התמונה והזעזוע

בקומה העליונה של עמ' 3 מציג היום "ידיעות אחרונות" מעין אליבי שנועד לתרץ את שערו המזוויע מאתמול (צילום גדול ממדים של גופת ילד סורי קטן עם הכותרת הראשית "הילד שריגש את העולם"): תמונות של שישה שערי עיתונים יומיים מחו"ל ("מהחשובים בעולם"), בצד תמונת השער המושמצת מאתמול, כאשר בכולם מופיעה התמונה של הפעוט איילן כורדי בן השלוש שגופתו נסחפה לחוף בבודרום, טורקיה.

ואולם, כמו שהעיר אתמול שוקי טאוסיג: ראשית, בשונה מ"ידיעות אחרונות", קהל הקוראים של רוב העיתונים הללו הוא שחקן בדרמה המתפתחת בימים אלה באירופה, זאת בעוד שישראל היא משקיפה מהצד; ושנית, ספק אם באחד מאותם עיתונים נכתב בשער השורש ר.ג.ש על הטיותיו השונות, מלה שבהקשר הזה בועטת את הסוגיה למגרש הריאליטי והסנסציה. אליבא ד"ידיעות אחרונות", עניינם של אזרחי ישראל בסוגיית הפליטות מתמצה ביכולתה לעורר ריגוש, ועמדה זו היא שהפכה את השער הזה לבעייתי כל-כך, אפילו יותר מאשר עצם השימוש בתמונת הסנאף.

בקיצור, ראש הגנב בוער – ולא מן הנמנע שגם המרכזייה במחלקת מנויים – וב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", מגיבים באפולוגטיקה במקום בהתנצלות. רק מה: יותר משהמלים בכותרת כיתוב התמונה הנ"ל – "התמונה והזעזוע" – נקראות כמתייחסות לפעוט המת, הן נדמות כתיאור של היממה האחרונה שעברה על קברניטי העיתון.

על מה שאינו בתמונה

"תמונות הפליטים הנואשים טובעים בחופי הים התיכון ולאורך פסי הרכבת בסרביה ובהונגריה מעט מטעות. אלה דווקא החזקים שבפליטים – אלה שהצליחו לברוח עם מעט כסף עבור תשלום למבריחי הגבולות, אלה שהחליטו לא לחכות יותר לסיום מלחמת האזרחים הבלתי נגמרת ולחפש עתיד חדש באירופה", כותב אנשיל פפר בטור פרשנות (שעומד משום מה כידיעה) בעמודי החדשות של "הארץ".

האם שמעון שיפר מודע למושג "סבטקסט"?

את הסימטריה נוטפת הקיטש שיצר "ידיעות אחרונות" במהלך השבוע החולף בין הזוועות הנוכחיות באירופה לבין אימי השואה, ושדוסקסה גם במדור זה, מביא היום כתב העיתון הוותיק שמעון שיפר לשיא, בידיעת צבע שכתב מתחנת הרכבת קלטי בבודפשט. כבר הכותרת, "שוב על הרציף", ממקמת את הקוראים בתמונת שחור-לבן משנות ה-40. מיד אחר-כך מגיע הפתיח של שיפר, או של העורך שערך אותו: "פעמיים עמדנו פה, על הרציף של התחנה הזו". הפעם הראשונה היתה – סורפרייז סורפרייז – בקיץ 1944.

הדמיון בין אז לעכשיו (וגם בין עכשיו ששם לעכשיו שכאן) שזור לכל אורך הטקסט, בין השורות ובתוכן. "המקומיים לא מרוצים מההתפתחויות", כותב שיפר. "'זה בלתי נסבל, צריך לסלק אותם מכאן', אומרת לי אשה מבוגרת". ובהמשך: "רבים בהונגריה, בעיקר בחוגי הימין, מפיצים כרזות שמזהירות מפני הזרים שעלולים לגזול את מקומות העבודה של המקומיים ולאנוס את בנותיהם".

