הסנטור הדמוקרטי ברני סנדרס הטיל השבוע פצצה: הוא דיבר לעניין. אחרי נאום שנשא באייווה במסגרת התמודדותו בבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית, התגודדו סביבו כמה עיתונאים כדי לראיין אותו. עיתונאי ה"וול-סטריט ג'ורנל" ביקש מסנדרס לתקוף את הילרי קלינטון, הפייבוריטית בהתמודדות, אחרי שסנדרס הצהיר כי אינו מתכוון לעשות זאת. סנדרס, בתגובה, צעק כי המלך הוא עירום: "התקשורת המרכזית עוסקת בכל מיני נושאים מלבד אלה החשובים ביותר. פעם אחר פעם אני מתבקש לבקר את הילרי קלינטון. זה הספורט שאתם אוהבים", אמר לכתב.
דבריו של סנדרס היו חדים וברורים כשמש. זו בדיוק הסיבה שרבים יגיפו את הווילונות, יסרבו להסתנוור מקרני האמת ויעדיפו לפטור זאת כתמימות של פוליטיקאי מזדקן שחי בעבר. לא קשה לדמיין את צוות היועצים הלבנים והנמרצים, בוגרי אוניברסיטאות ליגת הקיסוס, עוטפים אותו מכל עבר ודורשים ממנו לכוון לקלינטון בין העיניים תוך שהם זורקים מושגים חלולים כמו סאונד-בייט ופוטו-אופ.
"הסיבה לכך שהקמפיין שלנו מצליח היא העובדה שאנחנו מדברים על הנושאים שמשפיעים על האנשים באמריקה", הוסיף ואמר סנדרס לכתב. "אני מכיר את הילרי קלינטון 25 שנה, אני מחבב אותה, אני מכבד אותה. אני לא מסכים איתה בכמה סוגיות. זה לא סוד גדול. אני מתנגד לצינור קיסטון XL [צינור הנפט מקנדה למפרץ מקסיקו, שהיה למוקד מחלוקת בארצות-הברית, עד שהנשיא ברק אובמה הטיל וטו בנושא]. אני מעוניין להעלות את שכר המינימום ל-15 דולר לשעה. הצבעתי נגד המלחמה בעיראק. הצבעתי נגד 'חוק הפטריוט'. אלה חילוקי הדעות שעליהם נדבר. אני רוצה לדבר על קריסת מעמד הביניים בארצות-הברית. אתם הולכים לכתוב על זה? האם זה נושא חשוב? אני לא מתכוון לשחק את המשחק. אני לא מתכוון לתקוף את הילרי קלינטון" (כדאי להקשיב לדברים במלואם בסרטון המופיע בראש העמוד).
כך, במלים אחדות, תימצת סנדרס את הקורבן הגדול והבעייתי ביותר של העיתונות בת-זמננו: סיקור הפוליטיקה. מטבע הדברים, הפוליטיקאים מפקירים את המהות לטובת הצורה בכל פעם שהם מתבקשים לדבר, בין אם זה באתרי החדשות, בעיתונים ובטלוויזיה ובין אם זה בעימותים. כשמגבלת התווים כה קצרה, כשהמרווח בין הפרסומות הולך ומתקצר, כשהצופים בוחנים בעיקר מה את לובשת – למי יש ראש למלים ארוכות? לא לעיתונאים, מי שהיו יכולים לשנות את המשוואה הזו.
יום אחרי אותו כנס בחירות התפרסם ראיון עם סנדרס ב"ניו-יורק טיימס", שכמו ה"וול-סטריט ג'ורנל", נחשב לאחד מהחשובים שבעיתוני העולם. סנדרס התבקש, בין היתר, להשיב אם הוא סבור כי שיערה של הילרי קלינטון זוכה ליותר חשיפה משלו. "השיער של הילרי מקבל יותר תשומת לב משלי?", הגיב. "כן", נענה. "או.קיי, אני לא רוצה להיות גס רוח. אני מתמודד לנשיאות ארצות-הברית עם נושאים חשובים מאוד, או.קיי? יש לך שאלות רציניות? [...] כשהתקשורת דואגת בנוגע לשיער של הילרי נראה או איך השיער שלי נראה, זו בעיה אמיתית. יש לנו מיליוני אנשים שנאבקים לצוף מעל המים, שרוצים לדעת מה המועמדים יעשו כדי לשפר את חייהם, והתקשורת לעתים קרובות תבזבז יותר זמן בעיסוק בשיער במקום בעובדה שאנחנו המדינה הגדולה היחידה בעולם שלא מפעילה תוכנית בריאות לכלל תושביה".
