המשטרה

אתמול, לקראת השעה שבע בערב, הודיע השר לבטחון פנים גלעד ארדן על זהותו של המפכ"ל המיועד של משטרת ישראל. המועמד, תא"ל (מיל') גל הירש, הוא באופן חריג אדם שלא העביר ולו יום אחד במדי שוטר, ועיקר נסיונו המקצועי נצבר במהלך שירותו בצה"ל. ההחלטה להצניחו לתפקיד הבכיר הוסברה בצורך לבצע שידוד מערכות במשטרה, גוף חולה שרבים מבכיריו נאלצו לפרוש או הודחו בנסיבות שבין המביך לפלילי.

ככל שניתן ללמוד מכותרות העיתונים ביום שלאחר הודעתו של ארדן, התקשורת הישראלית מתקשה לבלוע את המינוי, העלול לפגוע במעמדה של שדרת הפיקוד הבכירה של המשטרה, קבוצת אנשים שהנמנים עימה מטפחים מערכות יחסים כאלה ואחרות עם העיתונות.

המנעד הרחב של תחומי עיסוקה של המשטרה, מהגופים השלטוניים המדובררים במדינה, הוביל למצב שבו אנשי הארגון מעורבים באופן אינטנסיבי בעיצוב סדר היום החדשותי במגוון של נושאים – החל מידיעות גבבה על פושעים טיפשים ותאונות מצחיקות, עבור בעדכוני הלחם-והחמאה על תאונות דרכים, פיגועים ומעשי תקיפה, וכלה בחקירות מורכבות של עבריינים מתוחכמים ואישי ציבור. אם זה פלילי, ואם זה חשוב או מעניין מספיק כדי להופיע בתקשורת, קרוב לוודאי שלמשטרה היתה השפעה כלשהי על האופן שבו פורסמו הדברים.

הקשרים הקרובים והעמוקים שהתפתחו בין המשטרה לכלי התקשורת, למרות סכסוכים, חיכוכים ומשברי אמון שמתגלעים ביניהם מפעם לפעם, מתחזקים מערכת יחסים סימביוטית שבה גוף אחד מצליח להפיץ ביעילות מידע המשרת את מטרותיו ומציג את עשייתו לציבור הרחב, וגוף אחר נהנה מגישה נוחה לתוכן מעובד על שורה של נושאים הנמצאים על סדר היום.

פן נוסף של מערכת היחסים הזאת הוא הזדהות יתרה של עיתונאים עם שוטרים – הזדהות שעמדה במבחן בחודשים האחרונים, בעקבות שורת השערוריות והכשלים המקצועיים שנקשרו במשטרה ובבכיריה, וייחוליהם של עיתונאים שמי ממקורביהם שלא פרש עדיין יוצב בקרוב בראשות הארגון. הבוקר קוצרים הקצינים את פירות יחסיהם הקרובים עם העיתונאים, ומצליחים לצבוע את המפכ"ל המיועד בצבעים הנוחים להם.

"ידיעות אחרונות" יוצא למאבק

"מפכ"ל במחלוקת", קובעת כותרת הגג המתנוססת בראש שער "ידיעות אחרונות", המבשר לקוראים על "סערה בעקבות החלטת השר ארדן להצניח קצין בכיר לשעבר בצה"ל לתפקיד השוטר מספר 1". בעיתון של המדינה, שהתגייס לסיכול מועמדותו של הירש גם באמצעות אתר האינטרנט שלו, מדגישים בשער את דבריהם של "בכירים במשטרה" ששמם אינו מוזכר ("לא יכול להיות שלא מצאו ניצב אחד ראוי") ושל הורים שכולים ("הוא פרש מהצבא בגלל כשלונו במלחמת לבנון השנייה – ועכשיו מקבל פרס"?).

בתוככי העיתון מתוארת בחירתו של ארדן כהחלטה פזיזה ("עד לפני שבועיים כלל לא הכיר השר ארדן את גל הירש"), וניתנת בימה רחבה למורת רוחם של בכירי המשטרה המאוכזבים, שקיוו להתמנות לתפקיד בעצמם.

"ניצבים וקצינים בכירים במשטרה, בהווה ובעבר, התחרו ביניהם אתמול מי יצליח לתאר טוב יותר את תחושת ה'השפלה' שעברו שלושת הניצבים שהתמודדו על תפקיד המפכ"ל הבא של משטרת ישראל", כותב מאיר תורג'מן בידיעה שבראשה שובצו דיוקנותיהם של שלושת הניצבים שהוזכרו כמועמדים לתפקיד – זוהר דביר, בנצי סאו ויורם הלוי.

