בסקירת העיתונות שפורסמה כאן אתמול כתב איתמר ב"ז שההתנגדות שניכרה בעיתונים כלפי מינוי תא"ל (במיל') גל הירש לתפקיד המפכ"ל עשויה להיות, בין השאר, תולדה של יחסים סימביוטיים בין כתבי ועורכי העיתונים לבין קצינים בכירים במשטרה, שכמה מהם ראו עצמם מועמדים למשרה. על-פי פרשנות זו, ההשפלה שחשה הקצונה הבכירה במשטרה ממהלכו של השר לבטחון פנים גלעד ארדן תורגמה לסיקור עוין בידי מיטיביה בתקשורת.

"ידיעות אחרונות", כתב ב"ז, בלט בקו התקיף נגד המינוי, וב"ידיעות אחרונות" כמו ב"ידיעות אחרונות", יש לחפש את הסיבה לכך. גם בלי מידע מאחורי הקלעים, סיבה אחת גלויה מסתמנת מיניה וביה: "ישראל היום" עושה רושם כתומך במינוי שקבע השר לבטחון פנים גלעד ארדן.

הקמפיין של העיתון מרחוב מוזס נמשך גם היום במלוא עוזו. שתי הידיעות המובילות בעמודים הפנימיים וכותרותיהן מוקדשות לגורמים המתנגדים: "מינוי הזוי" בדיווח על התארגנות ניצבים ורב-ניצבים בדימוס נגד המינוי, שגם תופסת את הכותרת הראשית בעמוד השער; ו"אנחנו לא נשב בשקט" מצד ההורים השכולים של לבנון השנייה. בסוף כל אחת מהן, "ידיעות אחרונות" משלם מעשר גם לתומכים.

אגב, בעוד שחבורת הניצבים "הכריזה אתמול מלחמה" על המינוי, בקרב ההורים השכולים "פרצה זעקה". "משפחות שכולות תמיד צודקות, כי הן מדברות ממגרש אחר. אבל לא מקבלים החלטות על בסיס המשפחות השכולות", מסביר ל"מעריב" ח"כ איל בן-ראובן, מפקדו של הירש במלחמת לבנון השנייה.

המצב בטורי הפרשנות של "ידיעות אחרונות" אינו שונה בהרבה. בכפולת טורי הדעות בירכתי העיתון, ניצב בדימוס יוסי סדבון מתנגד נחרצות למינוי הירש (לאחר שנימק לאורך שש פסקאות מדוע אין לקבל הצנחה של איש צבא על המשטרה, הוא כותב בשביעית: "ניתן היה לקבל הבאת אדם מבחוץ לתפקיד המפכ"ל אם מדובר היה בעילוי"), והכותב ברוך לשם מתנגד עם כוכבית ("גם אם המינוי של הירש שנוי במחלוקת – יש לתת לו סיכוי"). בעמ' 3, סימה קדמון טרם החליטה.

מי שהקלו את העבודה על "ידיעות אחרונות" הם חבורת הניצבים שהתכנסה אמש בבית-השוטר בתל-אביב (יש יותר "משפחת סימפסון" מזה?), ואיפשרה לבצע מעין מיקור-חוץ מרוכז ותכליתי של ההתנגדות למינוי: הם סיפקו תמונה קבוצתית, ציטוטים למכביר ולגיטימציה ציבורית. מה עיקר טענתם? "באופן רשמי הם נמנעו מלבקר במפורש את עצם המינוי של אדם שלא שירת במשטרה והתמקדו בביקורת על הירש באופן ספציפי", כותב מאיר תורג'מן, שסיקר את המפגש, "אולם בין השורות ומתוך דברי השבח שהרעיפו על הקצונה הבכירה הקיימת [...] [כאן מגיעה איזושהי כפילות מיותרת, ככל הנראה טעות של עורך לילה תחת לחץ] ניתן היה להבין שהמינוי החיצוני כשלעצמו העלה את חמתם".