ואחרי שמסר את הסיפור כולו בראי השואה, שיפר מוסיף בסופו את ההערה הבאה: "הדברים חייבים להיאמר: ההשוואה בין מה שמתרחש למתרחש בימי השואה מגוחכת".

כמו כן

גם כותרת הידיעה שני עמודים אחר-כך, על חמישה תיירים יהודים אמריקאים שתעו בדרכם למערת המכפלה, הותקפו באבנים ובבקבוקי תבערה על-ידי תושבי חברון הפלסטינים וניצלו על-ידי תושב פלסטיני אחר שהעניק להם מחסה בביתו, מתכתבת בעדינות מעודנת עם השואה: "איך שהתחיל הבלגן, הסתרנו את היהודים".

בחזרה לבודפשט

היות שהטקסט של שיפר ממוסגר כיומן מסע פרטי לתחנת הרכבת שממנה נלקחו שכניו לאושוויץ ולימים נסע בה עם הוריו, בשנת 1957, בדרך לישראל, קוראי "ידיעות אחרונות" עלולים לפספס את הסיפור המטורף למדי שהתרחש אמש בהונגריה (הוא כמעט שנעלם גם מהכותרות ב"הארץ"): אחרי יומיים שבהם כוחות המשטרה בהונגריה לא איפשרו תנועה של רכבות לכיוון גרמניה שבמערב, הם נסוגו לפתע מתחנת ילדותו של שיפר, מה שנתן את האות להתנפלות רבתי על הקרונות. אלא שהרכבת עצרה בתוך זמן קצר בעיירה ליד הבירה ההונגרית, ושם פונו הפליטים בכוח למחנה שהוכן מבעוד מועד. במקום התפתחה מהומה, ופליטים רבים סירבו לרדת מהקרונות.

"נראה שאין עדיין הצדקה להפצת תרחישים אפוקליפטיים, בנוסח עלילת הרומן 'כניעה' של מישל וולבק, אבל כבר עתה ברור כי מה שהיה לא יהיה עוד. אחרי קרוב לחמש שנות זוועה, הטלטלה האדירה שאחזה במדינות ערב כבר אינה סגורה בקופסה, שהשלכותיה החיצוניות מוגבלות. כשם שהטבח היומיומי המתנהל בסוריה ובעיראק מקרין על המדינות השכנות, ובהן ירדן, טורקיה ולבנון, המוצפות בגלי פליטים, כך נמלטים עתה מאות אלפים נוספים אל אירופה, היבשת המובטחת", כותב עמוס הראל בטקסט מעניין ב"הארץ", שמפרט את מקורותיה הרבים להפתיע של בעיית הפליטים הנוכחית.

"אירופה מזדקנת, משוועת לידיים עובדות, לאזרחים חדשים שיהיו מוכנים לעבוד תמורת משכורות נמוכות יחסית. אבל הקסנופוביה, החשש מפני מוסלמים, הטינה הגוברת כלפי האיחוד-האירופי, מקשים על מנהיגים שמכירים את העובדות להתעמת עם שנאת הזרים של אזרחיהם", כותב פפר.

רגרסיבי בפרוגרסיביותו

עמוס הראל גם נותן את דעתו על ההקשר הישראלי של המשבר באירופה. "קיים בראייתו [של ראש הממשלה נתניהו] גם היבט חיובי [של המשבר]: הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה כרגע כסוגיה שולית עבור הקהילה הבינלאומית". מבחינה מעשית, כותב הראל, "נחשולי הפליטים באזור, ולצדם התגברות הפעילות של ארגונים ג'יהאדיסטיים לאורך הגבולות, צפויים לעודד את נתניהו להוציא מהנפטלין את תוכניתו להקיף את המדינה בגדרות גבוהות ובמערכות מודיעין ותצפית. ייתכן שחלק מעודפי גביית המסים יופנו למטרה זו".