הבכירים המצוטטים בפתח הכתבה, שאינם מוזכרים בשמותיהם, כינו את המינוי "ביזיון" ו"הזוי", והיה ביניהם גם מי שאמר ש"המשטרה זה לא קזינו שמהמרים בו על מפכ"ל". בהמשך מביא תורג'מן גם ציטוטים מפיהם של הניצבים בדימוס אריה עמית ("החלטה אומללה וטיפשית") וח"כ מיקי לוי (החושש מהטלטלות הצפויות במשטרה). הכותרת מתמצתת את תחושותיהם: "גל הלם".

לצד הביקורת על עצם ההחלטה למנות מפכ"ל חיצוני, ב"ידיעות אחרונות" דואגים גם להבהיר כי המפכ"ל החיצוני המסוים שנבחר אינו ראוי לתפקיד. "הקצין הנועז שספג ביקורת חריפה", מזכירה כותרת הגג המלווה את הכתבה שעוסקת בעברו הצבאי. רותם אליזרע ומאיר תורג'מן, החתומים על הכתבה, מזכירים לקוראים את "נפילתו הגדולה, זו שבעטיה נשלח בסופו של דבר הביתה", מספרים על תקרית שבה התעלם במכוון מהוראה מצד מפקדיו ("זה נגמר בכמעט הדחה") ומציינים גם כי "לעתים אף זכה ללעג קל על השפה המתוחכמת שניסה להנחיל בשורות הצבא, שזכתה לשם הקוד 'השתבללות'".

אחת הפסקאות הבאות בכתבה נוסחה כך שישתמע ממנה שהירש הוא האדם האחראי לפרוץ מלחמת לבנון השנייה (ולא, נאמר, חיזבאללה או ממשלת ישראל). "ביולי 2006 קרה האירוע שהכריע, בסופו של דבר, את הקריירה הצבאית של הירש: אהוד גולדווסר ואלדד רגב נחטפו בשטח שהיה באחריות האוגדה שלו – ומלחמת לבנון השנייה פרצה", כותבים אליזרע ותורג'מן.

"כבר בעיצומה של המלחמה הועברה עליו ביקורת בתקשורת על-ידי פקודו, מפקד חטיבה 7 אמנון אשל. הירש סומן בציבור כאחד מ'מפקדי הפלזמה' – הבכירים שיושבים מול המסכים ואינם מחוברים למתרחש בשטח", מוסיפים הכתבים. "הוא ספג ביקורת גם על כך שהצהיר כי כוחות צה"ל שולטים על בינת-ג'ביל ערב הקרב הקשה שבו נהרגו שמונה חיילי גולני. לאחר המלחמה הוכרז מינויו של הירש לראש החטיבה האסטרטגית באגף התכנון, אולם הוא מעולם לא כיהן בו. דו"ח ועדת אלמוג הצה"לית הטיל עליו את האחריות לאירוע החטיפה, והמליצה על הדחתו. עוד לפני הגשת הדו"ח הרשמית, הירש שהתפטר".

"ידיעות אחרונות" הוא הבוקר העיתון היחיד המקדיש ידיעה שלמה לביקורת מפי הורים שאיבדו את בניהם במלחמה. "חלק מההורים ששכלו את בניהם במלחמת לבנון השנייה לא מסוגלים לסלוח להירש, שתפקודו כמפקד אוגדה נחשב לשנוי במחלוקת", נכתב בכותרת המשנה של הכתבה, הנושאת את הכותרת "זעקת ההורים".

שני הציטוטים המככבים בכותרת המשנה הם "זו בושה למדינה – מי שנכשל בתפקידו נבעט למעלה" ו"יום עצוב". בתוככי הידיעה מובאים ציטוטים קשים נוספים: "זו הונאת הציבור", "הבטן שלנו מתהפכת", "על מה הוא מקבל פרס בדיוק?".

"מקורי, נועז, מפתיע, אלה המלים החיוביות שאפשר לומר על מינויו של גל הירש למפכ"ל", כותב נחום ברנע בטור התופס את כל עמ' 3 של היומון. "הצרה היא שבאותן מלים בדיוק אפשר לתאר קפיצת ראש לבריכה ריקה או נהיגה ב-100 קמ"ש בחושך במכונית נטולת פנסים. זה מקורי, נועז, מפתיע: לא בטוח שזה טוב", הוא מוסיף.

