משרדי הצנזורה הצבאית של מדינת ישראל שוכנים במרכז העיר תל-אביב, בקומה ה-11 של בניין משרדים אפרורי ברחוב קפלן פינת אבן-גבירול, מעל סניף של בנק. בפתח המבואה השגרתית, ליד עמדת עובד חברת השמירה, מונחות שתי ערימות של גליונות "ישראל היום". מסביב משטחים דמויי שיש, צמחים תשושים וארבע מעליות בינוניות שמעלות ומורידות את באי הבניין. כשאחת מהן נעצרת בקומת הקרקע פורצת מתוכה חיילת צעירה ובידיה שתי שקיות ניילון גדולות אך קלות משקל.

"זה הגריסה", אומרת תא"ל סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית הראשית, בשיחה שנערכת כשבועיים לפני המועד שבו תפנה את כסאה. אף שבשנים האחרונות, כפי שהיא מעידה, עברה הצנזורה שדרוג טכנולוגי מקיף שכלל הטמעה של כלי ניטור שעל אופן פעולתם לא הותר להרחיב, כשנדרשים הצנזורים לבחון את תוכנן של כתבות ארוכות וספרים, הרוטינה היא עדיין הדפסה של החומרים, קריאתם על נייר וסימון הקטעים שיש למחוק ולתקן. אחרי שמסתיים תהליך הצִנזור, חיילי היחידה גורסים את הניירות ומשליכים אותם לפח המִחזור.

וואקנין-גיל סוגרת עשור בתפקיד. עיתונאים ועורכים העובדים מולה מרבים להגדירה כצנזורית ליברלית, המייחסת חשיבות רבה לצורך להגן על חופש הביטוי. כפי שהיא מפרטת בראיון עימה, בשנים שהעבירה בראשות הגוף אפוף אווירת הסוד הקפידה להיזהר מלהפעיל את מלוא הסמכויות הנתונות בידי הצנזור. היא הגדירה מחדש את גבולות השיח, ולמעשה רופפה את הפיקוח הצבאי עליהם; הרתיעה שמעוררת גישתה בקרב כמה מנציגי הממסד הודגמה כמה ימים לאחר השיחה איתה, בעקבות ההחלטה להתיר לחדשות ערוץ 2 לשדר דברים שאמר אהוד ברק בנוגע לדיונים המקדימים על מבצע ישראלי לתקיפת מתקני הגרעין של איראן.

תא"ל סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: רותם סלומון)

תא"ל סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: רותם סלומון)

בחודש שעבר פירסמה וואקנין-גיל מאמר מקיף שבו סיכמה את הרציונל שמאחורי התהליך שהעבירה את הארגון, והציעה מודל חדש ופתוח אף יותר מזה שקידמה במהלך שנותיה בתפקיד. הדגם שלפיו פועלת הצנזורה הצבאית בישראל, המחייב את כלי התקשורת להעביר לאישור מקדים כל פרסום בנוגע לעשרות נושאים שנקבעו מראש, אינו מאפיין מדינות דמוקרטיות, ומבוסס על תקנות שהיא מגדירה "דרקוניות". לכן, בין היתר, היא מציעה להחליפו בדגם פיקוח פתוח יותר.

אחד הדברים שאת כותבת במאמר הוא שדגם המניעה המוקדמת עלול להיות גזירה שהציבור אינו יודע לחיות עימה. אילו שינויים חברתיים או טכנולוגיים צריכים לקרות כדי שזה יתממש?

"זה כבר מתממש, לא צריך לחכות", אומרת וואקנין-גיל. "כל מודל המניעה הוא בעייתי מאוד בעידן החדש. המאמר הזה נכתב אחרי עשור של עשייה שבמהלכו ראיתי איך דברים עוברים שינוי בקצב מהיר ביותר. הציבור היום חי ופועל באינטרנט, ובאינטרנט לוחות הזמנים והרצון להיות ראשון ולשלוט בנרטיב הם הדבר המרכזי. כשאני מקבלת כתבה שהגיש אתר ממוסד, ונאמר שלוקח לי שתי דקות לבדוק אותה – אלו שתי דקות שבעולם האינטרנטי הן לפעמים להיות או לחדול, כי בזמן הזה מישהו אחר יכול לפרסם את המידע.

"כל הרעיון של המֵחשַב האסטרטגי שעליו מבוסס המאמר, שהוצג לשר הביטחון, היה לבוא ולהגיד, 'בואו נקדים את מה שעומד להיות'. אבל כל מה שאני מזהה במאמר כמשהו עתידי, יש לי כבר היום. אני יודעת שהעבודה איתנו היא סוג של פגיעה. ככל שנתקדם לעולם האינטרנטי, וככל שהחדשות יגיעו מישויות מהסוג הזה ולא מהישויות של פעם – טלוויזיה ועיתונות מודפסת – יותר ויותר גופים ואנשי תקשורת יתקשו לעמוד בעבודה איתנו".

את מתארת מצב שבו הטכנולוגיה הופכת את החוק לאט-לאט לאות מתה.

"נכון. אני באופן אישי חושבת שמה שאני מתארת ילך ויחמיר ויתפוס את הצנזורה מתישהו בין החודש הקרוב לעשור הקרוב. אני לא יודעת להגיד מתי".

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון מצביעים על תצלום מטושטש. בסיס צבאי ברמת הגולן, 4.2.15 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון מצביעים על תצלום שטושטש לפני שהתמונה נשלחה לפרסום, 4.2.15 (צילום: אריאל חרמוני, משרד הביטחון)

עוד דבר שאת מזכירה במאמר הוא מודל הפיקוח של ארצות-הברית, ששונה מהמודל הישראלי בכך שבדיקת החומר נעשית בדיעבד, לאחר הפרסום, למעט בתקופות של מלחמה.

"זה הדגם שהצעתי לאמץ: לבטל את הצנזורה במתכונתה הנוכחית ולבנות אותה במתכונת אחרת. לצמצם את היבט המניעה ולעבור למוד של ייעוץ. לצמצם את הגדרות הסוד. לבצע חקיקה שיש בה מנעדים רחבים – ובמצבי חירום לעבור לצנזורה מונעת מלאה, כמו היום. זה שאנחנו עושים את זה בתצורה המאוד ייחודית לישראל – ושבאופן מפתיע איש הצבא הוא זה שמוביל קו מאוד מידתי, מקדם חופש ביטוי, תקראו לזה איך שאתם רוצים – זה בסדר. אבל בסוף אתה הולך לארצות-הברית, ואתה הצנזור הצבאי של מדינת ישראל. הם לא מצליחים להבין את זה.

"צנזורה מהסוג שנועד לעיתונות כתובה ולטלוויזיה לא יכולה לשרוד בעולם החדש, ולכן חייבים למצוא שיטה אחרת – וזה מגיע אצלי גם ממקום מאוד עקרוני ותפיסתי של צנזורה בדמוקרטיה. דרך אגב, אני יודעת להגיד לכם שבכירים במדינת ישראל, בעולם הבטחוני, שותפים לדעה שצנזורה ודמוקרטיה לא הולכות יד ביד, ועל אחת כמה וכמה צנזורה במדים. יש הסכמה גורפת שצריך להעביר את העומס של עבודת הצנזור למי שהוא בעל המידע, שהאחריות תהיה עליו – ואם הוא ביצע עבירה, שישלם את המחיר".

