פוליטיקה וביטחון

"הגיע הזמן להפסיק את הדיבורים חסרי האחריות בעניינים הקשורים בבטחון המדינה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ממשיך לפעול באחריות ובתקיפות למען בטחון ישראל ואזרחיה, לא טומן את ראשו בחול, מצביע על הסכנות והאיומים כפי שהם ופועל בנחישות ובהחלטיות בדיוק כפי שעשה רק לפני מספר ימים בסוריה וכפי שעשה בעשרות החלטות ומבצעים שחלקם סמויים מעיני הציבור, וטוב שכך". כך מסר אמש ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לחדשות ערוץ 2, בעקבות חשיפה נוספת של דברים שאמר עליו עמיתו לשעבר אהוד ברק.

מה בדיוק אמר ברק על נתניהו? ברק אמר ש"ביבי חלש", ושהוא "לא רוצה לעשות צעדים קשים אם לא מכריחים אותו", וגם "אפוף במין פסימיות עמוקה". ב"ידיעות אחרונות", עיתון שבימי ההיבריס שלפני הבחירות היה מורח כותרת בסגנון "ביבי חלש" לכל רוחב עמוד השער, בצירוף תצלום מגחיך או כמה, מקדישים היום לסוגיה הפניית שער בינונית בלבד, ומבליטים בכותרת המשנה את תגובת ראש הממשלה.

תגובתו של נתניהו מובלטת שוב בכותרת הגג של כפולת העמודים השלישית של העיתון (הכותרת: "נתניהו חלש, אין לו אומץ ללכת עד הסוף"), שבה משובצת בין היתר גם ידיעה ביקורתית כלפי ברק, הנושאת את הכותרת "המתנגד הראשי לתקיפת הכור בסוריה: שר הביטחון אהוד ברק" ("תראו מי מדבר", מצקצקים העורכים בכותרת הגג).

ב"ישראל היום", שביום שישי עוד לקח חלק במסע קידום המכירות של הספר החדש (פרק מתוך הספר נדפס במוסף השבועי), נזכרו במהלך סוף-השבוע מי בעל הבית ונרתמו לשירות מערכת המגננה שלו. הפניית השער לידיעה העוסקת בדבריו של ברק נושאת, כמיטב המסורת, דווקא את תגובתו של נתניהו, ולמעלה ממחצית כותרת המשנה מוקדשת גם היא לתגובת נציגיו של ראש הממשלה, במקום לדברים עצמם.

הידיעה עצמה, הנדפסת בעמ' 5, נושאת את הכותרת "להפסיק את הדיבורים חסרי האחריות על בטחון המדינה", דברים המיוחסים ל"לשכת רה"מ". את בקשתו של נתניהו מגבים שני טורי דעה, שאחד מהם נדפס לצד הידיעה החדשותית הקצרה והאחר במדור הדעות. בראשון מבין השניים מנסה הכתב הפוליטי מתי טוכפלד לשכנע את הקוראים כי התבטאויותיו של ברק בעצם אינן מעניינות.

"הדברים שאמר אהוד ברק בשלל הקלטותיו שנחשפו ביממות האחרונות אינם כה דרמטיים", כותב טוכפלד. "מרבית הדברים נחשפו בעבר בידי גורמים אינטרסנטיים וחסרי אחריות כשלעצמם", הוא מוסיף, ונוקב בשמותיהם של אותם "גורמים אינטרסנטיים", שהם גם במקרה שלושה אישי ציבור שבשלב כלשהו בשנים האחרונות סומנו ככאלה המאיימים על שלטונו של נתניהו ‒ מאיר דגן, יובל דיסקין וגבי אשכנזי.

"אין חידוש גדול בכך שבעוד שנתניהו וברק דחפו לפעולה באיראן, השאר ובראשם הרמטכ"ל דאז אשכנזי התנגדו", גורס טוכפלד. "גם על אותו לילה דרמטי שבו אירח בביתו במגדלי אקירוב את בכיר קדימה צחי הנגבי ויחד ניסחו הסכם עם אולמרט על סיום תפקידו באמצעות הכרזה על פריימריז לראשות קדימה כבר שמענו עוד בזמן אמת. את זעמו המתפרץ נגד מנדלבליט, אחד מגיבורי פרשת הרפז, אנחנו כבר מכירים, וגם הניתוח הפסיכולוגי שהעניק למחברי הביוגרפיה על עצמו, לגבי רה"מ נתניהו, כולל העקיצה הממוחזרת משנות ה-90 על 'האזרח המודאג', לא כלל ציטוטים שהפילו את שומעם מהכיסא".