"במלחמת 2006 הצטרפתי לחטיבת אלכסנדרוני, החטיבה שלחמה במסגרת אוגדה 91 של גל הירש, בגזרה המערבית בלבנון", כותב ברנע בהמשך. "מה שראיתי ושמעתי שם וראו ושמעו אחרים לא החמיא לתפקוד של מפקד האוגדה, והדברים ידועים. אבל בינתיים עברו תשע שנים, הירש הפיק לקחים, התבגר, והמלחמה כולה נתפסת היום בדרך הרבה יותר מאוזנת משנתפסה אז. אבל השאלה שלפנינו איננה מה מגיע לגל הירש, אלא מה מגיע למשטרת ישראל. משטרה היא מקצוע, לא פרס תנחומים".

"משהו בהתנהלות האישית של הירש יצר אנטגוניזם כלפיו לאורך כל דרכו", מוסיף הכתב הצבאי יוסי יהושוע בטור פרשנות הנושא כותרת פשוטה וישירה: "האיש הלא נכון".

"על פניו, מינוי קצין ירוק לפקד על כחולי המדים אמור היה להוביל לקולות שמחה בקרב הגנרלים בדימוס", הוא כותב. "בפועל נוצר מצב אבסורדי שבו נאלצים מקורביו של הירש לפנות לקצינים לשעבר כדי שייצאו להגנתו. קצינים שמסרבים להתראיין בשמם הודו שהם בהלם. כל אחד שואל בתורו: מה עבר על השר כשהעביר את המינוי. גם אם הוא התעלם מיחסי האנוש, הרי שהמסגרת הכי גדולה שהירש פיקד עליה היא אוגדה – וגם ממנה הודח. לא פיקוד, לא זרוע, אפילו לא גיס".

"ספק אם יוכל ללמוד את תורת השיטור, החקירות והמלחמה בפשיעה, וספק גדול עוד יותר אם יוכל לעמוד בשורה אחת עם גדי איזנקוט, תמיר פרדו ויורם כהן", מוסיף יהושוע בהמשך המאמר. "סיכוייו להצליח קלושים, הן בשל חוסר נסיונו והן בשל העובדה שלא יזכה לסיוע". כמו ברנע וכמו ההורים השכולים, גם יהושוע מגדיר את המינוי כמעין "פיצוי". "גם אם נגרם לו עוול במלחמת לבנון השנייה, זה עדיין לא אומר שנכון היה לפצות אותו בתפקיד כזה. 'יועץ לביטחון לאומי' יהלום אותו יותר – ואותנו".

בטור אחר טוענת אריאלה רינגל-הופמן כי אנשי צבא אחרים שאליהם פנה ארדן העדיפו לוותר על התפקיד. רוח הדברים בטורה היא אותה רוח הנושבת משאר הטורים ומשלל הכתבות: הירש הוא אדם מוכשר, וייתכן שיש לו כוונות חיוביות, אך הוא אינו ראוי לתפקיד. "זה לא עניין של כישרון, גם לא של רצון טוב, רק שיש דברים שלוקח זמן ללמוד אותם, הרבה מאוד זמן, ולומדים מלמטה, דרך הרגליים. ואת שני הדברים האלה אין לשר ואין למפכ"ל".

האם יכול להיות שגל הירש הוא אדם מסוכן, חסר ניסיון ובלתי כשיר לכהונת המפכ"ל? האם המשטרה אכן תסכל כל ניסיון חיצוני לרפא את חולייה האנושיים והארגוניים, ולכן אין טעם להשליט עליה מועמד חיצוני? ייתכן. אבל הניסיון מראה שכשעורכי "ידיעות אחרונות" נעמדים מאחורי מועמד מסוים או מחליטים להפילו, לעתים קרובות אין מדובר בהחלטה ערכית, כי אם בכזו שיש מאחוריה מניע נסתר.

כזאת היא התייצבותו הלא מוסברת של מו"ל העיתון, ארנון מוזס, לצדם של פוליטיקאים שהסתבכו בפרשיות שחיתות (אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן ואריה דרעי), וכזהו היחס המחבק שניתן לשרי מפלגת יש-עתיד בממשלה הקודמת, אף שכמה מהם מעולם לא ניהלו ארגון מסדר הגודל של משרד ממשלתי, ואף אחד מהם לא כיהן קודם לכן כשר, סגן שר או חבר-כנסת. הניסיון לחבל בקמפיין הבחירות האחרון של נתניהו גם הוא לא נשען על אג'נדה פוליטית מוצהרת.