הסנטור ברני סנדרס משוחח עם עיתונאים באייווה, ארה"ב (צילום מסך)
הציבור, כך לפחות חושבים במערכות החדשות, רוצה שעשועים בלבד. הפוליטיקאים – רוצים או לא רוצים – הופכים לשחקנים בנשף מסכות. הגורם המתווך נוטל על עצמו בשמחה את תפקיד האמרגן. צרכני תקשורת יקרים, אנחנו לא נפריע לכם בדיונים כבדי ראש, אלא נציע לכם את ההצגה הטובה בעיר. לכן, בתקופה שבה הסיקור התקשורתי הולך ונעשה רדוד יותר ויותר, אין זה מפתיע שרבים נשבו בקסמיו המרעננים של סנדרס.
אין צורך לציין שהביקורת של סנדרס רלבנטית גם מחוץ לארצות-הברית. בשבוע האחרון התקשורת עוסקת ללא הרף בסערה סביב העציר המינהלי שובת הרעב מוחמד עלאן. בדיקה קצרה באתרי החדשות הפופולריים ביותר מעלה כי שמו עלה לראשונה ב-9.8.15, כחודשיים לאחר שהחל את התנגדותו הבלתי אלימה לכליאתו בבית-הכלא ללא משפט. ודוק: כמה מהם עסקו בסוגיית המעצרים המינהליים השנויה במחלוקת וכמה בתופעות הלוואי הצבעוניות של שביתת הרעב, דוגמת התבטאויות של טרמפיסטים פוליטיים או העימות האלים מחוץ לבית-החולים?
לפי הנתונים של שב"ס, בישראל מוחזקים כ-400 עצירים מינהליים. השימוש ההמוני בכלי הבעייתי הזה צריך להדיר שינה מעיני כל מי שהדמוקרטיה – המהותית, לא הפורמלית – חשובה לו. עצירים מינהליים אינם יודעים בשל מה נעצרו, וכך גם עורכי-דינם, כך שאינם יכולים להפריך את הטענות המובאות בפני השופט החותם על צו מעצרם. גם אם במקרה שלפנינו מדובר בעציר המסוכן לציבור, אין זה גורע מהעובדה שמעצר מסוג זה הפך לכלי שרת בידי צה"ל וקובעי המדיניות. כמה מצרכני התקשורת בישראל יודעים זאת? יתרה מכך, כמה מאנשי מערכות החדשות ומתווכי המידע יודעים זאת? לצערי, התשובה היא פחות ממה שנדמה לנו.
יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, רמאללה, 18.8.15 (צילום: דף הפייסבוק של יצחק הרצוג)
דוגמה נוספת: בימים אלה של קיפאון מדיני והניגון החוזר על תחילתה של אינתיפאדה, נפגש יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן ברמאללה. מה הנושא שזכה לאור הזרקורים של התקשורת? תגובות הגולשים בפייסבוק להעדרו של דגל ישראל מאחורי גבו של הרצוג ("הגולשים זועמים על הרצוג: 'איפה הדגל, איפה הגאווה?'"). ההתפטרות האפשרית של יו"ר הרשות, התיאום הבטחוני, השיחות בין ישראל לחמאס, הלחץ הדיפלומטי של אבו-מאזן – כל אלו נדחקו לשולי הסיקור.
זהו אותו הרצוג שקיבל שלא בטובתו את ליטרת הסיקור הגדולה ביותר שלו במערכת הבחירות דווקא בשל פרופורציות ויזואליות משובשות בדיאלוג המאולתר בינו לבין נתניהו בערוץ 2 ופליטת פה מביכה של הרצוג ("נתניהו מאוחדת"). אז מה אם מולו התיישב יו"ר מפלגת שלטון שלא הציגה מצע זה קמפיין שני ברציפות? אז מה אם מדובר בפחדן סדרתי שבחר שלא להגיע לעימות פנים מול פנים? העיקר שהציבור ימשיך לקבל את מנת השעשוע שלו.
בחזרה לסנדרס. ב-2008 היו מי שהרימו גבה לנוכח גילו המתקדם של המועמד הרפובליקאי ג'ון מקיין. סנדרס, צעיר ממנו רק בשנים ספורות, יהיה בן 75 ביום הבוחר האמריקאי. המוטו שעליו הוא חוזר שוב ושוב הוא "Bringing people together". בימינו זה פשוט לא מספיק כדי למכור עיתון.