פוסט-שניצר

כשוואקנין-גיל נשאלת על השינויים שהובילה ביחידה הצבאית שבראשה היא עומדת, היא מדגישה שחשוב לה לתת קרדיט לשניים מקודמיה, יצחק שני ורחל דולב. שני, שכיהן בתפקיד מסוף שנות ה-70 ועד שנת 2000, הצעיד את הגוף מהעידן הסגור שלפני בג"ץ שניצר והמהפכה החוקתית לעידן פתוח יותר.

דולב, אומרת וואקנין-גיל, הניחה את היסודות לשינויים שהובילה היא בעשור האחרון; בתקופתה הפסיקה הצנזורה לעבור על מכתבים של חיילים וסגרה את מתקן ההאזנות לטלפונים, שבו נוטרו כל השיחות הבינלאומיות שבוצעו משטח ישראל. את הקדנציה הקצרה של הצנזורית שאותה החליפה בתפקיד ב-2005, מירי רגב, היא נמנעת מלהזכיר.

"שלא נתבלבל: אני הצנזור הראשי, שתפקידו להגן על בטחון המדינה. בכל מקום שבו חשבתי שבטחון המדינה עלול להיפגע – אני הגנתי. מהו בטחון המדינה, ומה המבחן להגנה? על זה יכולות להיות פרשנויות שונות"

במה שונה הצנזורה שאת משאירה אחרייך מזו שקיבלת לידייך לפני עשר שנים?

"היא כמעט לא דומה לה. למעט האנשים, שנשארו אותם אנשים, היא שונה בכל-כך הרבה דברים שקשה לי אפילו לשתף אתכם בחלק מזה. שינינו כמה פעמים את כל נוהלי העבודה הפנימיים שלנו בהיבט של איך מתמודדים עם תקשורת מהסוגים החדשים. עברנו מיחידה שחנתה בשנות ה-70 ליחידה סופר-ממוכנת.

"הובלנו ארבעה מהלכים של שינוי ארגוני, שהמוטו של כל אחד מהם היה לקחת את הצנזורה עוד צעד אחד קדימה ולהעביר אותה אל שנות האלפיים: תשתית פיזית, תשתית מחשובית, תשתית משפטית ואימוץ של תפיסת עבודה שמתאימה יותר לעידן שלנו. יש לנו מערכות לניטור טלוויזיה, רדיו ואינטרנט שהן לדעתי מהטובות שיש. בימים אלה אנחנו בעיצומה של הכנסה של מערכת נוספת, שמתמודדת עם עוד נישה באינטרנט".

איזו?

"אני מעדיפה לא להגיד. אנחנו נמצאים כיום במקום שבו אין כמעט בדל של מידע בטחוני משמעותי שרץ באינטרנט, או בכלל, והצנזורה לא יודעת לשים עליו את היד – לפני פרסומו, באמצעות מניעה מוקדמת, או מיד אחרי, באמצעות עקיבה מיידית. אני עוזבת את הצנזורה כשהיא בפריחה – בין אם בגלל האנשים האיכותיים שגויסו לשורותיה, ובין אם בגלל התשתיות המחשוביות שפותחו אצלנו, שבחלקן אומצו על-ידי גופים מובילים בצה"ל ובמערכת הביטחון.

"השארנו לא מעט עקבות באמצעות פסיקות שהשגנו, הלכות משפטיות שנקבעו, חוות דעת שהוגשו למערכת. יש לי פה אנשים שעשו צנזורה בשנת 1973, ועושים צנזורה בשנת 2015 – זה לא פשוט. והם עשו את השיפט הזה יחד עם כל היחידה: מהעידן הטרום-ממוחשב לעידן הממוחשב, מטרום-שניצר לעידן שניצר, מעידן סגור של מערכת הביטחון לעידן פתוח של מערכת הביטחון".

יש תפיסה שלפיה בשנים האחרונות העורכים הראשיים משתדלים לא להביא סוגיות לבג"ץ, מחשש שהלכת שניצר תתהפך לשלילה. את שותפה לחשש הזה?

"לא, והסיבה פשוטה: בג"ץ שניצר, אנחנו מכירים אותו בהקשר שלנו, אבל 'מבחן הוודאות הקרובה' שנקבע בו הוא מבחן שמוכר בהרבה מאוד פסיקות, בסוגים שונים של איזונים, ואני מתקשה לראות בג"ץ שישנה את האיזון בתחום חופש הביטוי".

"האנשים פה הם אנשים מאוד איכותיים. הצנזורה היא הבית הראשון שלהם. אנחנו קוראים להם 'צנזורים בפיג'מה', כי גם כשאתה יושב בבית, אחרי שגמרת משמרת, ואתה צופה בחדשות או קורא עיתון ‒ אתה חושב צנזורה"

אם כך, יכול להיות שלחשש הזה יש מניע אחר? למה לדעתך אין בשנים האחרונות הרבה עתירות לבג"ץ על ענייני צנזורה?

"בכל התקופה שלי היו שלושה בג"צים – בג"ץ אלמגור, ושניים שאני לא יכולה לדבר עליהם – ורק אחד מהשלושה היה של כלי תקשורת. אפשר לטעון שזה משום שהם מפחדים מפסיקה הפוכה, אבל אני מציעה סיבה אחרת: אני חושבת שהצלחנו להגיע למצב שבו כלי התקשורת לא היו צריכים להגיע איתנו לבג"ץ כי לא התפרענו, כי לא לקחנו עד הקצה את הסמכות של הצנזורה, כי מצאנו תמיד את דרך המלך, ותמיד הגענו לסוג של גישור. בזה אנחנו מתמחים.

"היו מקרים מעטים שבהם עיתונאים יכלו ללכת לבג"ץ, אבל ירדו מזה כי העורך לא עמד מאחוריהם, והיו מקרים שבהם אנשים הניחו שהם לא ינצחו בבג"ץ, כי מערכת הביטחון תמיד מצליחה לשכנע את השופטים בסופו של דבר. אני לא יכולה להגיד שזה לא נכון, אני רק יודעת מה השורה התחתונה: אם הצנזורה היתה מתפרעת, הייתם מוצאים אותנו בבג"ץ כמו בעבר, והייתם מוצאים אותנו ב'ועדת השלושה' כמו בעבר. מצד שני, יכולתי לשאול את עצמי, 'רגע, אולי אני יותר מדי טובה איתכם?'".

זה בוודאי מה שבמערכת הביטחון אומרים.

"במערכת הביטחון, באופן מפתיע, חושבים שהם זוכים להגנה בהחלט סבירה. פעם שאלנו את עצמנו, איך אנחנו יודעים שאנחנו בסדר? הגענו לפתרון די דבילי, אבל כנראה נכון: אם בסוף כולם כועסים עלי חלק מהזמן, כנראה שפעם אני פה ופעם אני שם – ושבסך-הכל אני מאוזנת".

אז את אומרת שהתפיסה של מערכת הביטחון היא לא שאת ליברלית מדי כלפי התקשורת?

"את זה אתה צריך לשאול את מערכת הביטחון. אני לא יכולה להגיד לך אם אין איזה קצין בצה"ל שחושב שהייתי צריכה לא לאפשר שיח בנושא כלשהו. לפי התפיסה שלי, גם אני כצנזורית צריכה לתת מקום של כבוד לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת. לא כולם מסכימים עם התפיסה הזו, אבל אני טוענת אחרת. אני טוענת שהתפקיד של הצנזורה מאז בג"ץ שניצר הוא לקבוע כיצד מאזנים בין שני הצרכים האלה. הצנזורה שואלת, האם באירוע מסוים הפגיעה בחופש הביטוי שווה את ההגנה על הביטחון, או עד כמה אני יכולה לסחוב את ההגנה על הביטחון למינימום, כדי לאפשר מקסימום חופש ביטוי – או להפך.

