אינספור מלים נשפכו כבר על "ארץ נהדרת", ורובן המוחלט עסק באותה סוגיה: האם "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה, תוכנית בידור או כל אפשרות באמצע.

עיקרי הטיעונים מוכרים: סניגורי התוכנית טוענים כי מדובר בתכנים קיצוניים ככל שניתן לשדר (ככל שניתן לשדר היום; הטלוויזיה הלוא הולכת בניגוד לכיוון ההיסטוריה, מן התקופה החשוכה פחות אל החשוכה יותר), המוגשים לקהל רחב מאוד, לא בהכרח משוכנע, במסווה נוח לעיכול; המקטרגים גורסים כי מדובר בתוכנית בידור וחיקויים, המכוונת חִצי לעג פושרים אל עבר מטרות קלות מדי, קונסנזואליות בסך-הכל, דוגמת טיפשותם של הפוליטיקאים (או מראם החיצוני, או עילגותם הלא תמיד רלבנטית).

בטור זה אני מבקשת להציע מודל חדש ולטעון כי כל פניו השונים של הדיון, כל טיעון שאפשר להעלות בעניינו, כל ניואנס, ולבסוף גם כל פתרון, טמונים בתוך שש מלים בדיוק: שש מלים שאומר אייל קיציס בסוף כל תוכנית, כבר שבע עונות: "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת".

מדוע אייל קיציס מסיים כך את התוכנית? במבט השטוח ביותר, זה המתייחס אל המלים כפשוטן ומתעלם כליל מן הטון, אפשר לטעון שקיציס – כמובן בשם התוכנית, הזכיינית, הערוץ – מבקש לנחם את צופיו, או לפצותם, על כך שהצביע עבורם על הפגמים במציאות שבה הם חיים; אולי אפילו לבטל את הנאמר עד כה, כמגמד במו ידיו את ה"סאטירה" שהציע ממש לפני רגע, ואומר: אבל הכל בטל בשישים; כי אני יודע ואתם יודעים, שיש לנו באמת ארץ נהדרת.

על-פי תפיסה זו, "ארץ נהדרת" אינה תוכנית סאטירית כלל ועיקר, משום שנחמה וסאטירה אינן יכולות ללכת ביחד, במיוחד לא כשהנחמה מוצעת על תקן השורה התחתונה.

אפשרות אחרת היא לתת לקיציס קצת יותר קרדיט, בין היתר על סמך המניירות האירוניות הבוטות המאפיינות את סגנון ההגשה שלו במהלך התוכנית כולה, ולהניח שהוא אינו מתכוון לדברים כפשוטם, אלא מלווה אותם בנימה החותרת במידה מסוימת תחת הדבר הנאמר, בין אם זה שעשוע, לעג, אירוניה, סרקזם או כל תמהיל של הארבעה. מכאן שהנחמה שקיציס מציע היא נחמה חלקית בלבד, והוא מותיר מקום למציאות במערומיה, כלומר לסאטירה, במידה זו או אחרת.

עכשיו נותר רק להחליט מהם הרכיבים הלוקחים חלק במשחק ומה מינונם, וחשוב מזה, מהו היחס בין הרכיב העיקרי, המוצהר, של המשפט – "ואל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת" – ובין הרכיב החתרני, העוקצני, הנועץ בו סיכה; במלים אחרות, באיזו מידה מכרסמת הנימה בהיגד, ומהו הרושם המתקבל מן החבילה כולה כמוצר מוגמר. התשובה לשאלה הזו היא גם התשובה לשאלה באיזו מידה, אם בכלל, "ארץ נהדרת" היא תוכנית סאטירה.

לשאלה הזו אין כמובן תשובה מוחלטת, והיא תלויה במידה רבה, אם לא בלעדית, באוזני המאזין (וגם בעיני המתבונן, שכן האמירה הזו של קיציס מורכבת באופן בל יינתק גם ממניירות גופניות ומימיקה פעילה). זו בסך-הכל נוסחה, והקורא מוזמן למלא אותה על-פי האופן שבו הוא תופס את הרגע השבועי הזה, תפיסה המושפעת בוודאי מטעמו ומהשקפת העולם שלו.

לטעמי, דווקא האופן המודגש – עד שאי-אפשר לפספסו – שבו מבהיר קיציס את העמדה האירונית שהוא נוקט כלפי המשפט מחליש בסופו של דבר את ההתכוונות הסאטירית: הדבר הופך את הנימה מחתרנית, עוקצנית, מפשיטה, לנימה גלויה, מדוברת, המכניסה את הצופה בסוד העניינים והופכת אותו לשותף, תחת לגרום לו לאותה אי-נוחות – קלה או רבה – שמחייבת סאטירה של ממש.

הצופה יודע שצוחקים איתו; לועגים יחד איתו, תוך שטופחים לו על הכתף, ולעולם לא עליו. זו אינה ביקורת חותכת השומטת את הקרקע מתחת לרגליו של הצופה, אלא קריצה המציעה לו דאחקה משותפת שאינה שנויה בשום מחלוקת. קצת כמו תלונה חסרת תכלית במונית – אח, איזו מין ארץ, הא?

וכך, בסופו של דבר, קשה שלא למצוא נחמה בסיומת הקיציסית. "ואל תשכחו – יש לנו ארץ נהדרת", מעיר קיציס ברוח מבודרת, אבל האם הוא באמת מאמין שהיא כל-כך גרועה? קשה להאמין בכך. אחרי כל המגרעות והתלונות, יש לנו בסך-הכל ארץ בסדר, אומר קיציס במין הומור ירחמיאלי, והצופים מהנהנים במרץ. וואלה, שנון זה, אבל צודק בכל מלה.