מי המבייש ומי המבויש

את הידיעה על כינוס הלשעברים, בכפולת העמודים 2–3, מלווה תמונה פנורמית נהדרת של שאול גולן, ובה נראים חברי "הגילדה", כפי שמכנים אותם גידי וייץ ב"הארץ" ומתי טוכפלד ב"ישראל היום", בשלל תנוחות פרוזאיות. בעזרת נגיעה קלה של דמיון מודרך ניתן לדמיין חצים המחוברים לכל אחת מהדמויות בתמונה, המובילים לבוקסות טקסט זעירות ובהן המידע הרלבנטי לגביהן: משה קראדי, ש"שנתיים וחצי בלבד אחרי שלוהק לתפקיד הגדול על מידותיו נאלץ לפרוש על רקע ביקורת קטלנית של ועדה בראשות השופט המנוח ורדי זיילר, שהטילה דופי ממשי באמינותו"; אריה עמית, "חברו הקרוב של הרב פינטו, שהודה כי נתן שוחד בסך מאות אלפי שקלים ל[אפרים] ברכה ושעתיד לשמש עד מדינה נגד ניצב בדימוס מנשה ארביב"; שלמה אהרונישקי, "שאחרי פרישתו מתפקיד השוטר מס' 1 נאלץ להחזיר מאות אלפי שקלים שקיבל שלא כדין בעבור פדיון ימי חופשה שנוצלו בפועל"; וגם יעקב גנות, "שוויתר על תפקיד המפכ"ל לאור ביקורת ציבורית עזה, בשל הדברים שאמר עליו בית-המשפט העליון כשזיכה אותו מאשמת שוחד".

הציטוטים לקוחים מטור הפרשנות של גידי וייץ – הטקסט הטוב ביותר שנכתב היום על מינוי גל הירש. גרסה דהויה לטור הזה, עם פואנטה דומה, ושכאמור כוללת גם היא את המושג "גילדה", מופיעה ב"ישראל היום", מאת מתי טוכפלד (גם בטור של קדמון ב"ידיעות" יש לה הד). אלא שתחת הפירוט מאיר העיניים שמספק וייץ בנוגע לכל אחד מהלשעברים, העושה את הטקסט למה שהוא, כותב טוכפלד כך:

"כי מה ראינו בתמונה הזאת, שבה יושבים זה לצד זה ראשי הארגון בשנים האחרונות, אם לא חבורה שרבים ממנה לא הותירו חותם של ממש, אלא בינוניות ואפרוריות. וזה במקרה הטוב. במקרים אחרים בלטו בנוכחותם מפכ"לים וניצבים לשעבר שנאלצו לעזוב בבושת פנים את הארגון שבשמו הם נשבעים כעת בשל פרשות שונות ומשונות, שחלקן לא יפורטו כאן כדי לא לבייש את הנייר שעליו הן מודפסות".

ראשית, גם המובן מאליו צריך שייאמר: ספק גדול אם אפשר לבייש את הנייר שעליו מודפס "ישראל היום" יותר ממה שמביישות אותו המלים שמניחים עליו כתביו ועורכיו. שנית, ומעט כמו שמראה אדגר אלן פו בסיפורו "המכתב הגנוב", לעתים הדרך הטובה ביותר להחביא משהו היא להניח אותו מול העיניים. ומה שנחזה כאן מול הפרצוף היא הודאה של פרשן "ישראל היום" שהמטרה של כתיבה בעיתון אינה להביא את כל האינפורמציה בפני הקורא ולאפשר לו לשפוט, אלא לעמול על יצירת דימוי מציאות שיהיה נוח לכולם. שלא יבייש. רק שלא ממש ברור מי המבייש ומי המתבייש.

בסוף הטור מרשה לעצמו טוכפלד לכתוב ש"איש לא האשים אותם [את הניצבים בדימוס] במרד, כנראה כי לפני זה צריך היה להתייחס אליהם ברצינות", כנראה כי לפני זה הוא היה צריך להרים את עיניו למעלה, ולהביט בכותרת הכפולה המתנוססת מעל הטור שלו ("מרד הניצבים בדימוס"), אבל אפילו הוא לא מתייחס לעיתונו ברצינות.

