפרק.
זרים
עיתונאי "ידיעות אחרונות" נח קליגר, ניצול מחנה המוות אושוויץ ומי שבעיתון רגילים ללהק לתפקיד הכתב לענייני שואה, כותב היום במוסף היומי טור בענייני פליטות בעקבות הודעתו של הרצוג כי הוא מוכן שישראל תקלוט פליטים סורים. "גם אם היו אלה מוסלמים ממדינה שיש לנו איתה שלום, לא היינו יכולים לקלוט אותם", הוא כותב. "ישראל היא מדינה קטנה הנלחמת מדי יום על צביונה היהודי. [...] היכן בדיוק נוסיף עוד אלפי פליטים שרק יערערו את המאזן הדמוגרפי שלנו? אנו נלחמים בעזרת תקציב דל (בהשוואה למדינות אירופה המבוססות) עם הבעיות שגם ככה תוקפות אותנו כמדינה מזרח-תיכונית, ועל כן אסור לנו להוסיף לתוך הבצה שלנו עוד צרות".
"בצד האוסטרי של הגבול, הפליטים הסורים זוכים לקבלת פנים חמה", נכתב בכותרת הדיווח של אנשיל פפר מאוסטריה על שער "הארץ". "ביקור במרכז הקליטה שנפתח אתמול בברלין מעיד כיצד הייאוש של הפליטים מתחלף באופטימיות אדירה", נכתב בכותרת המשנה לדיווח של אלדד בק מברלין ב"ידיעות אחרונות".
"שאלתי כמה פליטים סורים, העושים את דרכם בהונגריה, לדעתם על מחלוקת הזוטא שהתעוררה לגבי שאלת קליטתם בישראל. הם הביטו בי במבט תמה: ישראל? למה שנרצה ללכת לישראל?", כותב פפר בטור אחר ב"הארץ". "כל דיון בזכויות פליטים ומהגרים בישראל מבורך, אבל רמת הרדידות בוויכוח הנוכחי נדירה אפילו אצלנו. הניסיון של יצחק הרצוג להידמות לעמיתיו, מנהיגי מפלגות השמאל באירופה, מביך, וברור שמדובר בלא יותר מתעלול ביחסי-ציבור".
"סוגרים את הגבולות", נכתב בכותרת הראשית של "מעריב". "בעוד סוגיית הפליטים מלהיטה את המערכת הפוליטית, החלה בנייתה של גדר ההפרדה עם ירדן", נכתב בכותרת המשנה.
בחירות
"דה-מרקר" מתרגמים מה"אקונומיסט" מאמר שהולך קצת על הראש של דונלד טראמפ. ב"כלכליסט" כותב רן אברמסון כי "הסנטור הוותיק מוורמונט ברני סנדרס לא נתפס בתחילה כאיום ממשי על הילרי קלינטון במירוץ לבית-הלבן, אך בזכות סגנון נחרץ וזועם וגישה של 'בלי זיוני שכל', שהפכה לאחד מסמלי הקמפיין, הוא נושף בעורפה בפער של 7% בסקרים".
עידן עופר
"עיריית ערד שולפת את נשק הארנונה במאבק מול כיל על שדה-בריר", נכתב בכותרת ידיעה של הדס גליקו ועמרי מילמן ב"כלכליסט". "ערד פנתה למשרד הפנים כדי שיאשר את העלאת תעריף הארנונה בשטחי כרייה למקסימום המותר בחוק, כדי להרתיע את כיל מלקדם את אישור מכרה הפוספטים בשדה-בריר", נכתב בכותרת המשנה. לפי "כלכליסט", הארנונה השנתית המקסימלית תעמוד על 981 מיליון שקל.
