איזה מזל ש"עג'מי" לא זכה באוסקר, אחרת היתה מתחוללת פה מהומת אלוהים, לא היינו שומעים מלה על ג'ורג' מיטשל שחזר לביקור, לא על תאונות הדרכים המחרידות של אתמול, לא על שום דבר אחר. כל שידורי האקטואליה היו מתמסרים אך ורק להתבטאותו של אחד מצמד הבמאים של הסרט, סכנדר קובטי, כי הוא אמנם נציג ישראל, אבל לא יכול לייצג את המדינה שלא מייצגת אותו. גם ככה הכותרות כבר מדברות על שערורייה ועל יריקה לבאר שמימנה את הסרט ועל תקיעת סכין בגב של מי שאיפשר לבמאי להגיע להוליווד. והטוקבקים לא מפתיעים.
יוצרי הסרט "עג'מי" מקבלים את פרס וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים. 16.7.09 (צילום: מתניה טאוסיג)
זה שפוליטיקאים מדברים כך, מילא. מהם קשה לצפות להרבה יותר. אבל גם בתקשורת, או בעיקר בה, שוב אנחנו מקבלים הוכחה עד כמה דק ציפוי הסובלנות של הפרשנים, המראיינים ובעלי הטורים כלפי מי שדעתו חריגה ומקוממת. האומנם צריך לחזור ולומר שסובלנות נבחנת לא ביכולת לשמוע דעות נעימות, אלא דווקא ביכולת לשמוע את מה שמכעיס ומקומם?
עג'מי – זו האמיתית וזו שבסרט – תקועה לכולנו בגרון. מוטב לא לחשוב עליה יותר מדי. לא מעט אנשי תקשורת מתגוררים בה – בשכונה האמיתית ובפרויקטי היוקרה שנתקעים בגרונם של תושביה הוותיקים. מתי בפעם האחרונה היה דיון רציני בתקשורת בבעיות שלה? מתי בפעם האחרונה ניתנה לתושבים שם הזדמנות להעלות את הכאבים שלהם בטון שקט וענייני, בלי להידרש להתגונן מפני האשמות של כפיות טובה ובגידה במדינתם? אפילו ההפגנות של ערביי השכונה הוותיקים מסוקרות רק מנקודת המבט של המשטרה, בהתאם למידת האלימות שהופגנה בהן. לא חלילה מנקודת המבט של הטענות שהועלו בהן.
אבל עג'מי היא כאן, והיא תמצית המציאות המורכבת של ערביי ישראל, עוד נושא שהתקשורת מתעקשת לשמור ממנו מרחק. ערביי ישראל הם פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית. רובם ככולם אינם חשים שייכות אלינו, ולא יעזרו זעקות השבר שלנו, ועם זה אנחנו צריכים לחיות, מה גם שאנחנו לא יוצאים מגדרנו לתת להם תחושת שייכות. כך במציאות וכך בקולנוע. לעולם לא ישאל עיתונאי ישראלי יוצר יהודי אם הוא או היא חשים שייכות למדינה ואם הם מייצגים אותה. זו שאלה שאפשר להציג רק ליוצר ערבי, והתגובה של קובטי היתה אינסטינקטיבית, כשתמונת בני משפחתו נעצרים על-ידי המשטרה בזמן הפגנה טרייה עדיין בזכרונו.
אולי לא מיותר להזכיר: איש לא עשה טובה כשהעניק לקובטי וחברו ירון שני סיוע במימון הסרט. המימון ניתן לפרויקט ולא לאנשים העומדים מאחוריו, והפרויקט שהשניים הגישו לקרן הקולנוע היה כה מרשים, כה איכותי, שלא היה אפשר שלא להגיש לו את הסיוע. אבל אנחנו כל-כך זקוקים לחיזוקים ולאהבה ולהוכחות שאנחנו נפלאים, ולכן אנחנו לא מצליחים להתאפק.
אנחנו ממהרים לנכס לעצמנו כל הישג של ישראלי ולהפוך אותו לנושא הדגל שלנו, בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא. אגב, גם עדה יונת לא ממש משננת את סיסמאות ההסברה של ממשלת ישראל, וגם היא לא הסתירה את דעותיה הפוליטיות בתשובה לשאלות. איזה מזל שאף אחד לא הציע לקחת ממנה את פרס נובל.