הבוחשים

"בשנים האחרונות הפך מינוי המפכ"ל להליך צללים שבו, כמו בכל מדינה נחשלת, בוחשים גם אינטרסנטים", מסכם וייץ את מאמרו. "[...] לפחות מפכ"ל אחד מונה לתפקיד אחרי פגישה בביתו של פוליטיקאי חשוד, בתיווך איש עסקים שלימים יישב מאחורי סורג ובריח. כמה קציני משטרה בכירים למדו כבר מזמן שאופק הקידום שלהם עובר דרך חצרות רבנים וקשרים עם עסקנים בכירים ופוליטיקאים בשפיץ.

"ככל הידוע, גל הירש לא עבר את מסלול החתחתים הזה. נדמה שהוא לא הפקיד בשום מקום התחייבות שלא לגעת באחד האח"מים או במקורביו המקושרים בתמורה למשרה. ומסתמן יתרון מובהק נוסף למינוי: שלא כמו מקביליו, שומרי הסף הבכירים של המדינה, הירש לא עבר את האודישן של בני משפחת נתניהו ומקורביהם. לפחות בינתיים הוא לא חייב להם דבר, ולא נבחר כדי לשרת אותם".

בכך מסמן וייץ כשגויה את תיאוריית הקשר שהפריח אתמול בן כספית לחלל האוויר, בטורו ב"מעריב", ולפיה הירש מונה כדי לסגור את החקירות הנוגעות למעון ראש הממשלה. אמש כספית כבר שינה כיוון, כשצייץ, הפעם ביחס למינוי סגן המפכ"ל המיועד: "הכי חשוב: הוצע לניצב יורם הלוי אחריות על החקירות. מדובר במועמד של ביבי (ושרה). הוא ישמור על השמנת והירש ידגמן. וגלעד יחטוף בתקשורת. גאוני". לזכותו של כספית ייאמר שהפעם עמד בפיתוי, ולא פירסם את הקונספירציה נטולת הסימוכין בעיתונו (במקומה העדיף טור המנוסח כפנייה ל"חבר הכי טוב של גלעד", בטון ממתיק סוד ומעצבן, פנייה הנשכחת בהמשכו ומתחלפת בפנייה ישירה לשר. לא פשוט להתמיד לאורך 300 מלה). יחד עם זאת, נכון לזמן כתיבת שורות אלו, הציוץ – חסר הסימוכין כשלעצמו – עדיין באוויר. ואולם, כיאה לכספית, הצטרף אליו גם ציוץ שבו הוא חוזר בו.

אם לחזור להבחנתו של ב"ז מאתמול, הרי שהמקום שבו אפשר לראות הבוקר את העקבות הברורות ביותר של החוטים הטוויים בין עורכי "ידיעות" וכתביו לצמרת המשטרה הוא הידיעה על מינויו הצפוי של הלוי לסמפכ"ל. היא מנוסחת בצורה "ממלכתית" ו"רגישה", כלומר גורסת מפי מקורביו ש"הוא רואה את טובת הארגון ושם את האגו שלו בצד", ומקפידה לציין מפיהם שארדן לא נכנס עימו ל"אופי או לאחריות שיקבל בתפקיד". יניב קובוביץ', כתב המשטרה הביקורתי ביותר (והיחיד?), לא לוקח חלק במסע היחצנות של הלוי וכותב שאכן נבחנת האפשרות להעניק לו את האחריות על אגף החקירות והמודיעין, ואף מצביע על בעייתיות מינהלית הנובעת מיצירתה של שרשרת פיקוד המורכבת משלושה בעלי תפקידים בדרגה דומה (הסמפכ"ל המיועד, מתחתיו ראש אגף חקירות ומודיעין ומתחתיו מפקד לה"ב 433, כולם ניצבים).

טירקל כן, טירקל לא

לסיכום עניין הירש-ארדן, מעל לעיתונים שורה רוח שלפיה הסיכויים לפסילת המינוי על-ידי ועדת השופט טירקל לאישור המינויים הבכירים, או בשל כל סיבה אחרת, נמוכים מאוד. הפרשן הצבאי של "הארץ", עמוס הראל, טוען בטור שנכתב לפני כינוס הבכירים והותאם באופן מאולץ משהו למציאות שאחריו שהגורם שסביר ביותר שיסכל את המינוי, ככל שיש כזה, הוא מחאת ההורים השכולים, שאינם מסתפקים בטיהור המאוחר של הירש על-ידי השופט וינוגרד (שלא מפריע, אגב, לסימה קדמון לכתוב בנחרצות על ה"כישלון הצבאי שלו במלחמת לבנון" ועל "תפקיד מרכזי [שהיה לו] באירועים שהביאו למלחמה").