מול הספקולציה הזאת, אנחנו מתבשרים היום על ידיעות קונקרטיות בשאלה לאן ילכו עודפי הגבייה: "המע"מ יופחת ב-1% ומס החברות ב-1.5%", מודיעה כותרת ב"מעריב".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון אחרי שהודיעו על הפחתת המע"מ ומס החברות, 3.9.15 (צילום: הדס פרוש)

"יום אחרי שהפחתת המע"מ ל-17% נחשפה ב'ידיעות אחרונות', אימץ נתניהו באופן רשמי את תוכנית כחלון", מתגאה "ידיעות אחרונות" בהפניה בשער, ומוסיף: "והוריד גם את מס החברות ב-1.5% – בניגוד לעמדת הנגידה. המשמעות: מאוקטובר נשלם פחות, בעיקר על דירות, על מכוניות ועל מוצרים יקרים". למרות האבחנה האחרונה, מתעקש סבר פלוצקר בטור פרשנות בפנים העיתון כי הורדת המע"מ היא "פרוגרסיבית במובהק, משום שהמע"מ עצמו רגרסיבי".

עם זאת נושבת מהטור של פלוצקר, חושף התוכנית שלשום ב"ידיעות", רוחו הבלתי החלטית של כחלון, שבין אם בשל זעמה של הנגידה ובין אם בשל סיבה אחרת, מבטח את עצמו באומרו ששינויים כלשהם במצב המשק יביאו לשקילת נושא המע"מ מחדש, גם לאחר שיירד. בידיעה נכתב כי לא מן הנמנע שהסכמתו של נתניהו להוריד את המע"מ הותנתה בתמיכה של כחלון במתווה הגז.

ספיחי הירש

בעוד שאמיר אורן כותב היום ב"הארץ" ש"מינוי הירש מפרפר, אך אינו אבוד. הוא תלוי בסיבולת של ארדן וביכולתה של המשטרה להמשיך לתפקד בתקופת הביניים ללא מפכ"ל", יוסי ורטר מטעים כי "הארכה של 45 ימים לכהונתו של ניצב בנצי סאו כממלא-מקום המפכ"ל תסתיים באמצע אוקטובר. מחצית מהתקופה הזאת הם חגים [...] קשה להאמין שהבדיקה המורכבת תסתיים בפרק הזמן הזה. ומה אז? עוד ארכה? נו באמת. נדמה שגם ארדן מבין שזה לא יהיה רציני. זה אפילו יהיה פתטי. הוא מתלבט כעת אם לקבוע דדליין; אם הבדיקה לא תמצה עצמה עד למועד היעד, הוא יודיע להירש שעם כל הצער שבדבר, המשטרה חייבת מפכ"ל קבוע, ועליו להסיר את מועמדותו".

עמוס הראל לעומתם כבר צופה את פני היום שאחרי, ומדווח: "בגישושים לא רשמיים השבוע עלה שוב שמו של אלוף סמי תורג'מן כמועמד למפכ"ל במקום גל הירש. במטכ"ל היו שהעריכו כי אם נתניהו וארדן יבהירו לו שהוא נקרא להציל את המולדת, הוא יסכים להצעה".

שהרי "מעריב" הוא עיתון שנקרא במחשכים

"העיתונאי בן כספית חשף אתמול ב'מעריב-השבוע' כי בכירי החברה (נובל-אנרג'י) נפגשו עם נתניהו והבהירו שאם ההסדר לא יאושר בקרוב – יפנו לבוררות. כעת הופך מנכ"ל נובל את האיום לפומבי: 'החברה ערוכה לבצע את הפעולות הנחוצות. הכרחי שממשלת ישראל תאשר את מתווה הגז'" (כותרת משנה בעמודי החדשות של "מעריב").