"אבל שלא נתבלבל: אני קצינה בצה"ל, ואני הצנזור הראשי, שתפקידו להגן על בטחון המדינה. בכל מקום שבו חשבתי שבטחון המדינה עלול להיפגע – אני הגנתי. ונלחמתי להגנה. עכשיו, מהו בטחון המדינה, ומה המבחן להגנה? על זה יכולות להיות פרשנויות שונות. יכול להיות רמטכ"ל או ראש מוסד שלא חושב כמוני – אבל זה לגיטימי, ויש לי לא מעט שיח כבד עם מערכת הביטחון, כמו שיש לי מהצד השני עם כלי התקשורת. דרך אגב, יש דרך נהדרת לוודא אם אתה לא בכיוון: מערכת הביטחון יכולה פשוט לפטר אותך".

לדברי הצנזורית היוצאת, יש תחום אחד שבו הצנזורה מתעלמת מהשלכות הפסילה על חופש הביטוי: מצבי חירום. "בחירום יש בבת אחת קפיצה של 30% בפסילות. במקרים האלה, מה שמעניין את הצנזורה זה קודם כל שהחיילים יחזרו הביתה בשלום. נגמרה המלחמה? חוזרים למוד הקבוע". לדבריה, כ-85% מהחומרים המוגשים לצנזורה ביומיום מאושרים לפרסום ללא כל התערבות בתוכן.

אפקט מצנן

כבר היום, אומרת וואקנין-גיל, כלי התקשורת נמנעים מלהעביר לצנזורה חלק לא מבוטל מהחומר שהם מחויבים למסור לבדיקה לפני הפרסום. לדבריה, רק כ-70% מהחומרים המחויבים בהגשה מוקדמת אכן נמסרים לצנזורה. עם זאת, היא אומרת, כמעט כל המידע שאינו מועבר מראש אינו כולל פרטים אסורים בפרסום, וזאת בשל הניסיון שנצבר במערכות. "העורכים מכירים כבר את המגבלות, וכל דבר שמתקרב לרף הוודאות הם כבר מגישים לנו. מה הם לא מגישים לנו? את הדברים שבטוח היו עוברים אצלנו בלי בעיות".

מכת פשפשים בבסיס זיקים.

"בטח. או מינויים בצה"ל, למשל".

הצנזורית הראשית היוצאת, תא"ל סימה וואקנין-גיל, ליד כרזה במשרדי הצנזורה הצבאית, 17.8.15 (צילום: אורן פרסיקו)

הצנזורית הראשית היוצאת, תא"ל סימה וואקנין-גיל, ליד כרזה במשרדי הצנזורה הצבאית, 17.8.15 (צילום: אורן פרסיקו)

אחת ההצעות של וואקנין-גיל, שלדבריה עתידה להתבצע בקרוב, תצמצם את רשימת הנושאים שסיקורם מחייב הגשה מוקדמת לצנזורה הצבאית – במקום 36 נושאים, 8 בלבד. הנושאים המחייבים הגשה מוקדמת נקבעו בהסכם בין הצנזורה ל"ועדת העורכים", גוף היסטורי שמעמדו התכרסם בהתמדה מאז שנות ה-90, וכיום אינו קיים (גוף הערעור של מנגנון זה, "ועדת השלושה", התכנס לדברי וואקנין-גיל פחות מעשר פעמים בעשור האחרון). "בגלל שההסכם נוסח מול ועדת העורכים, ובגלל שוועדת העורכים כבר לא קיימת, להסכם אין היום תוקף", היא אומרת.

ולמרות שהוועדה כבר לא קיימת, ההבנות שרדו. איך את מסבירה את זה?

"הן שרדו משום שכולנו נמצאים באותה מערכת, ואנחנו מבינים שככה עובדים. ניסינו למצוא פרטנר אחר שיחתום איתנו על ההסכם – מועצת העיתונות, למשל, ניסיתי גם לאגד את כל העורכים לישיבה שבה כל אחד יחתום מחדש על ההסכם. אגב, רצינו להכניס שינויים, לקדם את ההסכם למציאות של היום, להתמודד עם האינטרנט".

וזה לא הצליח.

"זה לא הצליח, ולא בגלל שאנשים לא רצו, אלא בגלל שאין גוף שמולו עובדים. משלא מצאנו גוף, היינו צריכים למצוא פתרון אחר – והפתרון הזה הוא הצעה חד-צדדית. התוכן יהיה זהה: אותו הסכם, אותה לוגיקה, אותה רוח, אותם מהלכים של ועדת בוררות, רק שעכשיו משרד הביטחון יציע אותם חד-צדדית לתקשורת".

איך אפשר להציע דבר כזה לתקשורת, אם התקשורת היא לא צד בהסכם?

"זה נורא פשוט. גם היום אתם לא צד בהסכם. לא חתמתם אף פעם על ההסכם הזה, נכון? ואתם עדיין עובדים תחת הכללים שנקבעו בו. ההסכם הזה חל אוטומטית על כולם, אלא אם כן עיתונאי מתקשר אלי ואומר לי, 'סימה, אני רוצה לעבוד איתך תחת תקנות ההגנה'. במקרה כזה, ההסכם לא יחול עליו".

את מציעה לצמצם את מספר הנושאים המחייבים הגשה מוקדמת לצנזורה. למה רק עכשיו, ולא, נאמר, לפני חמש שנים?

"בשנה השנייה שלי עשיתי ויש אצל כל העורכים, והם אמרו לי, 'תשמעי, זה לא מפריע לאף אחד, עדיף לנו שהרשימה תכיל כמה שיותר נושאים, כי החבר'ה מתחלפים אצלנו כל-כך מהר – ועדיף שהם לא יתבלבלו'. כל שנתיים בערך בדקתי מחדש את הרשימה – אגב, זה חלק מהגדרת התפקיד של הצנזור – ואחרי הפעם השנייה שעברתי אצל העורכים והם אמרו לי אותו הדבר, השארנו את זה. אנחנו, מצדנו, קבענו מפעם לפעם נושאים שאנחנו מוותרים עליהם, או כאלה שאנחנו מכניסים".

הכור הגרעיני סמוך לדימונה, בתמונות משנות ה-60 (צילום: פלאש 90)

הכור הגרעיני סמוך לדימונה, בתמונות משנות ה-60 (צילום: פלאש 90)

האם את חושבת שלכתוב שיש בידי ישראל נשק גרעיני בלי לציין "על-פי מקורות זרים" פוגע בוודאות קרובה ובאופן ממשי בבטחון המדינה?

"לסוגיית הגרעין, ברשותכם, אני לא רוצה להיכנס. רק אגיד דבר אחד: מדיניות העמימות היא מדיניות של ממשלת ישראל. מה שהצנזורה עושה זה לא לקבוע את מדיניות העמימות או לשנות אותה, אלא לתת פרשנות להתנהלות התקשורתית על-פי אותה מדיניות. ואם יש לי שיח על איך זה צריך להיראות – הוא נעשה מול ראש המלמ"ב, ולא עם עיתונאים, מכובדים ככל שיהיו".