טובה צימוקי, הכתבת המשפטית של "ידיעות אחרונות", מדווחת שבשל הבדיקות שעומדת לבצע הוועדה, המינוי יידחה כנראה בכעשרה ימים ולא יובא לישיבת הממשלה בראשון הקרוב. צימוקי גם מייחסת ל"מקור משפטי בכיר" את הטענה שכיוון שידוע שטירקל מפרש את המונח "טוהר מידות" במובן הרחב של המונח ו"מתייחס להיבטים ציבוריים של המינוי" – "אין ספק שנסיבות עזיבתו של תא"ל הירש את הצבא בעקבות מלחמת לבנון השנייה יעלו על סדר יומה של ועדת טירקל". אלא ששתי פסקאות אחר-כך הידיעה סותרת את עצמה בבוטות וקובעת ש"פנייתם של ההורים השכולים וגורמים נוספים לשופט טירקל לא צפויה להביא לתוצאה המיוחלת מבחינתם [...כי] הביקורת הציבורית נגד הירש נוגעת לטענה שכשל כמפקד [...], אולם לא הועלו טענות לכך שלא פעל מתוך נקיון כפיים".

גם "ישראל היום" חווה פיצול אישיות לנוכח אותה סוגיה: פרופ' אביעד הכהן כותב במאמר פרשנות שרק במקרים "קיצוניים באמת" ועדת טירקל חורגת מבחינה של ענייני טוהר מידות, ואילו כותרת ידיעה בעמוד שאחרי מכריזה: "מוקד הדיון של ועדת טירקל – תפקודו של הירש בלבנון".

פתרון התרגיל בלוגיקה

"הבעיה היא לא בגל הירש. וזה לא שהאיש נטול בעיות. הבעיה הכי גדולה שלו, כפי שלמדתי בימים האחרונים, היא שהוא לא מודע לבעיותיו" (סימה קדמון, מתוך הטור ב"ידיעות אחרונות").

איך אומרים אינתיפאדה בערבית

"אם וכאשר יצלח גל הירש את הביקורת [...] ויתמקם בלשכת המפכ"ל, ייתכן שימצא על השולחן חבר ותיק ולא אהוב: קלסר שמדבר בשפה שהוא מכיר ונוגע לאינתיפאדה המתנהלת בירושלים זה שנה לפחות", כותבת אריאלה רינגל-הופמן בטור דעה ב"ידיעות אחרונות". כפי שמתומצת בציטוט המודגש מתוך הטור שלה, רינגל-הופמן קובלת על כך ש"כבר שנה מתנהלת בירושלים אינתיפאדה קשה וכואבת, שמגיעה רק לשולי השיח הציבורי. השאלה הגדולה היא מה עומד מאחורי הסובלנות – היחסית אמנם – לאירועי הפח"ע", אירועים שרינגל-הופמן מפרטת בחריצות ובדייקנות את היקפם, אך אינה מזכירה במלה את הנתונים המשלימים, על הניסיון של גורמים כהניסטיים להפוך גם את חייהם של ערביי העיר לבלתי נסבלים.

כך או כך, ייתכן שחלק מהתשובה לשאלה שהיא מעלה ניתן באותו הגיליון ממש שבו מתפרסמים הדברים: הידיעה על אודות שתי תקיפות של שוטר ושל רכב מג"ב נדחקה לחציו העליון של עמ' 10.

בשער "הארץ" מדווח שבימים האחרונים המשטרה מונעת כמעט לחלוטין מנשים פלסטיניות לעלות להר-הבית עד השעה 11:00, בשל התנכלויות של כמה מהן ליהודים.