נעבור לתמונות, יונית

הראיון הבלעדי שקיימה יונית לוי עם נטלי פורטמן, השחקנית היהודייה-אמריקאית זוכת האוסקר וכעת גם הבמאית של "סיפור על אהבה וחושך", עיבוד לספרו של עמוס עוז, מומש בשוק התקשורת המקומי כאייטם מצולם במהדורת חדשות ערוץ 2 ששודרה אתמול וככתבה במוסף "7 ימים" המורחב שמתפרסם היום (אחד מהם עם שער כרומו). שתיים במחיר אחת.

"ידיעות אחרונות", שכה נפעם מגיוסה של לוי, או מהיענותה של פורטמן, או משניהם גם יחד, קידם במהלך השבוע את הראיון באגרסיביות כמו שרק הוא יודע (בין היתר על ידי הצבת פוסטר של תמונת השער של המוסף בכיכוב השתיים ברשת בתי קולנוע). אבל כנראה שזה לא הספיק, והתעורר צורך לקדם את הראיון גם היום, מתוך העיתון, במעין קידום אופקי. כך, הוקדשו שני שלישיו העליונים של עמוד 18 בקונטרס החדשות למילוי המשימה – פורמלית העילה היתה הפרמיירה שנערכה לסרט בירושלים, בהשתתפות שמעון פרס –  כאשר הכותרת מיטיבה לספר את הסיפור כולו: "נטלי שלנו". כמובן שלא נפקד מהעמוד גם הדימוי של שער המוסף בכיכוב השתיים.

בתנאים האלה, לא ברור עד כמה רשימת הביקורת על הסרט, שמופיעה באותו העמוד, יכלה להביע עמדה עצמאית ומשוחררת מכל עכבה על אודותיו. על כל פנים, המבקר בנימין טוביאס חשב שמדובר ב"יצירה יפהפייה ומפתיעה לטובה". מפתיעה ביחס למה? ל"תהיות, החששות, הספקות והלשונות הרעות" שליוו את יציאת הסרט.

האם הבחירה לכתוב את הביקורת כמענה לאי-אילו טענות מקטינות שנאמרו על הסרט, ללא פירוט של זהות הטוענים ועמדתם, היא אסטרטגיה שנועדה להוציא אותו גדול ובכך להצליח להמשיך לקיים את הקו המפרגן של העיתון, חרף הסתייגויות אלו ואחרות? כל זמן שאין לנו גישה לפנים תודעתו של המבקר, לא נדע את התשובה. ודוק: הביקורת כאן אינה על פניות אפשריות שהתגלעו בעבודתו, אלא על המסגור של העיתון, שהפך את רשימתו לחשודה בהכרח.

גם המוסף "7 לילות" נתן כתף ופירסם ראיון קצר עם דוד מנדיל, המפיק הישראלי של הסרט (וקטע מהספר, המתכתב עם תחילת שנת הלימודים, מופיע במדור "על סדר היום" בסקציה הספרותית).

ויש כמובן גם הכתבה עצמה. "כשיונית פגשה את נטלי". אם כן: בתמונת השער של המוסף מופיעות השתיים בקומפוזיציה המעניקה להן מעמד שווה, הכותרת מבשרת "כשיונית פגשה את נטלי" וכותרת המשנה היא: "מיוחד: יונית לוי בשיחה אישית עם נטלי פורטמן"; יחס דומה נשמר גם בתמונה הראשית, בכותרת ("מסע בין כוכבות") ובכותרת המשנה בפנים הכתבה. אלא שבעוד ש"ידיעות אחרונות" בחר למצב את לוי כשווה בין שוות בסיפור שהוא מפרסם היום – הכתבה עצמה יכולה היתה להיכתב באותה מידה על-ידי כל כתב אחר של המוסף, ולא היינו מבחינים בהבדל.

לדמותה של לוי אין שום ייצוג בטקסט, לבד מבחירת השאלות ואופני ניסוח, אפילו לא כשהיא שואלת את פורטמן על סוגיות כמו פרטיות, סלבריטאוּת ומוכּרוּת במרחב הציבורי – כולן סוגיות שאין שום צל של ספק שללוי יש עמדות נוכחות לגביהן, אולי אפילו אבחנות מעניינות.