בכתבה שהתפרסמה אצלנו בעקבות המאמר שלך, כמה מהעיתונאים שנמצאים איתך בקשר רציף הקפידו להחמיא לעבודתך – אבל גם הצביעו על כך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, אזרוח הצנזורה עלול להוביל לפוליטיזציה, ושחקיקה היא הליך מסוכן שאי-אפשר לדעת היכן הוא ייגמר.

"אני לא יכולה לפסול מה שהם אומרים, יש בזה הרבה היגיון. אני רק אגיד מה מפריע לי ואחרי זה נמשיך בניתוח: האמירות האלה, שנשמעות לאורך כל שנות קיומה של הצנזורה, הן אלה שקיבעו את הצנזורה כמו שהיא. זה בסדר שלכולם נוח עם הצנזורה, אבל אותם אנשים כשהם פוגשים חבר'ה שבאים מבחוץ כדי לבדוק את מדד חופש הביטוי בישראל, בוכים על קיומה של הצנזורה. אז רק אני אומרת – 'טול קורה מבין עיניך'.

"ובכל זאת, הם צודקים. לכאורה, אם אתה גוף אזרחי שחונה עכשיו במשרד המשפטים, במשרד הביטחון או במועצה לביטחון לאומי, אתה נתפס כפחות נקי מאיש צבא. למה? כי הצבא בעצמו זוכה לתדמית נקיית כפיים ומקצועית, ולהגנה מפני פוליטיזציה. אני אגיד לכם מאיפה אני הגעתי לעניין האזרוח: אני מתקשה מאוד עם העובדה שאת העבודה שאני עשיתי עושה לובש מדים. זה מזכיר לי משטרים שאני לא רוצה להיות משויכת אליהם. כשחשבתי על רשות אזרחית, הכוונה לא היתה שישימו בראשה איזה שחקן כדורגל, אלא מישהו שבא מהעולם הבטחוני ‒ איש מוסד, שב"כ או צבא לשעבר, או משפטן עם רקע בטחוני.

"עכשיו, אחרי שאמרתי את זה, נלך לחוק. זה נכון ‒ כשאתה הולך לכנסת עם חקיקה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל אתה לא יודע איך אתה יוצא. מצד שני, הטענה על הגברת האכיפה באמצעות חקיקה הוא לא נכון, כי שימו לב מה אני מציעה שם: נכון שהצעתי חוק, אבל בצד החוק יש ביטול של שלושה דברים שהם בעיני הרבה יותר דרקוניים: סעיף 113 של חוק העונשין, שהוא סעיף ריגול, סעיף 117 בעניין מסירת מידע מצד עובדי ציבור, ותקנות ההגנה לשעת חירום. לגבי תקנות ההגנה, אל תתבלבלו מזה שאני לא אוכפת אותן – לצנזור יש כוח מטורף ביד. מה יקרה אם מחר אני אחליט להתפרע?".

היות שאת לא משתמשת בכלים האלה, מבחינת העיתונאים יותר נוח להסתמך על ההסכמים הג'נטלמניים ולחיצות היד.

"ברור לי שלכם זה נוח. נורא נוח לכם שאני זו שעושה בשבילכם את העבודה. כי הרי מה קורה? מניעה היא לכאורה המודל הכי קשה, נכון? היא גורמת ל'פריזינג אפקט' שמדברים עליו באקדמיה, נכון? זו שטות. הצנזורה הרי מכירה את כל הסודות. משכך, כשמגישים לי כתבות, אני לא חייבת לפסול הכל ‒ אני פוסלת רק את בדל המידע הספציפי שאני יודעת שהוא בעייתי. בצורה אבסורדית, מודל המניעה בישראל מקיים את חופש הביטוי יותר טוב מכל מקום אחר".

מאיר שניצר, דצמבר 2012 (צילום: מתניה טאוסיג)

מאיר שניצר, דצמבר 2012 (צילום: מתניה טאוסיג)

מה שאת אומרת עכשיו, שהצנזורה במתכונתה הנוכחית לא גורמת לאפקט מצנן על הרצון של עיתונאים לפרסם מידע, קצת סותר את מה שאמרת קודם, על העורכים שמאמצים את התפיסה של הצנזורה ואת הכללים, ומצנזרים בעצמם. זו דווקא הוכחה לכך שהצנזורה העצמית קיימת.

"זה לא סותר, זה משלים. אם עורך קיבל עכשיו איזה סקופ מטורף – מה נראה לכם, שהוא לא יגיש לי? ודאי שהוא יגיש לי, והוא גם יריב איתי בשביל לפרסם את זה. אם במודל אחר, שבו העורך מקבל החלטה ולא מגיש את הכתבה לאישור מוקדם, הוא עלול לחשוש לקחת סיכון משום שהוא לא יודע איפה עובר הגבול – כרגע, יש לו אדם שכל התפקיד שלו זה להגיד: 'הגבול עובר פה'. אז מכל הסיבות נוח לעיתונאים שהצנזורה תישאר. עכשיו, אין לי בעיה, זה בסדר. אני רק שואלת שאלה נורא פשוטה: אם זה נוח לכולם, בואו נשאיר את המודל הזה. רק תפסיקו לבכות על זה בחוץ".

אם אנחנו מבינים נכון, החזון שלך בנוגע למודל החדש לא התקבל.

"קודם כל – ניתוח הבעיה התקבל, ויש הסכמה שהכיוון הכללי שהצעתי נכון. עם זאת, נכון ששר הביטחון אמר שהוא מקבל את זה, אבל שהוא לא רוצה לעשות את זה במוד מהפכני מהסוג שהצעתי. הוא הציע שנעשה את זה במוד אבולוציוני – ניקח את הדברים שאני מזהה כבעייתיים ונתקן אותם בתוך האסדרה הקיימת. הוא אמר, 'לא, אני לא רוצה לשנות מסגרת, לא רוצה לבטל צנזורה מונעת, לא רוצה לבטל את תקנות ההגנה ולא רוצה להניח חקיקה חדשה, כי אני מזהה את האסדרה הקיימת' – וזו אמירה חשובה – 'כמשהו שמתאים לתרבות הישראלית'.

"ההסכם המוזר הזה שאנחנו חיים איתו לא היה עובד אם אני ואתם לא היינו מגיעים מאותו המקום, שבו אתם רוצים לעשות את העבודה שלכם, אבל לא רוצים לפגוע בביטחון – וגם אני חייבת לעשות את העבודה שלי, אבל לא רוצה לפגוע בחופש הביטוי. ברגע שהבנו שלשנינו יש אינטרס זהה, אנחנו עובדים עם ההסכם. אבל זה דבר שכאמור מתאים לתרבות ישראלית, זה לא היה עובד בארצות-הברית ולא היה עובד בבריטניה".

צנזורים בפיג'מה

הצנזורה הצבאית, אומרת וואקנין-גיל, היא גוף קטן במושגים צה"ליים: היא מורכבת מ-40 איש העוסקים בצנזורה בפועל, רובם אזרחים עובדי צה"ל, וכ-20 אחרים העוסקים בעניינים היקפיים. כשהיא נשאלת איזה סוג של בני-אדם מגישים מועמדות לעבודה בצנזורה הצבאית, היא מסבירה שאנשי הצוות משקפים "מנעד יפהפה של אנשים שמגיעים כמעט מכל התחומים", אם כי בדרך כלל יש להם רקע משפטי או בטחוני. יש גם עיתונאים שעברו ביחידה, למשל העורך הראשי של "ישראל היום", עמוס רגב, שלדברי וואקנין-גיל, היה בעברו צנזור.