האם מישהו בצמרת העיתון ניסה להמליך את אחד המועמדים האחרים, וכעת ייאלץ לצפות במקורבו סר למרותו של אדם אחר, או לחלופין פושט מדים? ימים יגידו. מה שבטוח, ב"ידיעות אחרונות" לא אומרים נואש: בעיתון, הסולד בדרך כלל מהתעמקות בהליכים ביורוקרטיים, משבצים ידיעה קצרה אך בולטת על "המשוכות בדרך למינוי": הממשלה והוועדה המייעצת למינוי בכירים בראשות יעקב טירקל, שני פורומים שיידרשו לקבל החלטה בתוך זמן קצר. אם כך, עוד יש סיכוי להפוך את רוע הגזירה.

שאר העיתונים

בעיתונים שאינם "ידיעות אחרונות" דברי הביקורת על הירש ואזכורי עברו הבעייתי בוהקים פחות. "הארץ" הוא הפחות חריף מבין השלושה; כותרתו הראשית, כמו בדרך כלל, היא דיווח אינפורמטיבי על עצם המינוי. בידיעה עצמה ניתן ביטוי מצומצם לביקורת הבוקעת מבין שורות המשטרה; דברי ביקורת מקרב הורים שכולים כלל אינם מוזכרים. שלושת טורי הפרשנות על המינוי נבדלים זה מזה בתוכנם, אך חולקים רוח פסימית משותפת.

"כאדם נבון ויסודי, עם כושר המשגה ונגיעות הברקה, יודע הירש שמקצוע המשטרה ‒ או מגוון המקצועות השונים ‒ מחייב לימוד מעמיק, במיוחד בדרג המפכ"ל, להבדיל מדרג השר", כותב אמיר אורן בטור שהפניית השער שלו היא "מינוי בעייתי". "לימוד כזה מצריך לא רק זמן, אלא גם סגל מסור, מיומן ונאמן, אפוף גאוות יחידה ורוצה בהצלחת מפקדו. היריקה של נתניהו וארדן בפרצופם של השוטרים תטביע כל זיק של נכונות לסייע להירש. ההשפלה כבר גורמת לקצינים להמתין בשקיקה להזדמנות לשמוח לאידו".

תחת הכותרת "ייגמר בבכי" משבח עמוס הראל גם הוא את יכולותיו של הירש, אך מנבא לו ולשר מפח נפש. "ארדן בחר לתפקיד אדם שמזכיר אותו במקצת: עדיין צעיר יחסית בהתחשב בתפקיד הבכיר (הירש בן 51), מוכשר, שאפתן מאוד, עם דעה מצוינת על עצמו. [...] לא נעים להעכיר את הרוחות ביום כה חגיגי לשר ולמפכ"ל, אבל נדמה שקיים סיכוי סביר שמתישהו שני האנשים המוכשרים ועתירי האגו הללו יתנגשו. זה ייגמר בבכי". בטור אחר מציין גם יניב קובוביץ כי בין השר למועמד יש קווי דמיון, ומצייר את המינוי ככזה שנעשה לא מעט משיקולי תדמית.

ב"מעריב", בניגוד ל"הארץ", בוחרים להקדיש את אחת מכתבות ההרחבה לביקורת שיש לשוטרים בכירים על האיש המועמד לפקד עליהם. "זעם ואכזבה בצמרת המשטרה", רועמת הכותרת, הצופה למפכ"ל המיועד "קבלת פנים צוננת". בטור נלווה מדגיש אמיר זוהר את הכשלים שנקשרו בשמו של הירש, ונדרש גם לקשיים הצפויים לו בתפקידו החדש, אם אכן יצלח את תהליך המינוי.

"מי שלא הריח ליזול של תאי מעצר מימיו, לא ראה חדר חקירות, כשל בניתוח מודיעיני מובהק ולא יודע מה זה בית-משפט, אמור לנהל עכשיו 30 אלף שוטרים מבולבלים, חלקם בורים, עצלים ורשלנים, חלקם חכמים, חרוצים ומצוינים, ארץ ישראל הנוכחית, וזה כולל עיתונאי משטרה רעבים ואגרסיביים אשר מונעים בדלק צהוב-אדום – שערוריות, מחדלים ועריפת ראשים. בזה, לפי הניסיון של גל הירש עצמו, הוא בטוח לא יעמוד בכבוד", הוא כותב.