הבחירה שלה (בעצה אחת עם העיתון?) שלא להעניק להן שום ביטוי, מטוב ועד רע, מאכזבת, לא רק בהיבט של המתח המטעה שנוצר כתוצאה מכך בין האריזה למוצר, מתח הגובל בהונאה כמעט; יתרה ממנו, זו בחירה שתורמת למיצוב השוביניסטי של לוי כפנים יפות בלבד, שהשימוש בהן נעשה רק לצורכי התמונה והאריזה החיצונית, בלי שנעשה שום שימוש כמעט ביכולותיה האינטלקטואלית, או למצער, שימוש המצדיק את הבחירה בה על פני כל כתב אחר של המוסף.

כשיונית תפגוש את נטלי

"מכונת ראייה שפועלת ברמה גבוהה של הבנת תמונה היא מכונה, שלדוגמה, מציצה לחדר שבו אנו יושבים ואומרת, 'יש פה כמה אנשים שיושבים ומשוחחים', ואולי אפילו מזהה שיש פה מישהו שמראיין מישהו אחר, כי אחד יושב וכותב והשני מדבר" (פרופ' שמעון אולמן לחגי עמית, מתוך כתבת השער של "מרקר ויק" הצופה ש"בסוף מחשבים יהפכו לאנושיים ויוכלו לנתח כל מצב כמעט כמו בני-אדם").

כמה מלים על שגיא כהן

"המטבוחה של לוי היתה, בלי צל צלו של ספק, הגרועה שאכלתי בחיי. היא היתה מתוקה להתמיה, ונראתה כמו ריבה אדומה שנשפך לתוכה פלפל. ביס אחד, ונבהלתי. החומוס הנוזלי לא הרגיע. גם לא הטחינה הסתמית. הפלפלים החריפים שחו בכמויות אדירות כל-כך של שמן שהם היו צריכים מציל, לא סועד. הם גם נראו כאילו עברו יום קשה מאוד במטבח. מי יודע: אולי אפילו יומיים. [...] ואז הגיע האוכל הגרוע באמת".

הקטע המצוטט לקוח מתוך עוד מפגן של אלימות מאת שגיא כהן, המתחזה לביקורת מסעדה. הפעם נפלה קורבן צ'יריפום של אבי לוי, זוכה התוכנית "מאסטר שף". מדוע "מתחזה לביקורת מסעדות", ולא "ביקורת נכוחה", אולי אפילו "קטלנית"? ראשית, כל מעשה ביקורת בתחום האוכל מועד לפורענות, משום שאובייקט הביקורת אינו ייצוג של דבר, אלא הדבר עצמו. וההבדל בין ייצוג לבין הדבר עצמו הוא שהאחרון הינו חד-פעמי ואינו עומד להתרשמות הכלל.

ניתן אמנם לטעון שהמנה המבוקרת היא שעומדת למבחן, ושצרכן הביקורת יכול להתרשם ממנה בעצמו, אלא שמדובר בתחום שבו כל תוצר שונה אחד מהאחר, כלומר המנה ששגיא כהן טעם אינה בהכרח זו שפלוני טעם, ויתר על כן, מהבחינה העובדתית הפשוטה, רוב מוחלט מבין הקוראים אינו נחשף למושא הביקורת; בכך שונה ביקורת האוכל מכל תחום ביקורת אחר, ובאורח מהותי. כתוצאה מכך היא מכריחה אותנו, הקוראים, להסתמך כמעט בלעדית על החוויה הפנימית של המבקר, ללא קנה-מידה חיצוני וללא קריטריון להשוואה.