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מעיין בקטע מתוך מגילות קומראן (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

עומר דוסטרי, פעיל ליכוד ופובליציסט, תורם את הטור השני בנושא – המוקדש לתפקודם של הצנזורה הצבאית ושל חדשות ערוץ 2, ולמעשה חוזר על המסר המרכזי של ראש הממשלה מאמש. כמו נתניהו, גם דוסטרי טוען כי ברק וחדשות ערוץ 2 נתנו פומבי ל"נושאים שהשתיקה יפה להם".

אף שבצנזורה הצבאית עמדו על כך שהמידע שנחשף בהקלטות כבר פורסם בעבר, ואף שזהו גם המסר המרכזי העולה מטורו של הכתב הפוליטי של "ישראל היום", דוסטרי לא מתבלבל ותוהה "כיצד אין צנזור שיעצור את אותם דברים חסרי הרסן מלהתפרסם; וכיצד ערוץ מרכזי בטלוויזיה מנצל את המידע הרגיש שמגיע אליו כדי לגרוף רייטינג ו'אחרי המבול'".

הצנזורה הצבאית, הוא טוען, "מאפשרת הפקרות ומאשרת מידע שטוב היה אם היה נשאר בחדרי חדרים, בעבור טובת מדינת ישראל ובעבור אזרחיה", כהגדרתו. "פרטים כמו אלו שחשף ברק אמורים להישאר נעולים ב'כספת' למשך עשורים, עד שמתפרסמים – אם בכלל – קל וחומר כשיש בהם רלבנטיות, בלשון המעטה", מוסיף דוסטרי.

"הדיונים בהם אינם נערכים לחינם בקבינטים מצומצמים, לעתים ביחידות. יש סיבות טובות לכך שלא כל שר או חבר-כנסת רשאים להיות נגישים למידע חשאי ורגיש, לא כל שכן המוני בית ישראל, שלמרות יצר הסקרנות הטבעי, רובם מבינים מדוע נמנעים מהם פרטים חשאיים אלו ומצדיקים זאת".

הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", תשעה ימים לפני בחירות 2015

איתן הבר, במאמר דינוזאורי המתפרסם ב"ידיעות אחרונות", נוקט קו דומה. "לפני שנים לא מעטות פיקד אהוד ברק על פעולה מסמרת שיער בעומק ארץ אויב", כותב הבר. "כמפקד סיירת מטכ"ל הוטל עליו להביא ממדינת אויב ידיעה מודיעינית אחת שעל אמינותה היו מוכנים לשלם במדינת ישראל גם בהרוגים. עד כדי כך היה חשוב לאמת אותה. לפני שנים אחדות אפשר היה לקנות בחמישה שקלים, מחירו של עיתון, את אותה ידיעה – והפעם מהצד הישראלי. זה מה שקורה כאשר ראשי המדינה לוקים במחלת הפטפטת".

הבר, בעברו הרחוק כתב צבאי ובעברו המעט-פחות-רחוק פקיד ממשל בכיר, סבור שאשמתו של ברק חמורה מזו של העיתונאים שפירסמו את דבריו, ומקונן על כך ש"המהפך הגדול שעשה העולם בתחום הניו-מדיה נותן אותותיו גם בתחום הבטחוני: הסודות הצבאיים הגדולים ביותר של מדינת ישראל מתגלגלים ברחוב. אפילו לא צריך להתכופף כדי להרים אותם – צריך רק להקשיב לרדיו, לקרוא עיתון, לצפות בטלוויזיה או לגלוש באינטרנט".

