אנטישמיות אלימה בארה"ב?
צעירה יהודייה נרצחה במקום עבודתה בקונטיקט. נבדק חשד לרקע אנטישמי.
(כותרת המבזק במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2, יום רביעי, ה-6 במאי)
חמשת המ"מים של הכיסוי החדשותי מוכרים לכל: מי, מה, מתי, מקום, מדוע. ואלה הם חמשת האל"פים המגדירים את טווח הכיסוי של חדשות החוץ בישראל: אסונות, אלימות, אנקדוטות, אנטישמיות, אנחנו.
מאז התמעטות נוכחותו של דסק החוץ במערכות החדשות (תקציב, אינטרנט), סף הכניסה של ידיעה למהדורה הוא לפחות שני מרכיבים מהחמישה. למשל: "מאות נהרגו באסון רכבות בצ'ילה / חוששים לשלום מטייל ישראלי", או: "צונאמי בסרי-לנקה / כוחות חילוץ והצלה שלנו כבר על ההרקולס בדרך לשם".
מבזק החדשות שלמעלה קיבל אפוא מיד עם הופעתו ברשת דירוג-סף של טריפל א': הידיעה שזו כותרתה מכילה אלימות, אנטישמיות, ולמרות הצער, היא אנקדוטלית. הידיעה טופלה מיד ביעילות הראויה והורכבה לה כותרת בהתאם: "אנטישמיות אלימה בארה"ב?".
צריך להבהיר את המושג "אנקדוטלי": מילונית, ההגדרה הנפוצה היא "מאורע ספציפי נטול הקשר, או עובדה מעניינת". אנקדוטה יכולה להיות משעשעת או מזעזעת. בעיתון היינו קוראים לאנקדוטות "סיפורי יקירתי", כלומר: אותה חדשה שהמעלעל המצוי בעיתון הבוקר מרים בגללה את עיניו מעל הגיליון ואומר לזוגתו: "יקירתי, שוב מישהי עשתה השתלת פנים".
צריך לקוות שסטיב מורגן בן ה-29, שרצח בכוונה תחילה ובדם קר את ג'ואנה ג'סטין-ג'יניק בת ה-21, לא יוכרז בלתי שפוי, וייתן את מלוא הדין על מעשהו. אבל זו עדיין אינה סיבה מספקת לפרסום הידיעה במהדורה עברית. רצח על רקע רומנטי הוא דבר נפוץ למדי גם בסביבתנו הקרובה, ומה יש לנו להתעסק עם אמריקן סייקו שרצח את ידידתו לשעבר?
ובכן, מתברר כי ג'ואנה המנוחה היא מבית עשיר, יהודייה למחצה, נכדה לניצולת שואה. היא גם נערה חיננית במיוחד, כריזמטית, לדברי חבריה, וסטודנטית באוניברסיטת וזליאן היוקרתית במידלטאון, קונטיקט.
מורגן וג'סטין-ג'יניק הכירו לפני שנתיים בקורס קיץ באוניברסיטת ניו-יורק, ונוצר ביניהם קשר שמחוץ לכיתת הלימוד (הם נראו ביחד ונפגשו לסעוד – כלומר, הם "יצאו"). הוא כנראה התאהב בה, אבל מרגע שנסעה לסופשבוע ארוך אל מחוץ לעיר ולא הודיעה לו על כך מראש, נעלב קשות והפך תוקפני כלפיה. ג'סטין-ג'יניק התלוננה בפני שלטונות האוניברסיטה על הטרדה מצדו. לדבריה, לאחר שהקשר ביניהם נותק, מורגן שלח לה מסרים פוגעניים ומאיימים במייל. הוא הגיב כלפיה בפרצי זעם והטיח בה כי היהודים שאליהם היא משתייכת (חלקית) הם רודפי בצע, וגם שלבושה הוא פרובוקטיבי והיא זקוקה לתשומת לב כאילו היתה ילדה קטנה. האוניברסיטה החלה לחקור, אך התיק נסגר, שכן שניהם עזבו את ניו-יורק. מורגן, מתברר, השאיר את התיק שלה אצלו פתוח.
ביום רביעי האחרון נכנס מורגן – כשלראשו פאה, לעיניו משקפיים ובידיו אקדח – לחנות ספרים שמול קמפוס וזליאן, מקום עבודתה של ג'ואנה, וירה בה ארבע יריות. היא התמוטטה ומתה במקום.
בנסיבות רגילות היה הרצח הזה ראוי להרחבה בכרוניקת הפלילים המקומית, אבל מורגן, כדרכם של מניאקים, נטה לרשום בפנקסו הרהורים המשקפים את תפיסת עולמו באשר לג'ואנה, לסטודנטים המתנשאים של וזליאן וליהודים. שעתיים לפני שירה בה כתב: "להרוג את ג'ואנה, היא חייבת למות", וגם: "לראות את כל האנשים היפים והחכמים בווֶז [...] אני חושב שזה בסדר להרוג יהודים ולצאת למסע הרג בבית-הספר הזה" – טקסט שגרם למשטרה לנהל אחר כותבו מצוד כדי למנוע הרוגים נוספים. מקרה הרצח הפך אפוא לתקרית אלימה על רקע אנטישמי. ולאנטישמיות, כידוע, יש רשימת תפוצה מורחבת, באמריקה עצמה ובישראל שלנו.