כעיקרון, הסך המצטבר של הידע, הניסיון והטעם של המבקר הוא שאמור לשמש קריטריון לביקורת. המבקר הוא הסמכות, ואנחנו הקוראים סומכים עליו. אלא ששגיא כהן לא מעניק שום סיבה לסמוך עליו, ההפך הגמור. כל אדם שראה פרק של "מאסטר שף" בימי חייו, אפילו הוא אינו חובב אוכל או מתפעל מכמות הלהג שהתחום מייצר, נוכח כיצד יש באפשרותה של ביקורת על מאכלים לכלול לעתים מימד מקצועי – תובנות על השילוב בין המרכיבים השונים, הערות על טכניקות שננקטו, הבנת התנהגותם של חומרי הגלם ועוד.

ברשימות של כהן נדיר להיתקל במשהו מכל זה – הפרספקטיבה המקצועית, כך נראה, לא ממש מדברת אליו. ולא בכדי. בפועל, זו טקטיקה מתוחכמת המשחררת אותו מהצורך לנמק; היא מאפשרת לו להמיר תובנות והבחנות בסופרלטיבים, שמות תואר וסיפורי מעשיות. כך, הוא יוצר לעצמו תנאים אידיאליים המאפשרים לאלימות האצורה בו ממילא לפרוח: הרבה יותר קל להשתלח כשאין צורך לנמק זאת.

שגיא כהן בחדשות ערוץ הספורט (צילום מסך)

וזו אינה הטקטיקה היחידה שכהן נוקט כדי להפוך מה שנראה כמגבלה אישיותית לדגל. את הקטנוניות הבלתי תיאמן שכנראה טבועה באופיו מינף להרגל המתיש להיטפל באופן מוגזם לשירות ולחוויית השהות במסעדה בכללותה. יתר על כן, הוא נוטה להוסיף חטא על פשע כשהוא מסיק פעם אחר פעם ממקרים פרטיים, לרוב זניחים, על הכלל המאפיין את המקום. ברשימת הביקורת הנוכחית למשל, מלצר שהחזיר בקבוק שנפל על הרצפה לשולחן הוא דוגמה לניהול כושל של המסעדה. לא פחות. אלא שהתיאור המוגזם של המקרה מעיד יותר על כהן המבקר, שנעדר כל יכולת רפלקסיה (האם לא עברה בראשו המחשבה שהנוכחות המזוהה שלו הלחיצה את המלצר וגרמה לתאונה הזעירה?), מאשר על השירות במקום, לא כל שכן על הסטנדרט הניהולי במסעדה.

לאלימות, כידוע, היה מאז ומעולם רייטינג גבוה, מה שמציב את רשימותיו הקוטלות של כהן דרך קבע במקומות גבוהים במדדי הרייטינג של אתר "הארץ". לכאורה זהו Win-win situation. כולם מבסוטים (חוץ מהמסעדנים). כלומר: אם מחילים על "הארץ" את הסטנדרטים העלובים ותאבי הרייטינג של העיתונות הישראלית בכללותה.

אליטיזם בהמי

"זה זמן-מה שהישראליות זנחה כמעט לגמרי את טיפוח הטעם האמנותי או המוזיקלי, והתמסרה לאוכל באופן בלעדי", כותב עפרי אילני בטורו ב"מוסף הארץ" על עלייתה של תרבות הפודי'ז בישראל. "בראיונות בעיתונות, טבחי הצמרת מתארים מסעות פנימיים מטלטלים והתגלויות דתיות למחצה. הם מציגים את הבישול כפעולה חתרנית, מהפכנית; סקסית יותר מסקס, קיצונית יותר מאנרכיזם. הם משווים את עצמם לאנדי וורהול, ליונה וולך ולמיקלאנג'לו. אבל ההשוואה הזאת מופרכת, ואפילו חצופה. גם אמנות וספרות כפופות לדרישות השוק, אבל כדי ליהנות מהן אנו נדרשים להתפתח, ולצורך כך להתבונן בעצמנו ובחברה שמסביבנו. לעומת זאת, החדשנות הקולינרית לא מאתגרת שום ערך ולא מאיימת על שום דעה מוסכמת.