כמו נתניהו וכמו עיתונאי ההסברה של "ישראל היום", גם הבר אינו מפרט כיצד בדיוק נפגע בטחון המדינה מהמידע שפירסם רוני דניאל בחדשות ערוץ 2. "גם עיתונאים ותיקים ומנוסים שרוצים לדעת הכל, ונדמה להם שהם יודעים הכל, מוכנים לוותר במקרה שלפנינו על הגילויים מתוך המטבח הפוליטי", הוא טוען לקראת סיום הטור, וכנראה מעיד על עצמו בלבד, שכן כל כלי התקשורת המרכזיים בישראל – כולל העיתון שבו הוא כותב, וכולל "ישראל היום" – בחרו דווקא שלא לוותר על הגילויים, ופירסמו על אודותיהם כתבות המשך.

במוסף "24 שעות", במדור הדעות ההופכיות, עוסקים בסוגיה עוד שני כותבים: בן-דרור ימיני, הטוען כי ברק "הפשיט את המדינה עירום ועריה" ("למה הוא חושב שמותר לו לחשוף תהליכים שכאלה?"), ויפעת ארליך, שדווקא סבורה שבטחון המדינה אינו בסכנה. "דבריו של אהוד ברק אולי לא תורמים לביטחון, אבל להזיק הם לא מזיקים. ראיה לכך היא העובדה שהצנזורה הצבאית קבעה כי פרסום הדברים איננו פוגע בביטחון המדינה", היא כותבת.

"במקום שבו יש טיוח והסתרת מידע מן הציבור, חשיפת המידע, גם אם היא נעשית בדרך בעייתית של הדלפה, מעניקה משמעות אמיתית למושג אחריות אישית. המשמעות הזאת חשובה לא כדי לערוף ראשי שרים לאחר מחדל, בחוכמת הבדיעבד, אלא כדי להניע את מקבלי ההחלטות לפעול ולצאת מאזור הנוחות של 'שב ואל תעשה'", מוסיפה ארליך. "בפעם הבאה שיעלה הנושא לדיון, יידע כל שר כי עמדתו לא תישאר חסויה לנצח וכי בסופו של יום ישלם מחיר ציבורי גם על גמגומיו ועל אי-עשייתו".

ב"ישראל היום", עיתון ששב ומכריז על עצמו מדי בוקר כעל בימת ביטוי מאוזנת, לא נמצא גם היום אדם שיחתום על מאמר ישיר ומתבקש מהסוג שעליו חתומה הבוקר ארליך.

מעבר לשיח

העיסוק הער בעד ונגד ההחלטה לפרסם את דבריו של ברק מאפיל על העיסוק בתוכנו של המידע: הבוקר, העיסוק במידע עצמו מוגבל למאמר המערכת של "הארץ" ("השרים שמנעו מלחמה") ולטור מאת נחום ברנע המתפרסם במדור הדעות של העיתון עם הפניה בשער ("הפטריוט האחרון").

ברנע, שלפני כארבע שנים העלה אל ראש סדר היום הציבורי את הדיונים על תקיפה אפשרית באיראן, פותח את טורו בצל"ש לפוליטיקאים ולבכירי מערכת הביטחון שלפי הדיווחים מנעו מהמבצע לצאת לדרך. "מאיר דגן, יובל דיסקין, גבי אשכנזי, בני גנץ, גדי איזנקוט, אמיר אשל, אביב כוכבי, תמיר פרדו, דן מרידור, בני בגין, יובל שטייניץ, בוגי יעלון, אלה הפטריוטים הישראלים האמיתיים בפרשת ההתקפה על מתקני הגרעין באיראן – ההתקפה שלא היתה", כותב ברנע.

"התוכנית עלתה לדיון בשלושה סבבים, ב-2010, 2011 ו-2013. לכאורה, שלושת השרים הבכירים בממשלה, ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ, דחפו בכל כוחם לאישור התוכנית. רק לכאורה, משום שמדובר בבנימין נתניהו, אהוד ברק ואביגדור ליברמן, שלושה פוליטיקאים שלכאורה הוא שמם האמצעי".