מה מונופול הגז עשוי לחוש

"שר הכלכלה אריה דרעי אמר אתמול כי הוא נוטה לא לקדם את מתווה הגז לפני מינוי ממונה חדש על ההגבלים העסקיים", כותב צבי זרחיה ב"דה-מרקר" בהמשך לשיחה שקיים יו"ר ש"ס עם תא הכתבים הפרלמנטריים. "בעקבות הדברים קיים איתו אתמול נתניהו שיחה נזעמת שבה הבהיר לו כי בכוונתו להעביר את מתווה הגז למליאת הכנסת בשבוע הבא – אם תובטח לו תמיכתה של סיעת ישראל-ביתנו".

"הנטייה שלי היא שגם אם מתווה הגז יאושר בשבוע הבא בכנסת – ולדעתי יש לכך רוב – שהממונה הבא על ההגבלים העסקיים יאשר אותו", מצוטט דרעי ב"כלכליסט" (הידיעה מאת אורי תובל). "אני רוצה שהממונה החדש יטפל בזה כמו שגילה [הממונה היוצא] היה צריך".

יצוין שלמרות החזות האוטונומית שהפגין דרעי מול כתבי הכנסת, וחרף הדיווחים על "שיחה נזעמת" עם נתניהו, האפשרות שהממשלה תמתין עם אישור המתווה לממונה החדש עלתה כבר לפני שבועות, מיד אחרי שהובן שדרעי אינו מוכן לחתום על סעיף 52 העוקף את הממונה – ככל הנראה משיקולים של נראות, ולא של מהות (דרעי, כזכור, הצביע בממשלה בעד המתווה). כך, למשל, כתבה נעמה סיקולר ב"כלכליסט" כבר בסוף החודש שעבר (29.7.15):

כל עוד גילה יושב על כסאו, חייבים שר הכלכלה או הממשלה כולה להפעיל את הסעיף שמאפשר לעקוף אותו. אבל ביום שאחרי לכתו, ייתכן שמחליפו יגאל את ראש הממשלה מייסוריו ויעניק את הפטור המיוחל לחברות הגז. במצב כזה נתניהו יוכל לדלג בקלילות על אישור הכנסת. ככל שחולפים הימים, מצטברים עוד ועוד רמזים שמלמדים שאלטרנטיבת הבלהות הזו היא לא סתם הימור, אלא אופציה שרירה וקיימת".

דרעי מבטיח כעת בידיעה ב"כלכליסט" שהוועדה לאיתור הממונה החדש, שאמורה לקום היום, "תהיה שקופה, עם פרוטוקולים". היינו, שיקשה על נתניהו למנות ממונה בובה. אלא שבד בבד הוא בעצמו אומר: "קשה להאמין שממונה חדש ילך אחורה אחרי מעשה עשוי שהיה בקבינט, בממשלה ובכנסת. גם גילה לא הכריז עליהם הסדר כובל, שום פקיד אחר לא ייקח את הסיכון". בקיצור, מה שאמור היה להיות הוא שיהיה, מינוס החתימה של דרעי על הסעיף הדרקוני, שהיתה מאירה אותו באור עכור על רקע הבטחות הבחירות שלו.

מה שכן, הכוונה של דרעי למנות ממונה לפני אישור המתווה מאפשרת לממשלה ולמונופול הגז להמשיך לקיים את הפסאדה כאילו "הגז נותר במעבה האדמה", כפי שכותב היום דן מרגלית כדבר שבעובדה, בטור העוסק בכלל בגל הירש (כחלק מטיעון על הסחבת הלאומית במינויים), על אף שהגז מתגלית תמר זורם כבר שנים ואנו צורכים אותו ברגעים אלה ממש בצורת חשמל המאפשר את הכתיבה והקריאה של טקסט זה ממש (הגז שלא זורם, מתגלית לווייתן, יתעכב עוד דווקא בגלל מתווה הגז, שדחה את חובת הפיתוח של השדה).

"גורמים בענף האנרגיה", כותב תובל ב"כלכליסט", "הביעו חשש כי אם דרעי לא יחתום על סעיף 52, אישור המתווה יתעכב בשנה עד שנה וחצי. לדבריהם, ממונה חדש יצטרך להתחיל את התהליך הפנימי מתחילתו, כולל שימוע לחברות ושימוע ציבורי, והוצאת צו מוסכם חדש. עוד אמרו אותם גורמים, כי במצב כזה החברות עשויות לחוש שהמתווה אינו מבוצע ולפנות להליכים משפטיים".

