"המטבוחה של לוי היתה, בלי צל צלו של ספק, הגרועה שאכלתי בחיי. היא היתה מתוקה להתמיה, ונראתה כמו ריבה אדומה שנשפך לתוכה פלפל. ביס אחד, ונבהלתי. החומוס הנוזלי לא הרגיע. גם לא הטחינה הסתמית. הפלפלים החריפים שחו בכמויות אדירות כל-כך של שמן שהם היו צריכים מציל, לא סועד. הם גם נראו כאילו עברו יום קשה מאוד במטבח. מי יודע: אולי אפילו יומיים. [...] ואז הגיע האוכל הגרוע באמת".

הקטע המצוטט לקוח מתוך עוד מפגן של אלימות מאת שגיא כהן, המתחזה לביקורת מסעדה. הפעם נפלה קורבן צ'יריפום של אבי לוי, זוכה התוכנית "מאסטר שף". מדוע "מתחזה לביקורת מסעדות", ולא "ביקורת נכוחה", אולי אפילו "קטלנית"? ראשית, כל מעשה ביקורת בתחום האוכל מועד לפורענות, משום שאובייקט הביקורת אינו ייצוג של דבר, אלא הדבר עצמו. וההבדל בין ייצוג לבין הדבר עצמו הוא שהאחרון הינו חד-פעמי ואינו עומד להתרשמות הכלל.

ניתן אמנם לטעון שהמנה המבוקרת היא שעומדת למבחן, ושצרכן הביקורת יכול להתרשם ממנה בעצמו, אלא שמדובר בתחום שבו כל תוצר שונה אחד מהאחר, כלומר המנה ששגיא כהן טעם אינה בהכרח זו שפלוני טעם, ויתר על כן, מהבחינה העובדתית הפשוטה, רוב מוחלט מבין הקוראים אינו נחשף למושא הביקורת; בכך שונה ביקורת האוכל מכל תחום ביקורת אחר, ובאורח מהותי. כתוצאה מכך היא מכריחה אותנו, הקוראים, להסתמך כמעט בלעדית על החוויה הפנימית של המבקר, ללא קנה-מידה חיצוני וללא קריטריון להשוואה.

כעיקרון, הסך המצטבר של הידע, הניסיון והטעם של המבקר הוא שאמור לשמש קריטריון לביקורת. המבקר הוא הסמכות, ואנחנו הקוראים סומכים עליו. אלא ששגיא כהן לא מעניק שום סיבה לסמוך עליו, ההפך הגמור. כל אדם שראה פרק של "מאסטר שף" בימי חייו, אפילו הוא אינו חובב אוכל או מתפעל מכמות הלהג שהתחום מייצר, נוכח כיצד יש באפשרותה של ביקורת על מאכלים לכלול לעתים מימד מקצועי – תובנות על השילוב בין המרכיבים השונים, הערות על טכניקות שננקטו, הבנת התנהגותם של חומרי הגלם ועוד.

ברשימות של כהן נדיר להיתקל במשהו מכל זה – הפרספקטיבה המקצועית, כך נראה, לא ממש מדברת אליו. ולא בכדי. בפועל, זו טקטיקה מתוחכמת המשחררת אותו מהצורך לנמק; היא מאפשרת לו להמיר תובנות והבחנות בסופרלטיבים, שמות תואר וסיפורי מעשיות. כך, הוא יוצר לעצמו תנאים אידיאליים המאפשרים לאלימות האצורה בו ממילא לפרוח: הרבה יותר קל להשתלח כשאין צורך לנמק זאת.

וזו אינה הטקטיקה היחידה שכהן נוקט כדי להפוך מה שנראה כמגבלה אישיותית לדגל. את הקטנוניות הבלתי תיאמן שכנראה טבועה באופיו מינף להרגל המתיש להיטפל באופן מוגזם לשירות ולחוויית השהות במסעדה בכללותה. יתר על כן, הוא נוטה להוסיף חטא על פשע כשהוא מסיק פעם אחר פעם ממקרים פרטיים, לרוב זניחים, על הכלל המאפיין את המקום. ברשימת הביקורת הנוכחית למשל, מלצר שהחזיר בקבוק שנפל על הרצפה לשולחן הוא דוגמה לניהול כושל של המסעדה. לא פחות. אלא שהתיאור המוגזם של המקרה מעיד יותר על כהן המבקר, שנעדר כל יכולת רפלקסיה (האם לא עברה בראשו המחשבה שהנוכחות המזוהה שלו הלחיצה את המלצר וגרמה לתאונה הזעירה?), מאשר על השירות במקום, לא כל שכן על הסטנדרט הניהולי במסעדה.

לאלימות, כידוע, היה מאז ומעולם רייטינג גבוה, מה שמציב את רשימותיו הקוטלות של כהן דרך קבע במקומות גבוהים במדדי הרייטינג של אתר "הארץ". לכאורה זהו Win-win situation. כולם מבסוטים (חוץ מהמסעדנים). כלומר: אם מחילים על "הארץ" את הסטנדרטים העלובים ותאבי הרייטינג של העיתונות הישראלית בכללותה.

• מתוך סקירת העיתונות היומית