את ברק הוא ממשיל לאדם שמסוכן לנסוע מאחוריו בכביש. "כשהם מאותתים בווינקר שמאלה, הם מסובבים את ההגה שמאלה ובסוף בכל זאת פונים ימינה, או להפך. ספק אם נדע אי-פעם אם באמת רצה בפעולה צבאית, או שהעריך שנתניהו יירתע ברגע האחרון ויגאל אותו מאחריות לקטסטרופה".

החלק המעניין בטור כולל תרחיש סנסציוני על סף הקונספירציה: לפי ברנע, המסתמך על גורמים אנונימיים שלדבריו לקחו חלק בדיונים, תקיפה ישראלית באיראן נועדה לאלץ את ארצות-הברית לצאת למלחמה נוספת במזרח התיכון. "ההתקפה הישראלית יכלה לשאת פרי רק אם היתה גוררת את ארצות-הברית למלחמה. ישראל תוקפת; איראן מגיבה בפגיעה קשה בעורף הישראלי; ארצות-הברית נאלצת לעמוד לצדה של בעלת ברית ולהפעיל את כוחה הצבאי בכל עוצמתו.

"המשתתפים בדיונים שהתקיימו אז לא יכלו שלא לחשוד שזאת המטרה האמיתית של ברק ונתניהו, זה ההימור. אחרת אין לפעולה הישראלית שום תוחלת", הוא כותב. "הזנב הישראלי ביקש לכשכש בכלב האמריקאי ולחרחר מלחמה אזורית, שאין לדעת לאן היתה מתגלגלת. צ'רצ'יל גייס את רוזבלט למלחמה בהיטלר? נתניהו יכפה על אובמה להילחם בחמינאי. אלא שאובמה איננו רוזבלט, חמינאי איננו היטלר ונתניהו איננו צ'רצ'יל. הכל דיבורים".

נתניהו והכלכלה הישראלית

ל"ישראל היום" יש שתי דרכים עיקריות להתמודד עם מידע הנתפס כלא נוח עבור נתניהו. דרך אחת, השמורה לנושאים שקשה לטאטא אל מחוץ לסדר היום, היא זו שבה טיפלו העורכים היום ואתמול בהצהרות ביקורתיות מהסוג שהשמיע ברק: לגמד אותה (כשניתן), ולהבליט את תגובת ראש הממשלה או נציגים מטעמו. הדרך האחרת, השמורה בדרך כלל לעיסוק במדיניות הכלכלית של נתניהו וממשלתו, היא התעלמות והימנעות מסיקור יזום.

ב"כלכליסט", הכלכלון הישראלי המצטיין באריזת מידע מורכב באופן ידידותי לקורא, ממלאים הבוקר את החלל שמותיר "ישראל היום". "מעט מאוד הישגים נזקפים לזכות הממשלה ב-100 הימים הראשונים לכהונתה", נכתב בראש השער של העיתון הכלכלי מקבוצת "ידיעות אחרונות", המוקדש לפרויקט מיוחד לסיכום ביניים של עשייתה הכלכלית של ממשלת נתניהו הרביעית. "למעשה, התנופה היחידה הופגנה בביצור עצמי של הקואליציה: מימוש הסכמים קואליציוניים, העברת סמכויות משר לשר וביטול החלטות ממשלת נתניהו הקודמת".

חברי הממשלה מתכוננים לצילום קבוצתי, 20.5.15 (צילום: מרק ישראל סלם)

"100 הימים הראשונים כבר הלכו לאיבוד", נטען בכותרת הראשית. "שר האוצר משה כחלון חמק מכל עיסוק בנושאים כלכליים מהותיים, מגז ועד ביטחון. במקום זה הימר רק על הורדת מחירי הנדל"ן, אבל בינתיים לא הראה תוצאות", נכתב באחת ההפניות.

"ראש הממשלה בנימין נתניהו ביזבז את העוצמה שהוענקה לו בבחירות, לא הוביל אף רפורמה מהותית, ובמקום זאת התמקד בהשתלטות על התקשורת ובהתקפלות מול הטייקונים", נכתב בהפניה אחרת. "שר הכלכלה אריה דרעי חמק בין הטיפות, שר הבינוי יואב גלנט נמצא בצלו של ראש מפלגתו, ושר האנרגיה יובל שטייניץ לא סטה מהנתיב שראש הממשלה סימן לו", מתמצתת הפניה שלישית.