"נורא חשוב לי שיהיה ברור שהאנשים פה הם אנשים מאוד איכותיים, שהצנזורה היא הבית הראשון שלהם ‒ לא השני. אנחנו קוראים להם 'צנזורים בפיג'מה', כי גם כשאתה יושב בבית, אחרי שגמרת משמרת, ואתה צופה בחדשות או קורא עיתון ‒ אתה חושב צנזורה. עכשיו, לפני שבאתם, היתה לי שיחה עם צנזור שלי שנמצא בחו"ל, שראה איזשהו פרסום ושאל אם זה משהו שעבר אותנו. זה אורח חיים, זה משהו שמלווה אותך", אומרת וואקנין-גיל.

תא"ל סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: רותם סלומון)

(צילום: רותם סלומון)

"כשאתה נכנס לפה, אתה נשאב לתוך הדבר הזה שנקרא צנזורה. אני הבטחתי למופז [שר הביטחון בעת מינויה] שאמלא את התפקיד במשך ארבע שנים, ולראיה אני עוזבת אחרי עשור", היא מוסיפה. "כשאני מראיינת אנשים לתפקיד צנזורים, רוב השאלות שאני שואלת הן לא מה הם למדו ואיפה הם שירתו בצבא, אלא על האיזונים, על מהות חופש הביטוי במדינת ישראל, על המקום שלדעתם ממלאת מערכת ביטחון במדינה דמוקרטית. תדעו שאנחנו רואים עצמנו כמגיני בטחון המדינה באותה מידה שאנחנו רואים עצמנו כמגיני חופש הביטוי".

גודלה של היחידה – וההבנה שלפיה בעידן של דיבורים על קיצוצים קשה לקדם הרחבה של הסגל – קשור גם הוא לאופן שבו בחרה הצנזורית היוצאת לשרטט מחדש את גבולות הגזרה. "מתוך ההבנה שצה"ל נמצא במצב שבו הוא צריך כל הזמן לבחון איפה הוא שם את השקל הנוסף, ומתוך ההבנה שהצנזורה צריכה להסתדר עם מה שיש, הלכנו לכיוון של מיצוי היכולת הקיימת, הגדרה מחדש של המשימות הפנימיות והתמקדות בסודות הליבה. לא כל דבר הוא סוד, ולא כל סוד הוא סוד בטחוני. צריך להתמקד בדברים החשובים", היא אומרת.

"הצנזורה עוקבת אחרי כל הטוויטרים של כל מי שמגדיר עצמו עיתונאי, כמו שאנחנו מנטרים בלוגים, דפי פייסבוק ופורומים"

"הבנתי, למשל, שהצנזורה לא יכולה לשלוט באינטרנט באמצעות מניעה. אם הצנזורה תבקש שכל עיתונאי שפתח טוויטר יגיש לה הכל מראש, אנחנו נעצור להם את התהליכים. אחד השינויים שהכנסנו היה ההחלטה שפשוט נעקוב אחריהם. הצנזורה עוקבת אחרי כל הטוויטרים של כל מי שמגדיר עצמו עיתונאי, כמו שאנחנו מנטרים בלוגים, דפי פייסבוק ופורומים. אבל יש לא מעט גופים שגם אם הם ירצו מאוד לעבוד מול הצנזורה, הם לא יוכלו. חלקם בכלל לא מכירים אותי. לעבור מעבודה מול עורכים לעבודה מול כל אזרח שעכשיו פותח בלוג או דף פייסבוק, זה לא דבר פשוט.

"אנחנו עוקבים אחרי כל אדם או גוף שבישות האינטרנטית שלו עלול להתפרסם חומר בטחוני. ווטסאפ אני שמה בצד – זה מעולם לא היה בסמכות הצנזורה, וגם לא יהיה בסמכותה. עם פייסבוק וטוויטר, כגופים, אין לנו שיח. אנחנו פונים ישירות למשתמשים – ברגע שאתה עובר רף מסוים, אנחנו מזהים אותך, יוצרים איתך קשר, מסבירים לך על הצנזורה ולומדים לעבוד איתך".

ואם הוא פתח חשבון בשם בדוי?

"אז יש לנו בעיה. ב'צוק איתן' נתקלנו באמת בהרבה דפי פייסבוק שלא הצלחנו לזהות מי עומד מאחוריהם, שחשפו מידע על נפגעים ועל גדודים שלקחו חלק באירועים. אחד הדברים שאנחנו עושים במקרים כאלה זה לאפל. באירוע בזיקים, בשלב הראשון, איפלנו כדי לראות מה בכלל קורה שם".

"אני רוצה שתקראו עיתון, תצפו בחדשות ותאזינו לרדיו בלי לדעת שלפני זה רזי קיבל תדרוך, שאילנה עברה איתי על 'עובדה' ושרון בן-ישי שלח לי את הכתבה לפני הפרסום"

מה הכוונה "לאפל"?

"לאפל זה לא לתת לכלי התקשורת אישור לפרסם את זה, למרות שכולם ידעו על זה. בכל מקרה, מה שמתפרסם ברשתות החברתיות בדרך כלל נוגע במעטפת של המעטפת של הצנזורה, ולא בליבת הסוד. מי שבאמת יודע סודות, לא רץ לכתוב אותם בפייסבוק. החבר'ה שפותחים דפי פייסבוק מדברים על דברים שהם, במקרה הטוב, בט"ש. הדבר הכי גרוע שאני זוכרת זה שבאיזשהו פיגוע חשפו לנו פרטים מוכמנים על מכונית שעזבה את הזירה, מידע שהשב"כ ביקש לאפל.

"היות שבמקרה של הרשת רוב העשייה שלנו הופכת להיות מעקב אוחֵר – מהמלה 'אחרי' – ברגע שהבנתי שזה ככה, וברגע שהבנתי שאם אני מבצעת מעקב אוחר אני צריכה לעשות את זה בפריסה רחבה מאוד, ובאמצעות כוח-אדם מצומצם, פיתחתי דבר שנקרא 'פרוקסי' – אנשים שאמנם לא מחויבים לצנזורה בכלום, שאינם 'נאמני צנזורה', אבל הם אלה שנמצאים ביני לבין הישות האינטרנטית שבה מופץ המידע".

אלה ה"מתווכים לביצוע פעולת הצנזורה באינטרנט" שאת מזכירה במאמר?

"אלה המתווכים. אחד מהם היה, למשל, הרב ישעיהו רוטר ז"ל. רוטר, גם אם הוא היה נורא רוצה לעבוד עם הצנזורה במתכונת של מניעה – הוא לא היה יכול, כי האתר שלו הוא פורום שכל אחד יכול לכתוב בו מה שהוא רוצה. הרב רוטר בא לפה, הבין מה הדברים שמטרידים אותנו, ומה שקרה זה שהוא היה מוריד את הפרסומים הבעייתיים עוד לפני שבכלל התערבנו. זאת אומרת, הוא הפך לסוג של צנזור אוחר".

וזה היה אפקטיבי?

"מה זה אפקטיבי? זה היה עוצר את השיח מהר מאוד".

על-פי מקורות זרים

רוב הישראלים אינם חשופים להיקף ולאופן שבו מערכת היחסים בין הצנזורה הצבאית לכלי התקשורת משפיעה על גבולות השיח ועל תמהיל המידע העובדתי הזמין לציבור הישראלי. אחת הסיבות לכך היא הוראה מפורשת האוסרת על העיתונאים להשאיר סימנים להתערבות של הצנזורה בדיווחיהם, או לציין כי גורם צבאי הורה להם למחוק או לשנות פריט מידע כלשהו.