בטור הנדפס בכפולה הפותחת טוען בן כספית כי הירש הוא למעשה מועמד של ראש הממשלה, ולא של השר לבטחון פנים. "מי שהציע את הירש, על-פי המקורות, היה נתניהו. קשה לדעת למה. אפשר רק לנחש, וזה הניחוש שלי: הירש אינו איש חקירות. מעולם לא עסק בזה", גורס כספית, אם כי לא מספק סימוכין או פרטים שיאפשרו להבין מה טיב הערכותיהם של מקורותיו האנונימיים. "נתניהו ידאג שהירש יידע שהוא מינה אותו. הוא חייב לו את זה. ולכן, הסיכוי שייתן גיבוי לחקירה חודרנית, אמיתית וחסרת פניות במעונות ראש הממשלה נמוך". עם זאת, מדגיש כספית, "הירש הוא בחור ישר" ו"לא בטוח שיתיישר לפי 'רוח המפקד'".

ב"ישראל היום", שעד פרישתו של המפכ"ל הקודם, יוחנן דנינו, שירת אותו ואת המשטרה בהכנעה, נקרעים בין שאריות ההזדהות עם כחולי המדים להזדהות האוטומטית עם עמדותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שציטוט התמיכה שלו בהירש ("יצעיד את המשטרה קדימה") נדפס בשער.

"הלם במשטרה: המפכ"ל הבא ‒ גל הירש", קובעת הכותרת הראשית של החינמון. "הירש, קצין מצטיין שהגיע לדרגת תא"ל ומפקד אוגדה 91 ‒ ספג ביקורת קשה על התנהלותו במלחמת לבנון השנייה ופרש", נכתב בכותרת המשנה, שבה ניתן ביטוי גם ל"זעם בצמרת המשטרה": "גם הצניחו מבחוץ, וגם הקפיצו תא"ל לרמה של רב-אלוף".

איציק סבן, כתב המשטרה שהוביל את הקו המתחנף כלפי המפכ"ל הקודם, מציין בידיעה הראשית כי המינוי "יצר טלטלה אדירה במשטרה ועורר ביקורת חריפה", ומביא מדבריהם של שני מפכ"לים (אנונימיים) בדימוס, הנוקבים במונחים "בושה" ו"השפלה". בידיעה קצרצרה חוזר כתב המשטרה של "ישראל היום" ל"מינוי מבחוץ שלא צלח" מלפני 35 שנה.

בטור פרי עטו המתפרסם לצד הכתבה נדרש סבן לנסיבות שהביאו את ארדן להמליץ על מפכ"ל מחוץ לשורות המשטרה ("השר ארדן איבד אמון בצמרת המשטרה", מסכמת הכותרת). אף שמדובר בטור פרשנות, הכתב מקפיד שלא להסגיר את עמדתו האישית ומסתפק בהצגת טענות בעד ונגד המינוי. בטור אחר מבקש יעקב עמידרור מהקוראים: "תנו צ'אנס לגל ולמשטרה".

במאמר המתפרסם בכפולה הפותחת מודה דן מרגלית כי לו היה זה תלוי בו, הוא ודאי היה בוחר במועמד אחר. עם זאת, את רוב הרשימה הוא מקדיש למניית מעלותיו של הירש ולאיחולי הצלחה חמים.

"להחלטת גלעד ארדן להציע את התפקיד לגל הירש קדמו מאבקים סמויים בינו לבין בנימין נתניהו, ורבים בחשו בקדירה", כותב מרגלית, אך באופן מוזר מבטיח כי "הפרטים ייוודעו בעתיד הקרוב" – במקום, כמצופה מעיתונאי, פשוט לפרסם אותם. בהמשך הטור משלב מרגלית קביעה רומזנית נוספת, ולפיה הירש "חייב את המינוי למישהם, ויש בסביבתו בעלי אינטרסים רבים, ועדיין איננו יודעים כמה מהם שקועים עד צוואר בפוליטיקה ובעסקים".

