דייוויד רוזנהן, פסיכולוג ועיתונאי, ביקש לערוך ניסוי: הוא נידב שמונה מחבריו – שלושה פסיכולוגים, סטודנט לתואר שני, רופא ילדים, פסיכיאטר, צייר ועקרת בית – להתחזות לחולי נפש כדי לבחון את יכולתה של הפסיכיאטריה לאבחן את מצבם.
רוזנהן וחבריו, כולם אנשים שפויים, פנו לתשעה בתי-חולים לחולי נפש והתלוננו שהם שומעים קולות. כשנשאלו מה הקול שהם שומעים, ענו: "בום". די היה בכך כדי שיאושפזו ויעברו סדרה של בדיקות ושל אבחנות. כולם הוגדרו כלוקים בנפשם, כשקשת האבחנות הרפואיות נעה מסכיזופרניה ועד מאניה-דיפרסיה.
בהתאם להנחיות שסוכמו מראש, הודיעו המתחזים מיד לאחר אשפוזם ששוב אינם שומעים את הקולות, אבל הרופאים שטיפלו בהם לא התרשמו: הם נתנו להם כדורים (שאותם השכילו המתחזים לא לבלוע), ערכו להם בדיקות, קיימו איתם שיחות טיפוליות והתייחסו אליהם כאל חולים לכל דבר. דווקא בין החולים האמיתיים שבמחיצתם שהו המתחזים היו כאלה שהבחינו בתרמית ואמרו לאחדים מהם: אתה לא חולה, אתה עיתונאי או חוקר.
הצוות הרפואי המשיך בשלו. המתחזים שהו בבתי-החולים בין שבעה ל-52 יום (כל מתחזה לפי החלטת המוסד שבו אושפז), והשתחררו כשהאבחנה הרפואית קובעת "חלה נסיגה במחלתם".
רוזנהן פירסם את תוצאות הניסוי בכתב-העת היוקרתי לענייני מדע "Science" כשהוא קורא בכך תיגר על תקפותן של השיטות שבאמצעותן הפסיכיאטריה מאבחנת את מטופליה. המאמר עורר סערה וגרר לא מעט תגובות ביקורתיות. אחד מבתי-החולים הנוגעים בדבר השליך לעברו של רוזנהן כפפה: הוא הזמין אותו להפנות אליו כל מספר של מתחזים בשלושת החודשים הבאים, בלי ליידע על כך את המוסד, והבטיח כי יצליח לזהות את כולם. רוזנהן נענה לאתגר. מקץ שלושה חודשים הודיע בית-החולים כי זיהה בוודאות 41 חולים מדומים. רוזנהן הבהיר כי לא הפנה לבית-החולים ולו חולה אחד.
כל זה קרה ב-1972. הניסוי של רוזנהן נחשב למחקר מכונן על מהימנות האבחון בתחום הפסיכיאטריה ועל עוצמתם של התיוג המוקדם והדעה הקדומה ביחסם של פסיכיאטרים למטופלים. הוא לא היה אפשרי לולא השימוש במתנדבים מתחזים.
שלשום התוודעה ישראל כולה לתוכנו של חדר השירותים בדירת הפאר של שר הביטחון במגדלי אקירוב. המידע המסעיר הגיע תודות לתושייתו של כתב "כלכליסט" ארי ליבסקר, שהתחזה למיליארדר קרואטי המעוניין לרכוש דירת יוקרה בתל-אביב.
שער מוסף "כלכליסט", 25.2.09
בהתלהבות שאינה נופלת מהלהט שמגלים הטבלואידים בסיקור פרשת החיסול של אל-מבחוח בדובאי, פירסם "כלכליסט" את ממצאיו של ליבסקר על פנים משכנם של נילי פריאל ואהוד ברק. עיתון-האם "ידיעות אחרונות", "העיתון של המדינה", האדיר את הסקופ כשהוא מעתיק אותו מלה במלה, וכך הפך את המדינה כולה שותפה למציצנות. מעתה כולנו יודעים שבחדר השירותים של שר הביטחון יש אסלה אלגנטית תלויה וגם משתנה מעוצבת. גם הסיבה לפינוק הזה מוצהרת מפיה של הגברת פריאל: "ככה אין מריבות על מי מוריד את הקרש".
