השופט אצדק, אחד משני גיבוריו של המחזה "מעגל הגיר הקווקזי", הוא דמות ססגונית שאינה מוכרת בבתי-משפט בדרך כלל. ברטולד ברכט נטע אותו בהווייתה של ממלכת גיאורגיה, אי-שם במאה ה-17, ושיווה לו מראה ואופי של איש חסר רסן, שתוי, נהנתן, שאינו עושה סוד מהרגלו לקבל שוחד. חורץ הדין הזה היה במקורו ליצן הכפר, והגיע לתפקידו הרם כתוצאה מתהפוכות פוליטיות שגילגלו אותו לעיר הבירה והפכו אותו לבדחן הכת השלטת.
מינויו לשופט היה בדיחה של השלטון המהפכני, אך הוא נשאר בתפקידו גם לאחר המהפכה שעל רקעה מתרחשת העלילה הדרמטית של המחזה. למרות תמהוניותו ופרחחיותו, אצדק הוא שופט שניחן בחוכמת חיים שבאה לידי ביטוי באופן שבו הוא פוסק במחלוקת שבין הנערה גרושה ובין אשת המושל על הילד שנטשה האם הביולוגית ואימצה המשרתת הענייה והמסורה.
(צילום: Danny, רשיון cc)
אצדק משתף את בעלי הדין בשיקוליו, בכללם בציפיותיו לקבל גמול על פסיקותיו. ברכט שיווה לו דמות קריקטורית, קיצונית, כנראה כדי להביע בדרך זו את דעתו על מוסריותו של עולם המשפט, מכל מקום זה ששלט בכיפה לפני העידן הקומוניסטי. בדרך כלל שופטים שומרים על ריחוק מהציבור הרחב, בוודאי מאלה הנידונים בפניהם, ואינם חושפים את השקלא וטריא שהם מנהלים עם עצמם (או עם עמיתיהם לכס הדין). כך במתוקנות שבאומות. גם במדינות מושחתות, המניעים הסמויים, הפסולים, של שופטים בבואם לחרוץ גורלות אינם מוצהרים.
ישראל נמנית עם המתוקנות שבאומות בכל הנוגע למערכת המשפט שלה. האבחנה הזו תקפה גם היום, למרות ההתקפות החוזרות ונשנות על הרשות השופטת. רק במקרים אחדים נחשפו שופטים בהתנהלות פלילית לכאורה (השופט אליעזר מלחי, השופט בדימוס דן כהן, השופטת אסנת אלון-לאופר, השופטת הילה כהן), וגם מספר המקרים של עבירות משמעתיות או מינהליות שבהם מעורבים שופטים הוא קטן. שופטי ישראל מוחזקים (עדיין?) נקיי כפיים.
החזקה הזו אומרת למעשה שהשופטים אומרים את דברם בפסקי הדין שלהם. אין הם צריכים להסביר את עמדותיהם ואין הם צריכים להצטדק על הכרעותיהם. כללי המשחק הם אלה: השופטים נתפסים כמי ששוקלים כל עניין לגופו, את נימוקיהם הם פורשים בפני בעלי הדין (והציבור כולו) בפסקי הדין שהם כותבים, ובכך תם תפקידם. ערכאת שיפוט עליונה היא הזירה היחידה שבה נבחנת תבונתם השיפוטית, וגם בה מסורה ההכרעה בידי שופטים האומרים את דברם בפסק דין.
אלא שהתמונה הזו אינה מדויקת: יש זירה נוספת שבה נידונים פסקי הדין, והיא התקשורת (וגם האקדמיה, שבמידה לא מעטה בוחרת בתקשורת כבימה שעליה היא מביעה את דעתה על ההלכות שקובע בית-המשפט). מידת החירות שנטלה לעצמה התקשורת הישראלית לערער על הכרעות של בתי-המשפט הלכה וגברה עם השנים, ככל שהשתנה עולם המושגים שעל-פיו עוצבו היחסים במשולש ציבור-משפט-תקשורת.
