חבר מרשות השידור הסב את תשומת לבי השבוע לקטע קצר בפרוטוקולים של ועדת אלהרר, הוועדה הממשלתית שבה נקבע בקיץ הקודם חוק השידור הציבורי החדש, שיוציא לפועל את הרפורמה של שר התקשורת דאז גלעד ארדן. במהלך אחת הישיבות, עת הצביעו חברי הוועדה על הסעיף הדן באופן פיטוריו של המנכ"ל, חש ח"כ איתן כבל שאין די הגנות על מנכ"ל התאגיד המיועד מפני פיטורים שרירותיים והודיע: "לא נחה דעתי ולצערי אני כבר אומר לכם שיגיעו הימים שאקוניס ימנה מנכ"לים שנצטרך לחזור [לדון על מינוים בוועדה]".
ח"כ קארין אלהרר, ראש הוועדה, הזכירה לכבל: "אתה יודע שכל מה שנאמר זה לפרוטוקול", אבל כבל התעקש וארדן הציע באירוניה להוסיף לסעיפים שאושרו כוכבית קטנה: "תרשמי הסתייגות של איתן כבל שאקוניס לא ימנה מנכ"לים". בעקבות ההצעה הזאת החל ויכוח קטן, וח"כ עיסאווי פריג' אמר: "אני אתרגם את זה למשהו יותר מעשי. אני רוצה לתת הגנה לנויבכים למיניהם שמביעים דעה שלא מתיישבת עם כולם". לכך הגיב ארדן: "אז תכניסו את קרן נויבך לחוק וניתן לה הגנה יחד עם אקוניס".
חילופי הדברים המבודחים הללו ראויים להישלף כעת מהנפטלין, עת האווירה הקונספירטיבית ששורה עליהם הופכת למציאות: 14 חודשים אחרי הדיון ההוא, דומה שאקוניס – אז חבר-כנסת ובממשלה הנוכחית מי שממונה על תיק רשות השידור – אינו מסתפק במינוי מנכ"לים ופונה לטפל באופן ישיר ב"נויבכים למיניהם", כלומר, בעיתונאים המעזים להביע עמדה ביקורתית כלפי השלטון.
מדינת ישראל, כך נדמה, הולכת ומתכנסת לשיח אקוניסי, שבמסגרתו חברי-כנסת, עיתונאים ואישי ציבור מוכנים לבחון מחדש ולמסור אבני דרך בסיסיות של חופש הדיבור לידיו של קומי-שר במשרד התקשורת, שעל אף היותו אחד המרואיינים הקבועים בעיתונות הישראלית בכלל ובשידור הציבורי בפרט – אדם שבנה קריירה שלמה על "תגובות" באותה התקשורת שהוא מבקש לשסף במצ'טה – יוצא למסע שיטתי נגד הפרקטיקות העיתונאיות המקובלות.
הוא אינו מסתפק עוד בהגדרת יעדים, תקצובים ודירקטוריונים של השידור הציבורי, אלא מתיימר להיות עורך-העל של ישראל, כולל הרשתות החברתיות, כשהסתייג מ"ציוצים של עיתונאים נגד פוליטיקאים בצורה גסת רוח, בלי כבוד", כדבריו לאחרונה בראיון בגלי-צה"ל.
הסעיף המדובר שנוסף לחוק השידור הציבורי החדש, האוסר על עיתונאים ברשות השידור "הבעת דעה" או "מתן ציונים והדבקת תגים" – שעבר בגניבה, באישון ליל, בהרמת יד של חברי-כנסת טרוטי עיניים וכמעט מתחת לרדאר התקשורתי – מחזיר (בערבוביה מרושלת) סעיפים שונים ממסמך נקדי המיושן ששונו כבר ב-2013, ומנסח אותם באופן דרקוני עוד יותר – אבל למעשה מבקש להחזיר לאחור את ישראל כולה. גם אם יבוטל, כפי שהכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו (אקוניס הצהיר כי הוא ממשיך לעמוד מאחורי הסעיף ואף הודיע שיתפטר מתיק רשות השידור) – את הנזק ארוך הטווח שלו הוא כבר עשה.
ח"כ ישראל אייכלר במליאת הכנסת, 27.4.11 (צילום: מרים אלסטר)
הניסיון לכפות בכוח החוק "אובייקטיביות עיתונאית" בשלהי שנת 2015 הוא לא רק נואל ומניפולטיבי, אלא גם לחלוטין בלתי ישים. אפשר להסתכל על ההצבעה הזאת בשלוש וחצי לפנות בוקר כלא יותר מטעות של כנסת רשלנית, אבל מותר גם לחשוד שיש כאן הרבה יותר מאשר מחאה מגוחכת של חבר-הכנסת שניסח אותו, ישראל אייכלר, שאמר בתוכניתם של ירון דקל ועמית סגל בגלי-צה"ל כי הוא "לא צריך לשלם מכספי ציבור לעיתונאי שיביע עמדתו".