הטענות בנוגע לשירותי התעמולה שמעניק "ישראל היום" לראש ממשלת ישראל נענות, לעתים, בצורך בעיתון ימני ש"יאזן" את התקשורת השמאלנית. החלטתם של עורכי "ישראל היום" להזניח באופן שיטתי את שדה הכלכלה אמנם חוסכת מהציבור חשיפה לתכנים פגומים גם בתחום זה, אך מנקודת המבט של החינמון – היא מותירה פרצה בחומת ההגנה. בעלי "ישראל היום", שלדון ומרים אדלסון, הרחיבו לא מזמן את אחזקותיהם בשוק התקשורת הישראלי באמצעות רכישה של עיתון מגזרי ואתר חדשות. לו היו רוצים להרחיב את יכולת השפעתם אף יותר, היו רוכשים לעצמם גם עיתון כלכלי.

בין סוריה לאיראן

"איראן מפעילה את הג'יהאד בגבול סוריה, אך הוא גם חדיר למודיעין הישראלי", מודיעה כותרתה של רשימה מאת עמוס הראל המתפרסמת בעמודי החדשות של "הארץ". "לא רק שאנשי החוליה נהרגו בפעולת עונשין ישראלית פחות מיממה לאחר שיגור הרקטות, אלא שגורמי ביטחון ששוחחו עם עיתונאים בישראל ידעו לתאר בפרוטרוט את שרשרת הפיקוד של החוליה, משמו של הקצין האיראני המפעיל אותה מטעם גיס קודס, סעיד איזדי, ועד לשם איש הקשר בארגון הפלסטיני, אכרם עג'ורי, הפועל מטעם מזכ"ל הארגון, רמדאן שלח", כותב הראל.

בהמשך הטקסט מעלה הראל את האפשרות שלפיה פרסום המידע עלול "לסכן מקורות פוטנציאליים". "נכונותם של גורמים בישראל לתאר בפרוטרוט את הקשר האיראני לחוליה ששיגרה את הרקטות טמונה כנראה במאבק של נתניהו נגד הסכם הגרעין", מוסבר בכותרת המשנה.

כלכלה ופחד

כל עיתוני הכלכלה מסקרים בהרחבה את ירידות השערים החדות שחלו אתמול בבורסה לניירות ערך בתל-אביב, בהמשך למגמה עולמית שהחלה בשבוע שעבר. "בורסת הפחד" היא הכותרת ההיסטרית שניסחו עורכי "ישראל היום" עבור הכפולה הפותחת שלהם. עורכי "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", בחרו בכותרת "אפקט הפחד", הנמרחת על גבי אילוסטרציה של מסכים אדומים וערבוביה של מספרים.

"אף שכולם מסתכלים על השווקים הפיננסיים כרגע, הדבר הכי מפחיד במשק הישראלי הוא בועת הנדל"ן ומה שעשוי לקרות לה אם תהליך ירידות השערים יימשך", כותב גולן פרידנפלד במוסף "השוק" של "כלכליסט".

"הבועה מתנפחת לה בקצב מסחרר וגדלה בעוד 6 מיליארד שקל של משכנתאות חדשות בכל חודש כבר עכשיו. הירידות בשווקים הפיננסיים, אם יימשכו, לא יאפשרו לבנק ישראל להעלות את הריבית הנמוכה, וזו, פתיינית שכמותה, תמשוך עוד ועוד משקיעים לתחום הנדל"ן – מה שיעלה עוד את המחירים. תדלוק נוסף של מה שנראה כמו בעירה לא מפוקחת כבר כרגע מסוכן הרבה יותר מירידות טבעיות בשווקים שעלו אולי יותר מדי".

כך עושים זאת

"למה לקאובוי שחמוש רק בכובע, תחתונים וגיטרה מותר להתפרנס בכיכר ולנשים בלי חולצה אסור?". "24 שעות", היום

האופן שבו מתייחסים הבוקר "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לסיפור צהבהב ממעבר לים מאפשר לעמוד על ההבדל בין טבלואיד גאה לעיתון שעדיין לא החליט אם הוא טבלואיד או דבר מה אחר.