"בשנים האחרונות נמצא שדה-בריר במרכזו של מאבק בין תושבי ערד לכיל. משרד הבריאות מתנגד לאפשרות שכיל תכרה פוספטים בשדה-בריר והוא מחזיק בחוות דעת הקובעת כי הכרייה תגרום נזק בריאותי לתושבי ערד". מעל לידיעה מתפרסמת ידיעה "בלעדית" – אות אזהרה ידוע לקוראים – ולפיה "כיל תגיש היום למשרד רה"מ תוכנית השקעות מוגדלת בנגב". לידיעה הבלעדית מצורף תצלום של סטפן בורגס, מנכ"ל כיל. באף אחת מן הידיעות לא עולה ההצעה לחייב את בורגס, ואת בעל השליטה עידן עופר, לקבוע את מגוריהם יחד עם בני משפחותיהם בשכונה בערד הסמוכה לשדה-בריר, כתנאי הכרחי לקבלת היתר כרייה.
אליעזר פישמן
"פישמן נפרד מהבורסה של תל-אביב, אבל נותר עם ערימה של חובות לבנקים", נכתב בכותרת ידיעה של מיכאל רוכוורגר ב"דה-מרקר". כותרת הידיעה בשער האחורי היא "פישמן נפרד מהבורסה של תל-אביב, למשקיעים אין סיבה להצטער". "החברה [כלכלית-ירושלים], שבשיאה נסחרה בשווי של 5.7 מיליארד שקל ב-2007, איבדה מאז 80% משווייה", נכתב בכותרת המשנה. "לפישמן אמנם נותרו לא מעט נכסים פרטיים, אבל גם הם אינם מכסים את מלוא חובותיו לבנקים".
פלילים
"'שקרים בולטים', 'קשר פלילי' – השופט דוד רוזן לא חסך ביקורת מג'קי בן-זקן, בעל השליטה לשעבר במנופים-פיננסים, ומאיתן אלדר, פעיל שוק ההון, כשהרשיע אותם בהרצת מניות. האזנות הסתר לשיחות בין המעורבים בפרשה לא הותירו, לדבריו, מקום לטעויות בעניין המרמה". כך מתארת כותרת המשנה לכתבה של תומר גנון ב"כלכליסט" העוסקת בהרשעתם של אלדר ושל בן-זקן, שבבעלותו גם תחנת רדיו אזורית.
"מסקנות כה נחרצות דורשות עונש חמור. לנוחי דנקנר מיוחסות עבירות דומות, והוא יושפע אם יורשע", נכתב בכותרת משנה לטור הפרשנות של גנון.
איש העסקים ג'קי בן-זקן יוצא ממשרדי יחידת להב בלוד, מאי 2014 (צילום: יוסי זליגר)
האורחים בחתונת בתו של דנקנר, כפי שמדווח ב"ידיעות אחרונות": עמי אראל, ליאור חנס, אבי פישר, דני נווה, איזי כהן, אריה מינטקביץ', דוד פורר, רני רהב, רפי ביסקר, רון לובש, מודי ושרון כידון, דני דנקנר, צביקה ויליגר, רם כספי, חיים רמון, חמי פרס, זאב רוטשטיין, אלפרד אקירוב, גליה מאור, אלי יונס, יעקב פרי". הדיווח מסתיים במלים "שיהיה במזל".
"הרכוש שחולט מהנאשמים כולל דירה של אברג'יל בערד, שעון בשווי 40 אלף שקל וטבעת בשווי 75 אלף שקל. מביטון חולטו 60 מיליון מניות בב. יאיר וסירת מנוע. כן חולטו הזכויות של פינס ובלולו בדירות בשווי 26 מיליון שקל, ו-4 סוסים בשווי 160 אלף שקל מאשתו של פינס" (הסיומת לידיעה של יורם ירקוני ב"ידיעות אחרונות" על כתבי אישום נגד יאיר ביטון, איציק אברג'ל, נסים פינס ושמעון בלולו באשמת "קשר להעברת כספים במרמה לאברג'יל ולאחרים באמצעות חברת ב. יאיר").
