בפברואר 1990, חודשים ספורים לאחר נפילת חומת ברלין, נסעתי לראות את העיר שחוברה לה יחדיו. מיהרתי לאלכסנדרפלאץ שבחלק המזרחי, כדי לבקר צמד ידידים ותיקים. הם ניצבו במקומם הקבוע, גדולים מהחיים, יצוקים בברונזה שחורה. קרל מארקס ופרידריך אנגלס.
קרל הזקן יושב זקוף, פרום צווארון ועוטה מקטורן, במיטב סגנון עדות מפא"י. עיניו צופיות אל קצה האופק, מצחו רם ונישא. לשמאלו, קצת מאחור, ניצב פרידריך אנגלס, עוטה מעיל־מידות חורפי. שערו, שפמו וזקנו המטופחים מעניקים לפניו ארשת רכה יותר.
הכרתי אותם מביקורי הקודמים בעיר, בעודה שסועה. משום מה הם נראו לי אז קטנים יותר. אולי אימת השטאזי, אולי נטל הכלימה, גימדו אותם קמעה. אבל אני נשביתי בקסמם. יוצרם (לודוויג אנגלהרדט, למי שמתעניין) הצליח לייצר ריאליזם סוציאליסטי אנושי. כמעט חם. ועשיתי לי מנהג קבוע לסור אצל הצמד נשוא הפנים מדי בואי לברלין.
באותו פברואר, ראשון לאחר איחוד העיר, ירד שלג. הכיכר היתה לבנה וריקה, ורק שני הקשישים הענקיים מילאוה. נדמה היה לי שהם גבהו. שמבטם נינוח יותר. ששביב של צחוק ריצד פתאום בזוויות עיניו של מארקס (אנגלס נשאר רציני). ואולי לא היה זה אלא השלג הדק ורוממות הרוח שהוא מביא עימו, או ריח החירות שעמד לפתע באוויר.
התקרבתי אל השניים, וכתם ירקרק על שחור מעילו של קרל קשישא משך את תשומת לבי. מישהו הדביק שם פיסת נייר ושרבט כמה מלים. הזדקפתי על קצות אצבעותי, מתחתי את צווארי, כיווצתי את עיני כדי להיטיב לראות, וקראתי:
"Better luck next time" ("שתצליחו יותר בפעם הבאה").
צחקתי וצילמתי.
אלכסנדר פלאץ: מארקס ואנגלס
כל האמור לעיל (וסליחה שנסחפתי והארכתי קמעה...) לא בא אלא כדי לספר שלאחרונה אני מהרהר לא מעט בצמד מנסחי "המניפסט הקומוניסטי". מעולם לא הייתי קומוניסט, והפרקטיקה הקומוניסטית נראית לי גם כיום חסרת כל סיכוי וחפה מכל הבנה של נפש האדם. אבל בשנים האחרונות, בעשרות השנים האחרונות, אני מיטיב להבין אותם. מצליח ביתר קלות לפענח, אפילו לחוש, את הזעם הקדוש ואת להט השליחות אשר הנחו את קולמוסיהם.
כי הכלכלה, כך נראה, שוב יצאה מדעתה. כאילו החליט "הקפיטליזם החזירי" (כביטויו המרהיב של שמעון פרס) לעשות ככל יכולתו כדי להוכיח שברצותו - אין הוא נופל באכזריותו, רשעותו, אטימותו, שחיתותו, ציניותו, רצחנותו ותאוותנותו מכל שיטת שלטון אבסולוטית אחרת. קונגלומרטים אינם טובים מבתי מלוכה. חברות ענק אינן נאורות מן ההוּנים. "בעלי המניות" - בני האצולה החדשה - אינם טובים מאבותיהם בני האצולה העתיקה. רודנותם של אילי הון אינה קלה מרודנותם של עריצים אחרים (אבל הרבה יותר מתוחכמת...). והאלהת המאזן, המניה, היזם, הדיווידנד, ומעל לכל - ה"רווחיות" היא דת אכזרית ואגוצנטרית לא פחות מכל דת אחרת.