ברק

"בכירי מערכת אכיפת החוק מקיימים בשלושת הימים האחרונים סדרת התייעצויות בעניין פרסום זכרונותיו של ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שנמסרו לעיתונאים אילן כפיר ודני דור", מדווח אמיר אורן ב"הארץ". "בהתייעצויות, שתכליתן להחליט אם לפתוח בחקירה נגד ברק, לוקחים חלק היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ומשנהו לפלילים רז נזרי, פרקליט המדינה שי ניצן וראש אגף החקירות והמודיעין (אח"מ) במשטרה מני יצחקי. כמו כן, התבקשה גם חוות דעתה של הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה וואקנין-גיל".

אורן מציין כי הבדיקה אינה נוגעת להחלטה של חדשות ערוץ 2 לפרסם הקלטות של שיחות שנערכו בין ברק לביוגרפים, כי אם לעצם מסירת המידע לגורמים שאינם מורשים להחזיק בו. "ההקלטות שודרו כחוק לאחר שהצנזורה אישרה את פרסום רוב החומר, ופסלה פרט מבצעי החושף אחד מסודות ההכנות לתקיפה באיראן", הוא כותב.

"בשידור קודם, בערוץ 1 לפני כשלושה חודשים, חשף ברק ללא אישור פרט מבצעי מודיעיני שהסגיר פעילות של צה"ל ואחת מזרועות הביטחון. הצנזורה לא התבקשה לאשר פרסום זה, ופעלה לאחר מעשה להצניע אותו", מוסיף אורן.

לפי כתב "הארץ", על שולחנו של ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרה כבר מונחות שתי תלונות מ"אזרחים שהתרעמו על חשיפת המידע" – ד"ר הראל פרימק, פיזיקאי, ועו"ד איתן פלג, ש"הודיע שאם תלונתו תיגנז, בדעתו לעתור לבג"ץ". טובה צימוקי, הכותבת ב"ידיעות אחרונות" על תלונתו של פלג, מציינת כי הוא איש שב"כ בעברו, הטוען כי מורת רוחו מייצגת "אזרחים מהשורה, אנשים ממערכת הביטחון, משפטנים, אנשי מדינה ופוליטיקאים".

כתבת השער של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" (שגם היום כולל 16 עמודים בלבד) היא ראיון רהביליטציה שערכה אתי אברמוב עם ארז וינר, בעבר עוזר הרמטכ"ל גבי אשכנזי ומי שעדיין עשוי לעמוד לדין בגין חלקו בפרשת הרפז.

וינר, בעבר קצין חינוך ראשי וכיום מנכ"ל של יקב, מצטלם בין חביות יין. "החיים החדשים של ארז וינר", מסבירה הכותרת בשער. בכתבה עצמה מובלטת הביקורת שיש לו על ברק. "לפחות הפעם ההקלטות של ברק לא נמחקו", הוא אומר בציטוט שנבחר לשמש כותרת. כשאברמוב מקשה ומבקשת ממנו להתייחס לתוכנן של ההקלטות שפורסמו, הוא משיב כך: "אני לא חושב שראוי להתייחס למה שעולה בדיונים מסווגים".

ביבי

ב"ישראל היום" ממשיכים לקחת חלק בפסטיבל הגינויים של ברק, כחלק משירותי המגננה והליקוק הקבועים שמעניק עיתון זה לראש הממשלה. פרשת הביוגרפיה, שבשלב זה של מחזור חייה כבר אינה מפרנסת כותרות ראשיות באף אחד מהעיתונים, נדחקת הבוקר לעמ' 9 בחינמון. הידיעה המרכזית בעמוד זה מוקדשת לאחת התלונות שהוגשו נגד ברק ("תלונה נגד ברק: 'הדליף מידע בטחוני חסוי'"), והיא מוגשת בגיבוי של טור פובליציסטי מאת חיים שיין.

"טוב שרה"מ 'חרד' לעתיד העם והארץ", מדגישה הכותרת. בטקסט עצמו משרטט המחבר קו הגנה מוזר למדי, שבו הוא מאמץ את אחת מאבחנותיו הביקורתיות של ברק בנוגע לנתניהו וטוען כי התכונה השלילית שיוחסה לראש הממשלה בעצם מעידה כי מדובר באדם דגול. ברק אמר שנתניהו "חרדתי"? שיין, בתגובה, משווה את ראש הממשלה למנחם בגין, לזאב ז'בוטינסקי ולאורי צבי גרינברג ‒ שגם הם היו, לטענתו, "חרדתיים".