בת מראיינת בת
"סאי אלון לא רוצה לשלוח לי את התמונה שלה כדי שתופיע בעיתון. היא אומרת שהיא מתביישת, והיא בהחלט מבינה את האירוניה שבכך, כי נפגשנו כדי לדבר על תערוכה שהיא מארגנת תחת הכותרת 'בנות חווה – בנות מצלמות בנות', והתערוכה עוסקת בגוף הנשי בכלל, בעירום בפרט ובאותה אינטימיות, אמון ותחושת נינוחות שלטענת אלון יכולה להיווצר רק בין מצולמת לצלמת" (הפתיח לכתבת השער של "גלריה", "הארץ", מאת ליזה רוזובסקי).
ענייני תקשורת
חופש הביטוי. ב"דה-מרקר" מדווחים על מזכר משרד התקשורת לביטול סעיף ההשתקה בחוק השידור הציבורי. "אל תטעו להאמין למראית העין, אל תיפלו למלכודת הפתאים", כותבת נילי מארק במדור המכתבים למערכת של "הארץ". "אין כאן שני אגפים – אגף טוטליטרי ואגף דמוקרטי, כביכול. לפנינו חזית אחת אנטי-דמוקרטית: בנימין נתניהו ואופיר אקוניס נמצאים באותו צד של המתרס. זה היה פשוט בלון ניסוי, שבא לבחון את עוצמת ההתנגדות למהלך של 'סתימת הפיות', שהוא רק אחד המהלכים בשורה ארוכה של צעדים אנטי-דמוקרטיים, בוני דיקטטורה, שכבר נעשו וימשיכו להיעשות".
בן דרור-ימיני. בסופו של מאמר עמוס התפתלויות בנושא סעיף אייכלר, שאפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע כי הוא מסתייג ממנו, קורא עיתונאי "ידיעות אחרונות" בן דרור-ימיני ל"גוף ציבורי שיפקח על השידורים" משום שהאויב האמיתי של חופש הביטוי הוא "הברנז'ה", כלומר העיתונאים עצמם (שאת עצמו, הכותב בעיתון הנמכר במדינה, הוא כנראה מוציא מכללם).
עמימות. חוקר הגרעין הישראלי אבנר כהן כותב במדור הדעות של "הארץ" על "אדוארד סנודן הראשון".
כל הכבוד לשר. במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מפרגנים לאחד מיקיריו של מוזס, שר הכלכלה אריה דרעי. דמותו של השר נמתחת לרוחב ידיעה, בחתימתה של נווית זומר, שתחת הטיקט "בלעדי" מדווחת כי דרעי "יזם את התקנות [המחייבות משווקי קרקע חקלאית בשקיפות ביחס לסיכויי ההפשרה]". למעשה, התקנה של משרד הכלכלה נשענת על יוזמה של מועצת שמאי מקרקעין במשרד המשפטים, שקבעו תקן כזה בדיוק כבר בשנה שעברה.
גאווה מקצועית. "כפי שפירסמנו כאן לראשונה" (מדור הרכילות הכלכלית של "ידיעות אחרונות", בעריכת רז שכניק, פותח בדיווח על חתונת בתו של נוחי דנקנר).
לראשונה ביקום. המגזין "ליברל" – שבחר בפתרון העצלני של עוד רשימת משפיעים (מספר מיליון ושתיים בעיתונות העברית ומיליארד ושלוש בעיתונות העולמית, במקום להתאמץ ולספק עוד גיליון), וכשבמקביל "דה-מרקר" מפרסם בעצמו גליון דירוגים – מפרסם במודעת המכירות שלו ב"דה-מרקר" את הסלוגן "לראשונה מגזין ישראלי מדרג למעלה מ-100 המשפיעים, הלא משפיעים והמשפיעים לרעה".
איפה שלמה. המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" מפרסם על פני עמוד את רשימת עשרת האלבומים העבריים "שכדאי לקנות לחג". אף אחד מהם אינו אלבום של שלמה ארצי (ולא, זה שלא יצא אלבום זה לא תירוץ!).