"נלחמים בחשופות החזה בטיימס סקוור", מבשרת כותרתה של ידיעת תמונה קטנה הנדפסת בעמודי החדשות של "מעריב". עורך חדשות החוץ של היומון, חיים איסרוביץ, מסביר לקוראים כי "הרשויות בניו-יורק החלו לפעול נגד תופעת הנשים הצובעות את פלג גופן העליון, שהפכו לאטרקציה תיירותית". בתמונה שבחרו עורכי "מעריב" נראות שתי נשים בגב חשוף, שצולמו ללא פוקוס; שוטר ניו-יורקי שנתפס בעדשה צופה בהן מהצד.

ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, לא מהססים. עורכי הצהובון של משפחת מוזס מקדישים לנשים האמיצות של כיכר טיימס כתבה בת עמוד וחצי במוסף היומי (ציפי שמילוביץ), הזוכה גם להפניית שער. ב"ידיעות אחרונות" דאגו להדפיס שתי תמונות חזיתיות של נשים חשופות חזה (ועוד אחת בשער), וכדי שאף קורא וקוראת לא יישארו בלתי מסופקים, צירפו גם תמונה של "הקאובוי העירום", זמר מקומי שלבושו מסתכם בתחתונים, מגבעת ומגפיים. ברוח התקופה, הקמפיין למניעת סילוקן של הנשים מהכיכר מתואר בכותרת המשנה כמאבק פמיניסטי.

שקיפות

ב"גלובס" כותב גור מגידו על נסיונה של עמותת "הצלחה" לקבל לידיה את יומני הפגישות של ראשי ערים ומועצות בישראל. לפי דיווחו, 53 מבין 57 הרשויות שאליהן פנתה העמותה נענו לבקשה. ארבעה ראשי ערים סירבו: יונה יהב מחיפה ("עם קבלת הבקשה הוזמנו הפונים להגיע ללשכת ראש העיר ולעיין באופן חופשי"), ישראל זינגר מרמת-גן ("העירייה אינה מתנגדת באופן עקרוני"), אבירם דהרי מקריית-גת ("כל מידע [...] שניתן לפרסמו, יפורסם באתר האינטרנט העירוני"), ושמעון לנקרי מעכו ("מסירת הלו"ז עשויה לסכן את בטחונו של ראש העיר").

נוחי

"שנה וחצי לאחר שיצא מאי.די.בי – דנקנר יפנה את הווילה בהרצליה" ("דה-מרקר", מדור שוק ההון).

חומר להלצות

במדור הדעות של "גלובס" מקדיש ג'קי חוגי טור לעיתון "מעריב", על רקע הריסת הגשר הסמוך למערכת הישנה. "'מעריב' היה עבורי בית-הספר הטוב ביותר גם לניהול כושל", כותב חוגי. "את כשלונו המהדהד של העיתון הזה [...] צריך לזקוף לקברניטיו – ופחות לכוחות השוק ולכניסת האינטרנט וערוצי השידור המגוונים בטלוויזיה, שחילקו אחרת את עוגת הפרסום. עובדה שעיתונים אחרים יכלו לאתגרים ושרדו.

"זה הם, קומץ דמויות מוכרות וחובבניות, שניהלו את העיתון – מי מהם כמה שנים, מי עשור או שניים – ועשו את כל הטעויות האפשריות שעל מנהל טוב להתרחק מהן כמו מאש. במינויים שגויים, בתפיסה אסטרטגית שהתעקשה להידמות למתחרים במקום להיבדל מהם, ובהתמדה מעוררת רחמים לחזר אחר קהלים אבודים, תוך הזנחה וזלזול של קהל הקוראים הנאמן.