התחזות אינה אסורה בפרקטיקה העיתונאית. תקנון האתיקה אינו עוסק בה במפורש, אבל מקובל להתיר אותה בנסיבות המצדיקות זאת. בתקשורת הישראלית התפרסמו לא מעט תחקירים וכתבות בעלי חשיבות רבה שמקורם בהתחזויות (ירון אביטוב על מצבם של חולים בבית-חולים פסיכיאטרי, אורנה קדוש על הווי יומן של פועלות במפעל טקסטיל בדימונה, מלי קמפנר ומרדכי גילת על יחסו של הפסיכולוג אלי פלח למטופלות, ועוד).
במה דברים אמורים – בהתחזויות שבלעדיהן קשה מאוד, או לא ניתן כלל, להביא מידע חשוב שיש בו עניין ציבורי. ודוק, עניין ציבורי – לאו דווקא עניין לציבור. על קו הגבול שבין שתי אבחנות אלו, בהקשר להתחזויות עיתונאיות, עמדנו יותר מפעם אחת ב"עין השביעית" (ראו למשל "טובלים ושרץ בידם", "עיתונות בתחפושת").
אין ספק שיש עניין לציבור בהצצה לארמון הזכוכית שבו מתגורר שר הביטחון. בדוחק ניתן אף לטעון שיש בו גם עניין ציבורי מסוים. כך, למשל, יש טעם בממצא של ליבסקר על נהלי הביטחון הפרוצים בכניסה לביתו ואולי גם בהלך הרוח של רעייתו, הבזה למצביעי מפלגת העבודה ומתלוננת על ציפייתם ממנהיגם שיצניע קצת לכת. אבל זו תועלת ציבורית בעלת ערך משני, שאינה עומדת בשום יחס לחדירה הפולשנית למבצרו הפרטי בדרכי רמייה.
המבצע העיתונאי של עורכי "כלכליסט" וכתבו אינו הישג שיש להתפאר בו, בניגוד לרוח הנושבת מהאופן שבו הוא הוגש לקוראים. להפך, זו דוגמה בוטה למרדף לא ראוי אחר רייטינג שנעשה באמצעים פסולים ובטעם רע. אין חשיבות ציבורית של ממש לתיאורים המפורטים של חדר השינה ותוכנו של המקרר בביתו של ברק. התירוץ שנותנים לכך ב"כלכליסט" – "הרצון לחשוף את שוק מגדלי היוקרה המתלהט" – אינו משכנע, ובכל מקרה ראוי היה לא לכלול בו את הפנטהאוז של בני הזוג ברק.
בכל מצב של התחזות עיתונאית יש מרכיב מתעתע של פרובוקציה שהיא עצמה עלולה להפיל בפח את מושא הסיקור. למשל, כשעיתונאיות מתחזות פונות לפסיכולוג כדי לבחון את ההטרדות המיניות המיוחסות לו, הן עלולות להתנהג באופן שיניע אותו להגיב בהתאם לציפיותיהן.
במפגש שבין ארי ליבסקר לנילי פריאל, הכשל הזה בא לידי ביטוי זועק: פריאל התייחסה אליו באופן תמים, צפוי ממי שמבקשת למכור את דירתה לכל המרבה במחיר. לא היה בהתנהלותה דבר המצדיק את חשיפתה לציבור. זה היה הוא, הכתב, שהפיל אותה בפח, בעצם התחזותו, ובכך הפך לנחלת הכלל הליך שמטבעו הוא בתחום דל"ת האמות של הפרט, גם של איש ציבור, בוודאי של רעייתו של איש ציבור.
הטון החוגג שבו דיווחו "כלכליסט" ו"ידיעות אחרונות" על הישגם המפוקפק מעיד שאין הם חשים כלל במבוכה נוכח הולכת השולל שרקחו. בכך הם שונים מעיתונאים אחרים שהתוודו על אי-הנוחות שחשו בדיעבד מול מושאי סיקורם, גם כשהיתה הצדקה מלאה להתחזותם. על מה השמחה של ליבסקר ו"כלכליסט"? מה ההישג העיתונאי שבו הם מתפארים – שהם חדרו לג'קוזי של אהוד ברק?