ולאחר נפילת הגוש הקומוניסטי הלך הקפיטליזם ואיבד את שפיותו בקצב מתגבר והולך. מסתבר כי שכרון הניצחון יכול לשגע גם תיאוריות כלכליות, לא רק מדינות וחברות אנושיות. ההפרטה נעשתה חזות הכל. מדינות מתפרקות מרצון מנכסיהן, סמכויותיהן, תפקידיהן וחובותיהן, וכל אלה "מופרטים" ונעשים סחורה עוברת לסוחר. סעד, בריאות, תשתיות, שירותים מוניציפליים, חינוך גבוה, עוד מעט קט - גם חינוך פחות גבוה, תעסוקה, מערכות אכיפה וענישה... הכל נעשה השקעה. אחוזים. מאזן. רווחיות.
החברה המערבית הדמוקרטית, זו שכה התיימרה להיות אנתרופוצנטרית (דהיינו, שהאדם ניצב במרכזה), הולכת ונעשית פקונוצנטרית (שהממון במרכזה) עד אובדן חושים ומעצורים.
בקצב שכזה לא ירחק היום שבו יופרטו גם רשויותיה של המדינה הדמוקרטית. "הפרטת הרשויות" תחליף את "הפרדת הרשויות". אאוט־סורסינג של הרשות השופטת. מכרז לתפעול הרשות המחוקקת. הנפקת הרשות המבצעת.
וכי למה לא? הרי בניהול נכון אפשר מן הסתם להגיע לרווחיות די גבוהה, להשקיע ברכישת רשויות של מדינות אחרות, ולגזור קופון נאה, כמו שאומרים.
אין אפילו צורך להפליג על גלי הדמיון הסרקסטי. הרי כבר יש רשות אחת שהופרטה. היא אמנם היתה מסורה לידיים פרטיות מלכתחילה, אך רק לאחר שהחלה להפנים את ערכיו של אותו "עולם רווחי חדש", ולהתפרק יותר ויותר מאחריותה כאחת מרשויות המדינה הדמוקרטית, החלה "הפרטתה" האמיתית. כוונתי לרשות המדווחת. לתקשורת. לעיתונות.
מלת הבהרה: ביסוס הדמוקרטיה על שלוש רשויות בלבד היא עניין די ארכאי. כבר מזמן קיימות חמש רשויות: השלוש הוותיקות והמוכרות, ולצדן גם הרשות המבקרת ("מבקר המדינה" ומשרדו שהם רשות עצמאית לכל דבר), והרשות המדווחת - תקשורת חופשית ומגוונת - שהיא גם מבקרת וגם מיידעת. הרשות הזאת, כמעט מיותר להסביר, חיונית לקיומה של דמוקרטיה לא פחות מכל האחרות. שהרי, כדי שציבור האזרחים ישלוט ויחליט במי לבחור, כדאי מאוד שהוא גם יידע מה קורה. או לפחות יוכל לדעת מה קורה, אם ירצה בכך.
אך גם בכך לא מתמצה מלוא תפקידה של הרשות המדווחת. על־כורחה היא גם נוטלת חלק מכריע בעיצוב סדר־יום ציבורי, קיבוע תרבות דיבור והתבטאות, הנחלת נורמות של דיון, בניית הייררכיה חברתית, וקביעה יומיומית של גבולות טעם טוב, אחריות, הגינות ויושר.
בכל אלה אכלה, ואוכלת בפה נגדש והולך, ה"קפיטליזמיזציה" הדוהרת. כל אלה מוכפפים עוד ועוד לשיקולי הרווחיות, המאזן, בעלי המניות, הדיווידנד, הקופון הנגזר.
האיזון העדין ששרר בעבר בין אותם חלקי עיתון שהוקדשו לעמידה במחויבות, בשליחות ובאחריות של אמצעי תקשורת, לבין אותם חלקים שנועדו לעודד תפוצה ורווחיות, הולך ומופר. התחרות המתפרעת על לבו וכיסו של הלקוח יצרה מחול מטורף של ביצים ותרנגולות, סיבה ומסובב, מעגלים שוטים וספירלות מטפישות. העיתונות מתרדדת ומרדדת. ציבור הקוראים מונמך ומנמיך. העיתונאים מוזלים ומוזילים. הרחוב מחנך את העיתון שמחנך את הרחוב. והכל - לא כדי להרחיב דעת וידע, לא כדי למלא שליחות, לא כדי לעמוד באחריות המקצועית. אלא רק למען הרווחיות. המאזן. בעלי המניות. הדיווידנד.