לכאורה, ככל שמדינת ישראל מתבססת, היא צריכה להיות בטוחה יותר בעצמה בבואה להתייחס לתקריות אנטישמיות מקומיות, שכמותן כנראה לא ייעלמו כליל גם באלף הבא. אבל בפועל קורה ההפך. ככל שישראל מתבגרת, היא הופכת למדינה המסניפה אדי אנטישמיות. הדריכות בה לקראת אמירה או מעשה אנטישמיים היא כה גבוהה, עד שדומה כי ראש מדינה כאחמדינג'אד נהנה להוציא אותנו מאיפוס בנאומיו. כולנו חיים אנטישמיות. המורים מלמדים עליה, המדינאים מגדירים עצמם באמצעותה והתקשורת מפיצה אותה. אנטישמיות היא משאב בעל ערך עיתונאי, בהיותה בעלת פוטנציאל חרדתי גבוה, והחרדה הרי מוֹכרת: גידוף על רקע לאומי בפיינל-פור הוא ידיעה, חילול קברים הוא כותרת, רצח יהודי הוא פרשייה.
למה הכותרת "אנטישמיות אלימה בארה"ב?" היא כותרת טובה בעיני מחבריה? כי היא פסקנית כביכול, אבל גם מוחלשת בסימן שאלה. לא קביעה, אלא תהייה. כך מרימים את הסיפור המצער לדרגת איום קיומי; הופכים מקרה פרטי לתופעה, מגדילים מעשה נורא של רוצח יחיד בעל אישיות מסוכסכת לנחשול אנטישמי השוטף מחוף לחוף.
למרבה הצער, האנטישמיות לא תיעלם מן העולם כל עוד יהודים ישגשגו, כל עוד ישראל תפרח, כל עוד הסכסוך במזרח התיכון יימשך. ייתכן שגם בהעדרנו היא תישאר, כאנטישמיות מטפורית, אנטישמיות ללא יהודים. אבל מדינת ישראל, במקום לנהל את תגובתה לאנטישמיות באופן מושכל ובוטח, נוטה להרים מהומה קולנית כשצריך וכשלא. ההתעסקות בגילויי אנטישמיות שוליים, מקומיים, יוצרת מצב של סחרור מתמיד. אין לכך ביטוי מיידי, אבל היא מחלחלת לתודעה ומגבשת השקפת עולם חרדתית, פרנואידית, מסתגרת.
בשיאו של גל החרדה של יהודי צרפת מפני התלקחות אלימות מוסלמית נגדם במהלכה של האינתיפאדה השנייה, אירעו לפחות שני מקרים של "אנטישמיות פסיכוסומטית". במקרה אחד, ב-2003, הותקף בסכין רב פריזאי, והרפובליקה כולה, על מנהיגיה, התאחדה בגילוי הזדהות עם הרב הפצוע. אלא שבחקירה המשטרתית לא נמצאו סימני דקירה, והמקרה הוגדר כ"פציעה שאינה הולמת את תיאור התקיפה", וכיוון שלא נמצא הסבר סביר לכך, הוקע הרב בתקשורת כמתחזה. במקרה אחר התלוננה צעירה כי בעת נסיעה ברכבת עברה התעללות על-ידי צעירים צפון אפריקאים, שחרטו בסכין צלב קרס על בטנה. אחרי עוד גל של זעזוע לאומי התברר כי האשה, תושבת פרבר שהאוכלוסייה בו מעורבת, סובלת מהפרעות נפשיות וכי בדתה את האירוע. היא הודתה כי את צלב הקרס חרטה בבשרה במו ידיה.
כיוון שלא כל תקיפת יהודי היא אנטישמיות, נכון היה להיזהר משימוש יתר בהתוויה "אירוע על רקע אנטישמי". זו בקשה שצריך להפנות לעיתונות, אבל קשה לבוא אליה בדרישות. העיתונות היא תחרותית ללא גבולות, וספק אם בכלל תסכים שתפקידה הוא להרגיע ולא לזעזע.
צריך, אם כך, לפנות ישירות אל הקורא ולהפציר בו לשמור על קור רוח. לומר לו: כשבחדשות מספרים לך על אירוע "על רקע אנטישמי", אל תמהר להאמין. אל תיכנס לחרדה, אל תפתח פרנויה. בדוק בעצמך, חפש ברשת, הצץ בעיתוני העולם. וכשבחורה יהודייה למחצה היא קורבן של ידיד מטורף, זה איום ונורא, אבל זה לא צריך לשנות את תמונת העולם כפי שהיתה רגע קודם. אמריקה אינה עוברת בימים אלה גל של אנטישמיות אלימה.