חבר ביקש ממני שאסביר לו מה זה בדיוק טוויטר. אז ישבנו יחד וחיפשנו באתר של טוויטר שם של מישהו שהוא מכיר, כדי שנוכל לראות איזה מין הודעות שולחים לשם. כשמצאנו מכר כזה, התברר שהוא ניצל את השירות לשליחת הודעה אחת בלבד. ההודעה הזאת, הראשונה והאחרונה שלו, כללה תו אחד בדיוק: "?".

במובן מסוים, כמו הרבה הודעות שנשלחות לטוויטר, זו הודעה חדה ומדויקת. טוויטר הוא קודם כל שאלה: מה עושים כאן? כלומר, הרוב כבר יודעים מה עושים בטוויטר: המנוי שולח לאתר הודעות קצרות, עד 140 תווים, שיכולות להיקרא בעיקרון על-ידי כל אחד, אבל מופיעות אוטומטית אצל כל המנויים האחרים שבחרו לעקוב אחריו. זה כל מה שעושים בטוויטר, וזה בדיוק מה שמעורר שוב ושוב את השאלה: אבל מה "באמת" עושים כאן? כלומר למה, לשם מה, ובשביל מה זה טוב וכו'.

גם בעיתונות עלו בזמן האחרון הרבה שאלות סביב טוויטר: האם הוא ירוויח? האם יימכר? האם יצליח להצדיק את העניין שהתעורר בו? וגם: האם זה טוב או רע? כרמית גיא הביעה כאן רתיעה מהקיצור והשטחיות שצורת התקשורת החברתית הזאת מחייבת. דידי חנוך ענה לה בוואלה שבטוויטר תוכלו לומר, בקיצור: "קראתי מאמר מצוין בן אלפיים מלה – הנה הוא".

נדמה לי שהוויכוח הזה מסתיר את העניין האמיתי. הקיצור הוא הרי לא העניין: אפשר לומר דבר חוכמה ב-140 תווים בדיוק כמו שאפשר לומר דברי טיפשות באלפיים מלה. אבל אני גם לא מנסה לומר כאן שטוויטר מלא פניני חוכמה ואפוריזמים. אלא שבכל מקרה ההאשמה האמיתית שמרחפת סביב טוויטר, החשד והרתיעה שהוא מעורר, קשורים למשהו אחר: לאיזו תחושה מגונה שהוא משרה. התחושה המגונה הזאת לא קשורה למין וגסויות (עד כמה שראיתי יש רק קצת, וגם אלה בסגנון מתוחכם ומעודן). האופי המגונה נמצא כבר במבנה של טוויטר. הוא ניכר כבר בשאלה שמופנית לכל משתמש: "מה אתה עושה עכשיו?". לאופי החודרני של השאלה מצטרפת העובדה שהמבנה החברתי של טוויטר הוא של "עוקבים" ו"נעקבים": כל אחד בו בזמן עוקב אחרי גולשים אחרים, ונעקב על-ידי אחרים.

הרוב לא ממלאים את הציווי הזה כלשונו: אנשים כותבים רמזים סתומים, הערות חידתיות, תיאורים חלקיים, מחשבות ותחושות – הכל חוץ מלענות לשאלה "מה אתה עושה עכשיו?". כמובן, ההתחמקויות מהשאלה, הדרכים המגוונות לעקוף אותה ולהתחכם לה, הן שעושות את טוויטר למעניין כל-כך. אבל הן גם הדרכים שבהן השאלה הזאת נוכחת כל הזמן באתר. ולכן המעטים שאכן משתמשים באתר לכאורה "כמו שצריך", אלה שפשוט ממלאים את הכלל – כמו, נאמר, אלה שכותבים בטוויטר על כל דבר מאכל שהם אוכלים – הם גם אלה שמפגינים את המימד המגונה שלו בצורה המלאה ביותר. בדינמיקה המגונה הזאת, האמירה הכי עובדתית פוערת את התהום הגדולה ביותר של רב-משמעות ("אתה מספר לנו שאתה אוכל עכשיו לחם עם גבינה – אבל למה אתה מתכוון בזה?").

יש לי השערה שאני מחזיק כבר כמה זמן, וטוויטר נותן לה עוד אישוש: משום מה, הרגע שבו המדיום מתגלה או נחשף הוא רגע שנחווה פעמים רבות כרגע מגונה. ראינו את זה בצורה מאוד מובהקת עם מגפת הריאליטי של השנים האחרונות. במובנים רבים, ריאליטי הוא הרגע שבו הטלוויזיה מתקפלת פנימה ומתייחסת לעצמה כמדיום (כל הדברים שאנשים עושים "כדי להיות בטלוויזיה", כל הדברים שלא יאומנו שהטלוויזיה מחוללת, כל הדברים שאנחנו מוקסמים מהם פשוט כי "הם בטלוויזיה"). וזה גם ההסבר לתחושת האי-נחת שהריאליטי מעורר: הריאליטי מרתק ומרגיז לא רק בגלל החדירה לפרטיותם של אנשים, לא רק בגלל ההתעללות בהם, אלא גם משום שהוא מגלה לנו גרעין מגונה שיש בטלוויזיה בכלל – אנחנו מרותקים לאנשים האלה שמופיעים בטלוויזיה פשוט משום שהם מופיעים בטלוויזיה.

באופן דומה, טוויטר הוא רגע שבו מתגלה המדיום של האינטרנט כרשת חברתית. בניגוד לרשתות החברתיות ה"מהוגנות" (כמו פייסבוק, נאמר), כאן אין כמעט כלום מלבד השלד העירום של הרשת החברתית. הרשת החברתית עצמה היא הנושא של טוויטר. מהבחינה הזו, באופן כלשהו כל מה שכותבים לטוויטר מכיל את האמירה האחת שלא אומרים: "אני עכשיו כאן" (הרי אם נענה ביושר לשאלה של טוויטר, יש רק תשובה אחת אפשרית: מה את/ה עושה עכשיו? אני גולש/ת בטוויטר).

בגלל זה חשוב להכיר את טוויטר. למרות רוח השטות שהוא משדר, טוויטר מגלם למעשה אידיאל של מדיום: טוויטר הוא השידור החי בצורתו הטהורה. כולם מחוברים כאן ועכשיו. כל אחד מקבל מטוויטר את מה שהשידור החי תמיד מבטיח: נגיעה ממשית בזמן אמיתי, קשר אל הרגע החד-פעמי. למעשה, טוויטר עושה את זה בצורה חזקה יותר משעשתה הטלוויזיה אי-פעם, שהרי כאן כל אחד יכול גם להותיר סימן ממשי ברצף הזמן הכללי. במלים אחרות: אולי יש בטוויטר משהו מגונה, אבל העניין המשונה הוא שטוויטר מגונה בדיוק משום שהוא מגשים את אידיאל השידור החי של התקשורת הרצינית: כולם מחוברים בכל רגע ורגע ל"עכשיו" הכללי. כך נראה האידיאל התקשורתי הזה כשהוא מתגשם: "כאן, בדיוק בשנייה הזאת, אכלתי לחם עם גבינה".