עיתונאים שפסלו להם שורה בכתבה פשוט משמיטים אותה, ולא, נגיד, כותבים, "נאסר עלינו לכתוב כמה טנקים יש ברמת הגולן כרגע". אנחנו סבורים שראוי שעיתונאים ישקפו לקהל שלהם את עצם הקיום של התערבות מהסוג הזה, בין אם היא פסולה ובין אם היא מוצדקת. למה לא לקדם את שיקוף העובדה שהצנזורה התערבה בפרסום?

"קודם כל, זה אסור על-פי חוק".

מה ההיגיון מאחורי החוק?

"ההיגיון אומר שאתה לא תגיד איפה יש מעורבות של הצנזור בהורדת פרטי מידע".

זה לא היגיון, זה החוק.

"זה ההיגיון. כי אתה לא רוצה לציי"ח את הצד השני בנוגע למקום שבו נגעת. כל הרעיון הוא שלא תראה את נגיעות הצנזורה".

כלומר, אם הצד השני יידע שהעיתונאי הזה יודע כמה טנקים יש ברמת הגולן, הוא יוכל לרגל אחר העיתונאי ולהשיג את המידע?

"לא. זה יכול להיות משהו נקודתי שבו לכאורה אין חשיפה, אבל יש מקומות אחרים, שבהם אם תאשר את המעורבות של הצנזורה אתה עלול לחשוף פרטי מידע מסוימים. לדוגמה, אם יש אירוע שמדינת ישראל לא לקחה עליו אחריות, אתה לא יכול לדווח עליו 'על-פי מקורות זרים', ואז להגיד: 'אני לא יכול להרחיב, כי הצנזורה אוסרת עלי'. עצם זה שהצנזורה אוסרת את הפרסום נותן אישור לכך שמדינת ישראל עומדת מאחורי האירוע".

אלו מקרים מאוד מוגבלים. הצנזורה יכולה גם לפקח על האופן שבו כותבים שהיתה התערבות.

"ראיתם אותי מתערבת כשאור הלר עומד ואומר לצופי ערוץ 10, 'אני לא יכול לפרט כי הצנזורה לא נותנת לי'? אני רוצה שתקראו עיתון, תצפו בחדשות ותאזינו לרדיו בלי לדעת שלפני זה רזי קיבל תדרוך, שאילנה עברה איתי על 'עובדה' ושרון בן-ישי שלח לי את הכתבה לפני הפרסום".

ושיושב נציג של הצנזור במערכת של חברת החדשות.

"כן. כשאתה רואה חדשות בשמונה, הוא כבר שם משעה שש ועבר על כל הליין-אפ. או.קיי? לא רוצה שתכירו את זה".

"מאז שנות ה-90, השיח הבטחוני נעשה מאוד ביקורתי, מאוד פתוח, ולפעמים גם מאוד נוקשה כלפי מערכת הביטחון – ובצדק. וטוב שכך"

אחד הכלים שאת מזכירה במאמר הוא "מניעה וצמצום של פרסום לשם הפחתת החתימה התקשורתית של מידע כדי שהיריב לא יחשוב אותו לאמין". איך גורמים למידע שכבר פורסם להיראות פחות אמין?

"נניח שהצנזורה מזהה משהו שפורסם באינטרנט באיזה אתר זניח, או אפילו באתר רציני. לפעמים אני אקבל החלטה לא לגעת בזה, כי בעצם הנגיעה שלי – שמתי חתימה תקשורתית. פיתחנו תפיסה שאומרת, 'המידע יצא – אבל אנחנו לא מונעים'. כי אי-אפשר להגיע למניעה מלאה. מה כן אפשר לעשות? להפחית חתימה תקשורתית. יש היום כלים שכל המטרה שלהם היא לזהות שינויים מהירים בכתבות שפורסמו ברשת, ואני לא אתפלא אם יש כאלה שעושים את זה במיוחד כדי למצוא את המקומות שבהם הצנזורה מתערבת. לא סתם ריצ'רד סילברסטיין, אחת לכמה זמן, מפרסם כתבה שאומרת: 'שימו לב, פורסם כך וכך וירד מהר – בטח זו יד הצנזורה'. אגב, ב-98% מהמקרים אם לא בכולם זה לא בגלל הצנזורה, אבל לא משנה. לפעמים לא נאפשר שיח עוקף, לפעמים לא נאפשר הרחבות. לפעמים נבקש לא לאפשר טוקבקים".

את תתקשרי לעורך ותגידי לו לחסום את האפשרות לטוקבקים בכתבה?

"אם צריך, נעשה את זה. עשינו את זה פעם אחת, במקרה מאוד חריג, ולא בגלל מה שפורסם בכתבה – בגלל שחששתי שיהיה מי שיבין את מה שפורסם בצורה אחרת ויפרסם את זה בטוקבקים. אופציה אחרת היא לא לאפשר התגלגלות של שיח, ואופציה נוספת היא לא להעביר את זה לכלי תקשורת בעל אמינות גבוהה. השבוע למשל בא אלי כלי תקשורת אמין מאוד ואמר לי שבאתר זניח באחת ממדינות ערב יש מידע – שאנחנו יודעים שהוא נכון. אבל הוא פורסם שם, ואף אחד לא יודע בכלל מה זה. לא אישרתי לו לפרסם את זה, למרות שזה לכאורה נמצא איפשהו ברשת".

גם לא "על-פי מקורות זרים"?

"גם לא 'על-פי מקורות זרים'".

חשבנו ש"על-פי מקורות זרים" שומט את הקרקע מתחת לאמינות שאמורים לייחס למידע.

"זה סוג של משחק כפול שמשחקים כלי התקשורת. לפעמים אני לא מחייבת לציין 'על-פי מקורות זרים', אבל כלי התקשורת בכל זאת שמים את זה – זה כבר פבלובי".

איזונים ועונשים

אחת הסוגיות המעסיקות כיום את וואקנין-גיל היא עצם ההגדרה של "סוד בטחוני". לדבריה, היא שוקלת לכתוב עבודת דוקטורט שתעסוק בנושא, על בסיס נסיונה המקצועי והמחקר העומד מאחורי המאמר שפירסמה. "הביטחון הוא כבר מזמן לא פרה קדושה בישראל, את זה אנחנו יודעים. גם התקשורת היא לא אותה תקשורת מפעם, שראתה עצמה כחלק מהשיח הציוני, שאמורה לעזור לממשל ולממסד לחנך את הדור", היא אומרת, אם כי מציינת כי מנקודת המבט של הצנזור, הכתבים הישראלים מגלים אחריות רבה. "מאז שנות ה-90, השיח הבטחוני נעשה מאוד ביקורתי, מאוד פתוח, ולפעמים גם מאוד נוקשה כלפי מערכת הביטחון ‒ ובצדק. וטוב שכך".

במהלך הקדנציה שלך קרה שהתפרסם משהו שבוודאות קרובה גרם לפגיעה ממשית בבטחון המדינה?

"קרה, ולראיה – היו לפחות שתי ועדות שלושה ולפחות בג"ץ אחד שהגישו נגדי. הגשנו שתי קובלנות, ויש שני מקרים שבהם הגשתי בקשה לפתיחת חקירה אצל היועץ המשפטי לממשלה".