שלטון החוק, גרסת כספית

"אתה לא מתחרט על זה שהשארת אותו בחיים?" (בן כספית לאיש השב"כ לשעבר, דביר קריב, שסיפר לו בהתרגשות איך פרץ לחדר החקירות של יגאל עמיר עם אקדח, אך לבסוף חס עליו).

זו שלנו, וזו גם כאן

הדבר המפתיע ביותר ביחס לכיתוב התמונה היחצני שמופיע במדור הרכילות בשער האחורי של "ישראל היום", ובו נראה ראש הממשלה כשהוא גולש על סאפ, הוא שגם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם כזה, וביותר גדול.

האישי הוא הפוליטי

"דווקא היו לי חיכוכים עם אנשים בהופעות סביב חלק מהשירים. אחרי 'צוק איתן' באה אלי מישהי עם דמעות ואמרה שהיא מאוד נפגעה מאחד השירים כי היא חשבה שאני צוחק על החיילים שמתים. היתה לנו שיחה ארוכה וקשה והסברתי לה שזה שיר מחאה. זה רגע הרבה יותר מטלטל וחשוב בשבילי, כשאתה רואה מישהו שחווה את השיר שלך בצורה כל-כך עוצמתית ושגויה, ואתה מדבר איתו, מאשר לחתום על עוד עצומה". זהו הסברו של שלומי שבן לדני ספקטור במוסף "24 שעות", מדוע הוא לא נוהג לקחת חלק בפעילות פוליטית – כאילו יש סתירה בין הדברים (אגב, ספקטור כותב ש"שבן יצר להיטים כמו [...] 'מותק, את אצלי בראש'", על אף שמדובר בגרסת-כיסוי מתורגמת לשיר מפורסם של בוב דילן).

אמנות הפובליציסטיקה

"רוצים חתיכה? קבלו את בר רפאלי, רוצים רצינות? הנה עברי לידר, רוצים לעשות לעצמכם סנדוויץ'? אל דאגה, יש גם חצי שעה פרסומות (אותו ספקטור מנמק מדוע מומלץ לראות את תוכנית הריאליטי "אקס פקטור" בטור ה"בעד" במדור הפותח של המוסף).

ענייני תקשורת

רשות השידור. נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" שהסעיף בחוק רשות השידור שאיפשר את פיטורי כל 1,580 העובדים בסוף ספטמבר הוחלף בסעיף חדש המאפשר לכונס הנכסים של הרשות לבצע פיטורים חלקיים. המשמעות, כפי שמדווחת כותרת הידיעה, היא ש"מאות עובדים ברשות השידור יפוטרו – והשידורים יצומצמו".

שינוי הסעיף בחוק הגיע על רקע כינוס חירום של עובדי הרשות, שבו השתתפו עיתונאים רבים מכלי תקשורת אחרים. בידיעה המסקרת אותו ב"גלובס" (לי-אור אברבך) מובאות, בין יתר הציטוטים של בכירי העיתונאים, גם אמירה ביקורתית של דן מרגלית כלפי התנהלות הממשלה, ובפרט העומד בראשה, בטיפול ברשות השידור: "הממשלה לא יכולה לטעון לתום הלב שלה". ב"דה-מרקר" מצוטט מרגלית אומר: "הוא [נתניהו] רוצה עכשיו לפטר עובדים שלא נוחים לו – והוא גם ימנה שופטים שלא נוחים לו". בכך הופך "ישראל היום" לאחד העיתונים הבודדים שאי-אפשר לקרוא בהם את דעותיו האמיתיות של דן מרגלית, בכיר פרשניו. ובכל זאת יש בכך התקדמות מסוימת: עד היום נחשפו אליהן רק 24 אלף עוקביו בטוויטר.