גם אם הסעיף ישונה או יבוטל, ה"אורנים גדול" של ציר נתניהו-אקוניס-אייכלר וחבריהם הוא מלחמת התשה מתמשכת, שתגרום בסופו של יום לעיתונאים הטובים לעזוב את המקצוע בשאט נפש וללכת "לעשות לביתם". כך דואגים לרוקן את התקשורת מאנשים ערכיים: טשטוש ערכים. בסוף נישאר עם השרון גלים והניר חפצים, שמדלגים מלשכות השררה אל אולפני הטלוויזיה וחוזר חלילה, וגוזרים קופונים על חשבון האמת והצדק.
הדרישה שהביע אייכלר ל"דו-צדדיות" בסיקור היא ממילא בלתי ניתנת לאכיפה. הפער בין דיווח לפרשנות ובין פרשנות לדעה היטשטש עם התפתחותה של העיתונות, ובמידה רבה טוב שכך. בעולם העיתונאי המודרני אין שום מקום ל"אובייקטיביות" מדומה, אלא אם כן מוסרים את הדיווח העיתונאי לרובוטים נטולי ערכים, היסטוריה ופרספקטיבה אנושית.
כתב דתי לעולם יטה אוזן לחופש הדת, כתב שבא משכבות מצוקה אמור להצטייד בחמלה אנושית ובחוש לצדק חברתי, כתב שאבותיו ניספו בשואה עשוי לחוש צביטה גדולה יותר בלב כאשר הוא שומע על היחס לניצולים, וכתב חובב טבע יאזין בקשב רב יותר לטענות הירוקים מאשר לאלה של הנדל"ניסטים. וכך צריך להיות. "ריבוי דעות" לא יושג באמצעות חוקים שיאסרו על הבעתן, אלא על-ידי ריבוי עיתונאים, ובלבד שאלה מוכנים לעשות עבודה עיתונאית אמיתית ולא רק לקטר ש"כל התקשורת סמולנית".
ובכלל, גם האמירה ש"לכל סיפור יש שני צדדים" היא מפלטם של החזקים ופעמים רבות של המושחתים. מטרתה לעקר ביקורת ולסכל ניסיון להדריך את הצופה והמאזין לפעולה, לכעס או אפילו סתם להבנה של הסיפור. כי לא לכל סיפור יש שני צדדים, ואם יש – הם אינם תמיד שווים בכוחם. לכן התביעה להציג את שני הצדדים בזהות מוחלטת היא בעצם חיסול רוחה של העיתונות, וחיסול רוחה של הדמוקרטיה האמורה לעודד ויכוח, ולא דיווח מפוחד ואוורירי.
אם בירור עיתונאי מעלה כי יזם השתלט על יער של קק"ל והקים מתחם חתונות בניגוד לחוק ובאישור ראש המועצה המקומית – אין מדובר בסיפור עם שני צדדים שווים. היזם וראש המועצה עוברים על החוק ופוגעים בטבע. ההסבר שלהם הוא לא "צד" בסיפור, אלא תירוץ שיובא תחת הכותרת "תגובה". הכתבה תציג אותם באור שלילי, ומי שחשף את מעשיהם יזכה לאמפתיה וליותר זמן מסך. על-פי הצמד קוניאייכלר – זוהי הפרת חוק.
כך גם בדיווח על השלטון. חוק שמפלה אוכלוסיות הוא חוק שמפלה אוכלוסיות; כספים וג'ובים שניתנים למקורבים הם כספים וג'ובים שניתנים למקורבים; ספין פוליטי הוא ספין פוליטי; התנהגות בזויה של נבחר ציבור (שפיכת מים על ח"כ אחר, שנאת זרים, סרסור לזנות, שימוש ציני בילדים – אם למנות רק כמה דוגמאות מהעת האחרונה) צריכה להיקרא בדיוק כך, ואין שום מקום לאיזון קדוש מהצד השני. במקום אובייקטיביות, צריך לדרוש דיוק, הגינות והוגנות.
יש בארכיון של "מבט" כתבות כאלה, שנענו לצווים של הקוניאייכלרים של פעם, בימים שבהם מוסדות רשות השידור רדפו באובססיביות את עיתונאיה. מדובר בכתבות של כתבים זהירים במיוחד המביאים "טענות" משני הצדדים, בשוויוניות מוחלטת, ותוך הקפדה על טקסטים מדודים, המרקדים באובייקטיביות מופלגת כמו רקדנית בלט בשדה מוקשים.
"התושבים טוענים כי אולם החתונות שיוקם בלב שמורת טבע מנוגד לחוק, אך ראש המועצה מבהיר כי מדובר בפרויקט ירוק שקיבל את כל האישורים הנדרשים", יאמר הכתב. מעבר לכך שמדובר בדיווחים משעממים עד מוות (וכן, תפקידה של העיתונות הוא גם לעניין את צרכניה), הם גם מטעים. הפגיעה בטבע אינה "דעה" או "טענה", אלא עובדה שרירה וקיימת שניתן להוכיח; את החוקיות של המהלך אפשר לבדוק בנקל – גם אם ראש המועצה מתעקש אחרת.
הדיווח ה"מאוזן" הוא בעצם עיתונות עצלנית ומסורסת. זו סוג העיתונות שהקוניאייכלרים מעוניינים בה. זאת מלחמת התשה שחשוב לנצח בה, כדי שלא נתעורר בוקר אחד ונגלה שאנחנו כבר במלחמת יום-כיפור.