עורך "הארץ" אלוף בן (צילום: "העין השביעית")

עורך "הארץ" אלוף בן (צילום: "העין השביעית")

מה את יכולה לספר לנו על המקרים האלה?

"על הקובלנות אני לא ממש יכולה לדבר. הסיפור היה גלעד שליט, ואחד הפרסומים ממש עצר את המשא-ומתן לתקופה משמעותית. בנוגע לחקירות, אחד המקרים הוא הסיפור של קצא"א. אני חושבת שהפרסומים על קצא"א הם פרסומים פוגעניים".

מה שאלוף בן פירסם ב"הארץ" על הבוררות המשפטית בין ישראל לאיראן בחו"ל.

"כן. אז הגשתי שם בקשה לפתיחת חקירה. לא כדי למצוא את המדליף, זה לא מעניין אותי – אלא חקירה על פגיעה בבטחון המדינה".

חקירה שמטרתה להעמיד לדין את העיתונאי על פגיעה בבטחון המדינה.

"להעמיד לדין את העיתון. כן, חד-משמעית".

את טוענת שזה לא שהיה כאן פוטנציאל לפגיעה, אלא שממש נפגע בטחון המדינה.

"כן, כן".

וזה מה שתצטרכי להוכיח.

"נכון, ואני אדע להוכיח את זה. לפי הצו הממשלתי, כל סיפור קצא"א מוגדר סודי למעט מה שמאשר הצנזור. עכשיו, אנחנו מאפשרים לפרסם כמעט הכל על קצא"א, שלא יבלבלו את המוח. אומרים שאין שיח על קצא"א, אבל יש שיח מלא על קצא"א. אני לא נוגעת בארנונות, ולא נוגעת במאבקים עם עיריות, ולא נוגעת באיכות הסביבה. גם מי שטען את הטענה המטומטמת שהצנזורה אמרה לוועדה לביקורת המדינה לא לפרסם – זו שטות. מי שמכיר את החוק במדינת ישראל יודע שהוועדה לביקורת המדינה היא מעל הצנזור, ויו"ר הוועדה יכול לקבל החלטה שונה מזו של הצנזור".

מה המקרה השני?

"המקרה השני שפגע בבטחון המדינה הוא אותה מצגת שהודלפה במהלך 'צוק איתן', על מספר ההרוגים שיהיה במקרה שנחליט להיכנס לעזה, אותה אמירה של אודי סגל. הוא אמר את זה בשידור, וזה לא הוגש לצנזורה".

וגם פה נגרמה לטענתך פגיעה ממשית לבטחון המדינה, ואת חושבת שתצליחי להוכיח בבית-המשפט שנגרמה פגיעה.

"כן, כן".

בואי נדבר רגע על ההליך של הגשת קובלנה. איך זה קורה?

"הצנזורה מגישה קובלנה ל'ועדת השלושה', בעקבות פרסום שלא הוגש לצנזורה או הוראה שלא בוצעה, ואני צריכה להוכיח ודאות קרובה".

איזו סנקציה יכולה לקבוע הוועדה?

"אחת הבעיות שבגינן כמעט לא הפעלתי את הוועדה היא שהסנקציות חסרות שיניים. לכן העדפתי לסגור מול עורכים טיפולים פרטניים לעבריינים".

מה עורך יכול לעשות שוועדה לא יכולה לעשות?

"עורך יכול לפטר בן-אדם – אירוע שהיה. אם הוא חושב שמישהו עשה עבירה מספיק רצינית, או אם מדובר בעבריין סדרתי".

עורך בכלי תקשורת בישראל פיטר כתב כי אמרת לו?

"אני מניחה שהוא לא פיטר רק בגללי, אני מניחה שהיתה גם סיבה נוספת, אבל כן. אני כמובן לא יכולה להגיד במי מדובר".

וחוץ מפיטורים?

"העורך יכול להוריד מישהו משידורים חיים לתקופה מסוימת, עד שיתאפס על עצמו. אחת ההשלכות היא שבאותו כלי תקשורת כולם יידעו שכתב מסוים שילם מחיר על עבירת צנזורה. כשאני או רון קרניאלי, הסגן שלי, פונים לעורכים ואומרים להם, 'תשמעו, כתב X בעייתי לנו', או 'כתב Y עשה עבירה מאוד חמורה' – לא פעם ולא פעמיים השיח ביניהם לבין האנשים שלהם הוא חריף יותר מאשר מה שהיינו משיגים בוועדת השלושה. וזה מה שחשוב לי. מה שחשוב לי זה שעבריינים סדרתיים לא יפעלו.

"מה שאי-אפשר להשיג באמצעות עונשים כאלה זה אימפקט ציבורי. 'עיתון 'הארץ' קיבל קנס של 100 אלף שקל', או 'עיתון 'הארץ' צריך להתנצל בכותרת ראשית על עבירת צנזורה' ‒ את זה לא השגתי. אני סתם לוקחת את 'הארץ' כדוגמה. 'הארץ', אני חייבת להגיד לכם, זה עיתון שיש לי כלפיו הרבה כבוד כמי שקידם אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום מבחינת האיזונים. לאורך השנים עברתי כאן על כל התיקים – הצנזורה לא גונזת, הכל נמצא אצלה – ו'הארץ' זה באמת-באמת העיתון שהיה הסמן הימני במאבק מול הצנזורה מאז ומעולם".

תקרית אחת, שאת השלכותיה לדבריה לא צפתה, ממחישה לדברי וואקנין-גיל את הכוח העצום שהושם בידי הצנזורה הצבאית. זה היה בשבוע האחרון של שנת 2008, ביום הראשון של מבצע "עופרת יצוקה". שני עיתונאים ערבים שהועסקו על-ידי תחנת טלוויזיה איראנית, חאדר שאהין ומוחמד סרחאן, שהו בקרבת הגבול עם רצועת עזה ודיווחו בזמן אמת על תזוזה של כוחות צה"ליים. בעקבות התערבות ישירה של וואקנין-גיל נעצרו השניים, הועמדו לדין והורשעו בעסקת טיעון במסירת מידע לאויב ברשלנות. העונש שנגזר על כל אחד מהם היה שני חודשי מאסר בפועל.

חאדר שאהין ומוחמד סרחאן בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 13.1.09 (צילום: קובי גדעון)

חאדר שאהין ומוחמד סרחאן בבית-המשפט המחוזי בירושלים, 13.1.09 (צילום: קובי גדעון)

"זו היתה תקלה שלי", אומרת וואקנין-גיל. "לא הכרתי את חאדר שאהין, הוא לא צרוב אצלי בטלפון כמו רוני [דניאל] או יואב [לימור], שאם היו עושים תקלה הייתי מרימה אליהם טלפון ואומרת להם, 'רוני, תפסיק לדבר על זה, על זה אסור'. ניסיתי להשיג את חאדר בכל מיני דרכים – אבל לא הצלחתי, ובסוף הפעלתי משטרה כדי שיאספו אותו ואוכל לדבר איתו ולהסביר לו שזה אסור.

"מתברר שעצם הרמת הטלפון למשטרה נחשבת 'הפעלת סמכות הצנזור בחירום', ומעצם הבקשה לאתר אותו הוא אוטומטית נעצר על הפרת סעיף 113 לחוק העונשין, 'מסירת מידע בשעת מלחמה'. זה סיפור שאני תמיד מספרת במוד של גילוי על עצמי, שלא הבנתי את הכוח שיש לצנזור. לא הבנתי שמה שאני עושה זה להפעיל כלי כל-כך רציני, כלי דרקוני. ולכן אני רוצה להגיד לכם, חברים – מי שחושב שלצנזור אין כוח, פשוט לא מבין".