המקור (1). "אהוד היה אש וגופרית, מאוד כעס עלי, אבל בהמשך יושרו ההדורים", מספר אילן כפיר, מחבר הביוגרפיה של אהוד ברק, על הדלפת הקלטות הראיונות עם ברק לרוני דניאל מערוץ 2. "הוא לא אהב את השידור. הוא אמר: 'אתם ישבתם וריאיינתם אותי'. ברק רצה שנתראיין בקולנו, אבל שלא נחשוף בפני גוף תקשורתי את הקלטות, חומר גלם לא ערוך". בכך כפיר מחזק במובן מסוים השערה שכתבתי בסקירת העיתונות של יום ראשון, ולפיה הסיבה המרכזית להד הגדול שהקלטות זכו לו היא שברק נשמע בהן בקולו, ולא בשל תוכן הדברים. "אבל זו לא הקלטת סתר", מרגיע כפיר בהמשך. "התייעצתי עם עורך-דין".

המקור (2). שרון שפורר מגלה ב"דה-מרקר" כי ה"לקוח הבכיר" שהקליט את אילן אמיר, מס' 3 בבנק הפועלים, כשהוא מבקר את הבוסים שלו לשעבר, ראש חטיבת האשראי לשעבר שמעון גל והמנכ"ל ציון קינן (בשל תפקודם בפרשת המין שגרמה לפיטוריהם של גל ושל עובדת בכירה אחרת – קלטות ששודרו בערוץ 10 בכתבה של מתן חודרוב תוך עיוות קולו של המקור), הוא מוטי זיסר, הטייקון בעל חובות העתק לבנק.

זאב, זאב. ח"כ יואב קיש פנה אתמול ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחקור את עיתונאי "ידיעות אחרונות", יגאל סרנה, בשל סטטוס שפירסם בפייסבוק, בטענה שהשווה בו את ראש הממשלה להיטלר. סרנה התייחס בסטטוס לתמונה שהעלה ראש הממשלה נתניהו, שבה צולם עם כלבו, וכתב: "אלוהים, אתה הרי בן של היסטוריון. לא ראית מתי הצטלם רודן עם כלב זאב?".

יצאת עלוב. כתב לשעבר ברשת טלוויזיה מקומית בווירג'יניה הגשים פנטזיה ללא מעט טבלואידים, או למצער את הפנטזיה שהבנה הסרט "רוצחים מלידה" בתודעת הפופ הקולקטיבית, וירה בשידור חי בשני קולגות שלו לשעבר – כתבת וצלם. ואכן, הצהובונים אינם יודעים את נפשם. "ידיעות אחרונות", שעשה מזה כפולה בוהקת מאדום ושחור, העלים בכותרת המשנה את ההקשר המרכזי, הפנים-משרדי, של הרצח ("[היורה] פירסם מכתב שבו הסביר את מניעיו: 'אלוהים אמר לי להרוג לבנים אחרי רצח השחורים בכנסייה בצ'רלסטון").

ב"מעריב" הרצח חילץ מחיים הכט טור אורח שהוא המנון לחוסר מודעות עצמית. הכט פותח אותו בשאלה הרטורית, האם דבר כזה יכול לקרות גם אצלנו, ועונה שלא רק שיכול, אלא שגם כמעט קרה. ועוד השנה! ואולם, מקרה הכמעט-ונפגע שהכט מדבר עליו היה בכלל איום בהתאבדות, ולא ברצח. טכנאי שהצליח לתפוס בקלקלתו בתוכנית "יצאת צדיק" איים לשלוח יד בנפשו אם המקרה ישודר. בעיני הכט, האיום של אותו טכנאי בהתאבדות משול לאיום ברצח, משום ש"זה בכלל לא משנה אם הוא יורה בעצמו או בנו". בשולי הדברים הכט מוסיף ש"תמונותיו של האיש שודרו כמובן", כאילו מאליו מובן ששתי נקודות ברייטינג שוות יותר מחיי אדם. צריך לקרוא כדי להאמין.

המתנה שלא מפסיקה לתת. עוד שבוע, עוד אייטם ב"ממון" על סביח דה-לוקס. עוד יום, עוד פרק במלחמה המתישה בין גדעון לוי לבוז'י הרצוג ב"הארץ".