"תרבות עממית קיימת מאז ומעולם. הבעיה בתרבות האוכל היא דווקא האליטיזם הבהמי שלה, התביעה שלה לייצג טעם טוב, תחכום ועידון. אלא שגם הטעם הקולינרי המעודן ביותר לא יגן על חברה מהתבהמות. גם קלגסים יכולים ליהנות מאוכל עילי, והם אכן נהנים. אין דבר כזה הומניזם קולינרי. שום בשורה חשובה לא צמחה מתוך פולמוס בין אסכולות של שפים. קנאת טבחים לא מרבה חוכמה. כל מה שנשאר אחריה הוא קצת שומן בשולי הפה".

דע את עצמך

מפרויקט מיוחד שנערך היום במוסף "7 ימים" עולה שחנוך דאום חלם מאז ומתמיד להיות פסיכולוג ולהקשיב לבעיות של אחרים.

יצאה מהחורים

ב"7 ימים" מתפרסם היום ראיון עם השחקנית ענת וקסמן מז'אנר חשבון-הנפש-הפומבי-שלאחר-העליהום. במקרה שלה, כזכור, העליהום הגיע בעקבות האמירה שלה על מצביעי הליכוד כי "זה האלה שצועקים 'רק ביבי, רק ביבי' וקללה" [...] "הוא [נתניהו] אומר להם 'ערבים', והם יוצאים מהחורים" במסגרת כתבה של דני קושמרו בערוץ 2, שכל מטרתה היתה לחלוב אמירות מעין אלה. העיתון, שכרגיל השתתף בדמוניזציה של וקסמן, משום שמזה הוא מתפרנס, הוא גם זה שכעת מגיש לה ברוב אצילותו חבל הצלה.

וקסמן, באופן לא לגמרי מפתיע ביחס לתפקודה באותה פרשה, נוטלת את החבל וכורכת אותו סביב צווארה. היא בקושי מצרה על תוכן הדברים שאמרה, אלא על הסגנון, העיתוי, בחירת המלים, הטון ופרקטיקות העבודה של הסאונדמן שצילם את הראיון; מעלה באוב את מוצאו של אביה; ועוד שנייה נשבעת בנקיטת חפץ שטובי חבריה מזרחים.

מה שכן מפתיע הוא העובדה שהמראיין איתי סגל לא רק שאינו מציב בפניה מראה ביקורתית, אלא – כך נראה – שותף לגמרי לתחושותיה. "בישראל חמומת המוח של 2015 לא צריך יותר מדי כדי להסתבך עם הקונסנזוס – מספיק להשתעל בכיוון הלא נכון", הוא מנפק מניפסט לא פחות וקסמני מווקסמן, שכל כולו חוסר הבנה משווע של משמעות הדיבור המכליל שנקטה, דיבור שהיה בו משום שלילה מזלזלת וגזענית של דעה לגיטימית בשל מוצאם המשוער של מבטאיה. "ממרחק הזמן, בצפייה נוספת, בקונטקסט העכשווי, הדברים שאמרה וקסמן נשמעים הרבה פחות דרמטיים מכפי שנתפסו אז", מסכם סגל את עמדתו בעניין, לא ברור על סמך מה.

רק לקראת סוף פרק הכתבה שעוסק בפליטת הפה ההיא (היתה גם הסרת גידול מהראש על הפרק), לאחר כל ההתפתלויות, התירוצים והמרצפות העקומות, ניאות סוף-סוף סגל לשאול ישר ולעניין: "ובכל זאת, הכללת ציבור שלם באופן משובש". וקסמן עונה: "זה כי אני אדם מטומטם. וזה היה רגע של טמטום". נשאלת אפוא השאלה: אם זה המצב, מדוע היינו צריכים לקרוא כ-600 מלה של תירוצים והצטדקויות.

סיבה ותוצאה

"אורלי לוי-אבקסיס וסתיו שפיר לא תמיד מסכימות ביניהן. אז אהרוני הזמין אותן לארוחת חג" (הפניה בעמוד תוכן העניינים, "7 ימים").