"בטוחני שיש רבים מאוד מקרב אזרחי ישראל שמעדיפים ראש ממשלה חרדתי בעל ראייה היסטורית מעמיקה על פני פנטזיונרים, חולמי חלומות, מפזרי אשליות, קצרי ראות ונביאי שקר של שלום", כותב שיין, המציין כי הוא מתבסס על שלמה המלך. הטור נחתם במשפט פומפוזי אופייני ונטול מודעות עצמית: "טוב שיש לישראל היום ראש ממשלה חרד לעתיד העם והארץ, מתוך ראייה היסטורית ואחריות לחיי אדם".

תקציב הביטחון

"יעלון מחרים צוות של נתניהו לקביעת תקציב הביטחון", מדווח מוטי בסוק בכותרת הראשי של "דה-מרקר". "שר הביטחון דורש תקציב התחלתי של 64 מיליארד שקל בשנה, ומתנגד נחרצות ליישום מסקנות ועדת לוקר", נכתב בכותרת המשנה. "לפי הערכות, עודפי הכנסות המדינה ממסים ינותבו לתקציב הביטחון, וגם כספי הסיוע האמריקאי בעקבות ההסכם עם איראן".

לצורך קבלת גיבוי

"היועמ"ש של הכנסת: הוראות היציבות במתווה הגז לא חלות על הכנסת", מודיעה כותרת ב"דה-מרקר". היועץ המשפטי, עו"ד איל ינון, חיבר חוות דעת שלפיה כוונתה של הממשלה לספק למונופול הגז "סביבה רגולטורית יציבה" ‒ קביעה שכינה "חריגה ובעייתית" ‒ אינה מחייבת את בית-הנבחרים, שחבריו רשאים לחוקק חוקים שיסתרו את התחייבויות הממשלה.

בחלק אחר של חוות הדעת, מציין כתב "דה-מרקר" צבי זרחיה, כתב ינון כי "מתווה הגז הוא עניין שבסמכות הממשלה. הבאתו עתה לאישור הכנסת נועדה לצורך קבלת גיבוי במישור הפוליטי והציבורי. אי-אישורו של המתווה על-ידי הכנסת אינו מביא אוטומטית לבטלותו, אלא יחייב את הממשלה לשקול את המשך התנהלותה לאור החלטת הכנסת".

ענייני תקשורת

פרסום. "2016 תהיה שנת המהפך: הפרסום בדיגיטל יעבור את הנתח של הטלוויזיה", מדווח לי-אור אברבך ב"גלובס", בהתבסס על מחקר של פירמת ראיית-החשבון PwC. "אם הדיגיטל ממשיך להתפתח וצמיחתו אף תואץ, והפרסום בטלוויזיה לא צפוי להיחתך, נשאלת השאלה מי ישלם את המחיר", הוא כותב. "התשובה המצערת לכך היא הפרסום בפרינט".

ב"דה-מרקר" מראיין נתי טוקר מנהלים בכירים באתרי אינטרנט המספרים לו כיצד בכוונתם להגדיל את ההכנסות מפרסום בווידיאו ולהביס את יוטיוב. "המהפכה האמיתית תהיה כששני המסכים – האינטרנט והטלוויזיה – ישתלבו", מציין טוקר בידיעה נלווית.

לא אתמול. לדיווח של אמיר אורן על הבדיקה בעניינו של אהוד ברק מצורף תצלום נטול קרדיט של מושא הידיעה מהלך ברחוב בנינוחות כשלגופו חולצה אדומה, מכנסיים קצרים וכובע. בכיתוב מוסבר לקוראי "הארץ" כי מדובר ב"ברק, אתמול באילת". אלירן מלכי בדק ומצא כי התמונה דווקא לא צולמה "אתמול באילת".

הרצוג. במדור הדעות של "הארץ" מתפרסם מאמר נוסף מאת יצחק הרצוג, שמצא לנכון להגיב בשנית על דברים שכתב עליו גדעון לוי. "זו הפעם השנייה שאני יושב לנסח תשובה לגדעון לוי. אומרים לי: למה לך? זו קטטת ברנז'ה. ואני סבור שזה ויכוח שהמחנה שלנו מוכרח לנהל, כדי לשוב ולגדר את הגבול, שמי שמחוץ לו, כמו גדעון לוי, משתייך בעצם למחנה שממול", כותב הרצוג כבר בפתח המאמר, וממחיש את אופיו המיתוגי של הפולמוס.