ישראלים צופים בפיצוץ גשר מעריב. תל-אביב, 21.8.15 (צילום: מרים אלסטר)

"שכבת המנהלים הזו – שהתחלפה לעתים, אבל גרעין ממנה נותר לכל אורך הדרך – התנשאה על הכול, בעיקר על קוראיה, והוכיחה חוסר בקיאות בניהול הון אנושי. היא העניקה יחס מבזה לנאמנים שבעובדים, אף שחלקם היו כשרונות גדולים שריתקו את הקוראים בפרי קולמוסיהם. היא התייחסה לצרכנים כקהל שבוי וזילזלה באינטליגנציה שלו. היא לא ידעה יצירתיות וחשיבה מקורית, אבל לאט ובבטחה רוקנה את העיתון מכותביו הטובים, מעורכיו המלוטשים, ובהתאם לכך הלכה ונתמעטה בו הכתיבה האיכותית.

"היא הקפידה באריזה והזניחה את התוכן, וכאשר קיבלה הערת ביקורת, הגיבה לה בבוז. אחדים אכן העירו – שהרי גם עיוור יכול לשמוע – ובשלב מסוים החלו אף נתוני המכירות לדבר. אבל הקיסרים חסיני הטעויות היו מלאים בעצמם. כמו נירון, הם המשיכו לנגן בכינור, בעוד רומא עלתה באש.

"לא אשכח את גילויי השמחה לאיד אצל העובדים כל פעם שהתגלה כי 'מעריב' ספג הפסדים במאזנים הכספיים שעלו מדיווחי הבורסה, או איבד עוד כמה אחוזים בסקרי הרייטינג. במפעל שקברניטיו מכבדים את עובדיו, סימנים לאובדן השווי יתקבלו על-ידם בצער וחרדה. אבל בארגון שבו החלטות חשובות מתקבלות כמו בחנות מכולת, וטובת העובד נדחקת לתחתית הסולם, הידלדלות הקופה סיפקה להם ניחומים וחומר להלצות".

ענייני תקשורת

נייר. ביומיים האחרונים, כפי שכבר קרה לאחרונה, מחזיק מוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" 16 עמודים בלבד, כשניים מהם עמודי מודעות. לפני שנים אחדות, בתקופת גסיסתו של "מעריב", הידלדלותו של המוסף היומי היתה מסימניו המובהקים של המשבר התזרימי של העיתון.

חדשות מסחריות. "אורך המהדורות בערוצים 2 ו-10 שובר שיאים באחרונה", מדווח נתי טוקר ב"דה-מרקר". "אחת הסיבות לכך היא אינטרס של חברת רכש המדיה יוניברסל: הארכת המהדורות מסייעת לה לעקוף את הוראת רשות ההגבלים בעניין פרסום בפריים-טיים". טוקר מציין כי אחת ההשלכות של התופעה היא "עיסוק מוגבר ואולי מופרז במזג האוויר".

ידיעה אחרת מאת טוקר עוסקת גם היא בחברת יוניברסל (חברה-בת של מקאן-אריקסון), שנציגים מטעמה טענו בבג"ץ כי לרשות השנייה "אין כל סמכות לעסוק בסוגיות הנוגעות לרכש מדיה".

ראיון. בעמודי החדשות של "גלובס" מראיינת ספיר כלפון את ד"ר חיים שיין, מרצה לפילוסופיה של המשפט ומהפובליציסטים הקבועים והצבעוניים של "ישראל היום". נושא הראיון: עמדותיו של המרואיין בנוגע לשחיתות ציבורית. באופן משונה, ב"גלובס" כלל לא מזכירים את האוריינטציה התקשורתית והפוליטית של המרואיין.

עיתונות מוזיקה. "בישראל לא היתה מעולם תרבות אמיתית של מגזיני מוזיקה, ובשנים האחרונות, שבהן הפרינט חווה משבר מתמשך, אין סיכוי שהיא תיווצר יש מאין, בוודאי שלא על נייר", כותב בן שלו בשער האחורי של "גלריה". "ובכל זאת, משמח להיווכח שיש יוצאים מן הכלל. אנשי מגזין המוזיקה המקוון 'קולומבוס' החליטו לאחרונה להוציא גם מגזין מודפס, שבו הם מפרסמים כתבות ארוכות ומעמיקות יותר מאלה שמתפרסמות ברשת", הוא מוסיף, ומציין כי גליון הנייר המחולק כעת הוא השני במספר.