דע את עצמך (2)

הזמר שלמה ארצי רוכן לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, בטקס הפתיחה לחגיגות יום ההולדת של שמעון פרס. ירושלים, 18.6.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

ובכן, הטור של שלמה ארצי במוסף "7 ימים" נפתח במלים: "מכירים טרחנים?". אבל חכו, מפה זה אפילו הולך ומשתפר. כדי שנזהה את הטרחנים, ארצי מצייד אותנו בקריטריון: "אם אתם מתחילים סיפור ולא גומרים [...] – אז אתם טרחנים". אז הבה נשאל: מיהו טרחן, שלמה? למשל, "זמרים שמטרחנים על גדולתם כשהם כבר קטנים מאוד". אז אתה מדבר על עצמך, שלמה? "מודה שנטייתי לקטר ולספר סיפורים על אודות חיי הותירה לא פעם את ידידי מנומסים מכדי לומר לי בפרצוף: 'שמע ש', אתה טרחן". אז שמע, ש', הנה אני אומר לך בפרצוף, אתה טרחן, ולא ייאמן שאתה ממשיך לכתוב את הטור הזה מדי שבוע, בלי שאף עורך בעיתון נותן את דעתו בעניין. "היזהרו מטרחנים לאומיים". לגמרי ש', לגמרי, זה אתה: טרחן לאומי. הגדרה מושלמת. "'כולם מדברים אלי (מטרחנים אותי), אבל אני לא שומע מלה ממה שהם אומרים', שר בזמנו הזמר הרי נילסון (שמילסון)... איזה גבר היה נילסון". בדיוק שלמה, זה בדיוק מה שאני אומר, לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר: אתה לא שומע מלה, אתה חי בעולם משלך, עולם נטול סיבתיות. אבל רגע, ספר לי, מה הוביל אותך לכתוב דווקא השבוע טור שיוצא נגד טרחנות, על אף שכמובן גם הוא כל כולו מופע של טרחנות סהרורית? "היום יום שישי, יש לנו בעיתון גליון כרומו חגיגי. וכשמגיע גליון כרומו אני חש שעלי לכתוב את הטור המדויק בעולם". מדויק, שלמה, מדויק זה אתה. טוב, תמשיך. "אז ככה התיישבתי לי חגיגי מול המחשב ושפכתי תלי תלים של מלים לא מדויקות (בנושא אחר), עד שהבנתי שאני מטרחן אפילו לעצמי את המוח. ואז עשיתי עצירת פתאום ונולד הטור הזה". יא-ראבי שלמה, אז אתה בעצם לא חושב שהטור הזה מטרחן, אלא רק שהטור הקודם, הגנוז, היה מטרחן. הרגת אותי. כבר חשבתי שאולי יש עם מי לעבוד. "אז באמת מלה אחרונה ואני מסיים. רציתי שלמרות כל מה שאמרתי קודם, אני חושב שיש לפעמים משהו יפה בלטרחן את החיים בטרחון עמוק (כמו טיגון עמוק) לפני שיעברו". ואללה.

ענייני תקשורת

שבוי מרצון. אך סמלי שמדורו השבועי ב"מעריב" של יהודה שרוני, הדובר החרוץ של הטייקונים, התאגידים וכל מה שמשרת את הסדר הכלכלי הקיים, כלוא בתוך פרסומת לחברת השקעות.

כאן מסתיימים שידורינו. הטור של מבקר הטלוויזיה של "ידיעות אחרונות", עינב שיף, בעניין סעיף סתימת הפיות בחוק רשות השידור החדש (שהמהומה סביבו הביאה בינתיים להודעה של נתניהו כי יפעל לביטולו), נקטע באמצע. "הטקסט המודפס לא מתאים לתקופה שבה אנו חיים", מעיר היום עורך מוסף "הארץ", מורן שריר.