דיברת עם שאהין אחרי זה?

"לא, הצנזור לא מדבר איתו, אבל דיברתי עם הפרקליטות. מי שהעמיד אותו לדין הוא לא סימה, מי שהעמיד אותו לדין זו מדינת ישראל".

טבולה ראסה

היות שהשינויים מרחיקי הלכת שהובילה וואקנין-גיל בעבודת הצנזורה לא עוגנו בחוק, אחד התרחישים העולים כעת הוא שמחליפתה, אריאלה בן-אברהם, תוביל מדיניות מסוג שונה. כשוואקנין-גיל מתבקשת להעריך מה תהיה מדיניותה של הצנזורית החדשה, שאותה כבר הספיקה לחפוף, היא נמנעת מקביעות נחרצות. "אני מעבירה את הצנזורה לידיים בטוחות. מדובר בקצינה איכותית מאוד, שמבינה את עולם התקשורת ומגיעה מהמקום של התקשורת".

אל"מ אריאלה בן-אברהם, מחליפתה של וואקנין-גיל בתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: דובר צה"ל)

אל"מ אריאלה בן-אברהם, מחליפתה של וואקנין-גיל בתפקיד הצנזורית הצבאית הראשית (צילום: דובר צה"ל)

של דוברוּת.

"כן, היא סגן דובר צה"ל. בנוגע למדיניות, תצטרכו לשאול אותה. אני רק רוצה להגיד דבר אחד – זה לא שמגיע צנזור ראשי חדש ומשנה הכל. יש מורשת ליחידה, יש מנגנון שעובד, הצנזור הראשי נוהג את הספינה בשנים שהוא מקבל את ההגה לידיים".

ואת השתמשת בהגה.

"ואני השתמשתי בהגה. לקחתי אותו לכיוון מסוים, ולטעמי זה לא נעשה סתם יש מאין. הכיוון הזה קרא את המציאות, הסתכל נכוחה במה שקורה בטכנולוגיה, בתקשורת, במשפט, במערכת הביטחון. אריאלה תצטרך למצוא את הכוונון העדין להגה".

לכל אורך השיחה איתך, וגם במאמר ובהרצאות שאת מעבירה, את מתארת מציאות של אדם שמוצב בראש של ארגון, ולאורך השנים לאט-לאט משיל עוד ועוד מהסמכויות שעל הנייר עדיין יש לו בידיים. ראש של ארגון שמוותר באופן סדרתי על כוח – זה משהו מאוד יוצא דופן, ובכל תחום. בדרך כלל אנשים לא עושים את זה, אלא ההפך. מה הסיכוי שגם הצנזורית החדשה תבחר בדרך הלא שגורה הזאת?

"מה זה ויתור על סמכויות? נכון, יש מקומות שבהם ויתרתי, למשל בדרישת ההגשה – יכולתי להתעקש על 100% הגשה – אבל אתה שואל את עצמך, ביחס עלות-תועלת ואל מול פוטנציאל האיום, איפה שווה לי להשקיע את המעט כוח-אדם והאנרגיה שיש לי. במקומות שחשבתי שאני צריכה להיות נוקשה, הייתי נוקשה. ואני מזמינה אתכם להיות פה בשיחות שלפעמים מתנהלות עם כלי תקשורת ‒ צעקות עד לב השמים. בהקשר הזה, אם יותר לי לתת לנו מחמאה, כי זה נאמר לי גם על-ידי כמה מהעורכים: גם הם מאמינים שכשאנחנו נעמדים על הרגליים האחוריות, אנחנו עושים את זה באמונה מלאה שמה שאנחנו אומרים נכון.

"במקומות שחשבתי שהייתי צריכה להיות נוקשה עם מערכת הביטחון, הייתי בדיוק בצד השני. הרעיון הוא להיות לוגי. להבין איפה אתה חי. להבין את האיזון הנכון בין מה שהמדינה הגדירה לך כסמכות שלך לבין המציאות. אני חושבת שהצלחנו, והראיה היא כמה פעמים לקחו אותנו למשפט, כמה פעמים בא אלי ראש מוסד, ראש שב"כ או ראש מלמ"ב ואמר לי, 'חשפת לי סוד מטורף' או 'הצנזורה לא נתנה לי הגנה' – לא היה ולא נברא.

"דווקא בצה"ל היו הרבה יותר שיחות מהסוג הזה. הסגן שלי היה עד לשיחה עם אלוף בצה"ל, שאם הוא היה יכול לירות בי דרך הטלפון ‒ זה מה שהוא היה עושה. גם כאלה היו. לא פעם ולא פעמיים שילמתי מחירים אישיים כבדים בתוך המערכת כשהייתי צריכה להיאבק על משהו מסוים. אני יכולה להגיד לכם בלב שלם שחופש הביטוי במדינת ישראל נשמר בצורה יותר מראויה, בוודאי יותר מהרבה מדינות אחרות שמתהדרות בדמוקרטיה מתקדמת וחופש ביטוי. חופש הביטוי נשמר פה בכלל-בכלל לא רע. ואני רוצה להגיד, בעדינות, שהרבה מהשיח הציבורי במדינת ישראל, הצנזורה היא זו שאיפשרה אותו".

יש טענה שלפיה את פורשת עכשיו משום שהתוכנית שהצעת במאמר לא אומצה. יש בזה ממש?

"לא לא לא. אם תבדקו, תראו שלפני שנתיים כבר אמרתי שאחרי עשור זה זמן טוב לעזוב. נכון שאמרתי שאם השר יקבל את התוכנית במלואה, הייתי מאוד שמחה להיות זו שמובילה אותה – אבל פטרו אותי מעונשו של זה ברגע שהשר החליט שהוא רוצה להעביר את זה באבולוציה. אבל גם אם נניח שהוא כן היה מקבל אותה – זו פררוגטיבה של שר הביטחון".

לאן מועדות פנייך עכשיו? יש מחשבות על פוליטיקה?

"לא, אין משהו קונקרטי. לא היה לי זמן להתעסק בפרישה, אני יוצאת לאזרחות טבולה ראסה".

זו תשובה שאנשים, במפלגות למשל, יפרשו כ"לא פוסלת על הסף".

"אני יכולה לענות לכם על זה, אבל לא לציטוט או ייחוס".

תגובות

אלוף בן, עורך "הארץ" ומחבר סדרת הכתבות על הבוררות הבינלאומית בין ישראל לאיראן, מסר בתגובה: "חבל שהצנזורית הראשית ממשיכה להסתיר מהציבור את ההידברות האמיתית בין ישראל לאיראן, ולחפות על אי-סדרים כספיים בחברת קצא"א בנימוקים בטחוניים מופרכים ובאיומים של חקירה פלילית נגד עיתונאי".

גורם בחדשות ערוץ 2, שהתבקש להגיב על טענותיה של וואקנין-גיל בנוגע לפרסום תוכן המצגת על השלכות כיבוש עזה, מסר בתגובה את הדברים הבאים: "זו לא הפעם הראשונה שיש לנו מחלוקת עם הגברת סימה וואקנין-גיל. אנחנו מכבדים את דעתה. במקרה המדובר, גם בזמן אמת ואפילו יותר מזה, במרחק של שנה, אין ספק שלפרסום היתה חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה. זהו תפקידה העיקרי של עיתונות, גם בעת מלחמה".