"זכות הציבור לדעת" הולכת ונעשית ל"זכות הציבור לא לדעת", ובמקום "כל החדשות הראויות לדפוס" (סיסמתו של ה"ניו־יורק טיימס"), הולכת ומשתלטת הסיסמה "רק מה שהקוראים רוצים".
אין כמובן צורך להיתמם. העיתונות הפופולרית והצהבהבת לא הומצאה השבוע. ימי עדנתה המשולחים ביותר היו דווקא בעבר. אבל ה"רווחיזציה" המתגברת הביאה לכך שהשיקולים המסחריים החלו להשתלט גם על נתחים גדלים והולכים של מה שנחשב לעיתונות רצינית יותר.
אפשר להגדיר זאת גם כך: לא חסרים (עדיין...) עיתונאים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות. אבל הולכים ומתמעטים עיתונים חדורי שליחות, מחויבות ואחריות.
מצבה המיוחד של הרשות המדווחת, וחלקה המהותי בכינונה של דמוקרטיה תקינה, הביאו את נשיא בית־המשפט העליון לשעבר אהרון ברק להעלות כבר כמה פעמים לדיון את השאלה, אם אין מקום להכפיף גם את התקשורת הפרטית לעקרונותיו של המשפט הציבורי. בדיוק כנהוג לגבי רשות־השידור.
אך אולי גם בכך כבר לא יהיה די. אולי כבר ראוי לצעוד עוד צעד אחד קדימה, ולשקול גם את הקמתה של רשות־עיתונות ממלכתית. רשות עצמאית, מתוקצבת בנדיבות שתאפשר לה לייצר מוצרים ראויים, ומשוחררת מאימת המאזן, בעלי המניות והדיווידנד. רשות אשר תוציא לאור עיתון יומי, אולי גם שניים, אשר יילחמו גם הם על לבו וכיסו של הקורא, אך לא במחיר עקרונותיו של המקצוע ושליחותו.
נוטרי השידור הציבורי טוענים כי רק אי השיעבוד לשיקולים המסחריים מבטיח כי ימומשו העקרונות העיתונאיים, ולא תקופח זכותו (ויש אומרים חובתו) של הציבור לדעת את אשר הוא זכאי (ויש אומרים חייב) לדעת. מצדדי השידור הציבורי טוענים כי גלי האתר הם משאב ציבורי ולכן אין להפקיד את כולו רק בידיים פרטיות. כל הנימוקים הללו תקפים, ואולי אף ביתר שאת לגבי תקשורת מודפסת. הבמה הציבורית (כהגדרת השופט ברק) והתודעה הציבורית והידע הציבורי - גם הם משאב ציבורי שאין להפקירו רק לידיים שוחרות רווח. והמציאות הרי מוכיחה מה ממיט השעבוד המסחרי על העיתונות המודפסת. נראה אפוא כי רשות־עיתונות ממלכתית (אשר תפיק את מלוא הלקחים המתבקשים מממגרעות רשות־השידור וחוק רשות־השידור), ותקפיד לממש את חובת יידוע הציבור, איננה רעיון מופרך כלל ועיקר.
אין מנוס מלהודות כי ההרהור הזה מועלה כאן, כאשר לפחות קצה הלשון נעוץ בלחי. יותר משזו הצעה מעשית, תכליתה להמחיש את מצבו מעורר התוגה של המקצוע העיתונאי, ההולך ונכחד. אך מי יודע, אולי יימצא מי שירים את הכפפה. אין ספק כי בעלי העיתונים יקימו אז קול נהי נורא שילך מקצה העולם ועד קצהו, ויילחמו בחירוף נפש ממש את מלחמתה של הדמוקרטיה העומדת להירמס תחת מגפיה של עיתונות־מטעם.
ורק קטני אמונה ורשעים יפקחו עיניים מיתממות ויתהו במה גרועה עיתונות הנרמסת תחת מגפי הגרגרנות, מעיתונות הנרמסת תחת מגפי הממלכתיות.
גיליון 70, ינואר 2008