המרחק שתפסו השופטים מהציבור הרחב (ומן התקשורת) בעשרים השנים הראשונות לקום המדינה, שתוגמל ביראת כבוד גדולה של הציבור (ושל התקשורת) כלפי השופטים, פינה בהדרגה את מקומו ליחסים יותר מאוזנים ומפוכחים, שהגיעו כיום לצומת שבו השופטים מתנהגים כאנשים מן השורה, הנזקקים לתקשורת ורואים בה אמצעי חיוני להשפיע על החברה וגם להגן על כבודם. הנה שתי דוגמאות מהשבועיים האחרונים.
שופט החוגג את נצחונו על הפרקליטות
ב-20 באוקטובר זיכה בית-המשפט העליון אדם שהורשע בבית-המשפט המחוזי באונס בתו ונידון ל-12 שנות מאסר. שעה קלה לאחר מתן פסק הדין רואיינה השופטת בדימוס ברכה אופיר-תום בתוכנית "בחצי היום" ברשת ב' של קול-ישראל. אופיר-תום ישבה בהרכב בבית-המשפט המחוזי שהרשיע את האב, והשאלות שהפנה אליה מגיש המשדר, רן בנימיני, נסבו על רגשותיה ושיקוליה בעת הדיון בתיק ובעת ההכרעה בו.
זה היה ראיון פורץ דרך: השופטת נענתה לבקשת המראיין לשתף את המאזינים בתחושות שליוו אותה בעת ששקלה את העדויות ובעת שחתמה על פסק הדין. עיקר הדו-שיח שניהל איתה בנימיני לא נסב על עקרונות משפטיים (שפסק הדין בעליון עסק בהם רבות ואף חידש בהם), אלא על חוויותיה האישיות כמי שגורלם של הנאשם ושל המתלוננת, בתו, מסור היה בידיה. היא נשמעה כמי שמגנה על החלטות ההרכב שעימו נמנתה וכמי שמבקשת להסביר לציבור את שיקוליה ושיקולי עמיתיה. אופיר-תום בהחלט לא הסתפקה בפסק הדין שכתבו היא וחבריה כדי לומר את דבריהם בתיק הנדון.
יום לאחר מכן פירסם השופט בדימוס שלי טימן מאמר ב"מעריב" ובו הגיב על פסק דין שניתן ביום הקודם בבית-המשפט העליון בעניינו של אלכסיי וולקוב, שהואשם ברצח גרושתו יוליה וולקוב. הנאשם זוכה בבית-המשפט המחוזי על-ידי הרכב שבראשו ישב השופט טימן, והעליון אימץ את פסק הדין.
טימן פירסם מאמר שבו נשמע כמי שחוגג את נצחונו על הפרקליטות והמשטרה, שדרשו להרשיע את וולקוב. גם במקרה זה, אמירתו של טימן לא היתה, בעיקרה, משפטית-מקצועית, אלא אישית. טימן שיתף את הקורא לא בתובנות משפטיות עמוקות, אלא בסיפוק העמוק שהציף אותו למשמע הגיבוי שנתן לפסיקתו בית-המשפט העליון.
השופטים בדימוס ברכה אופיר-תום ושלי טימן (צילום: דוברות בתי-המשפט)
בשתי ההופעות התקשורתיות האלו תיפקדו אופיר-תום וטימן כיחצנים של עצמם. בכך הם הרחיבו את המגמה שהסתמנה לפני שלושה חודשים, כאשר הנהלת בתי-המשפט פירסמה הודעה לעיתונות שבה הגנה על פסק הדין של העליון, שדחה את ערעורו והכפיל את עונשו של השוטר שחר מזרחי, שהורשע בהריגת מחמוד גנאיים במהלך פעילות משטרתית שנועדה לאכוף את החוק ולהגן על הציבור.
התגובה התקשורתית והציבורית הנרגשת על הכפלת העונש הניעה את נשיאת בית-המשפט העליון, דורית ביניש, ליזום את פרסום ההודעה בזמן אמת כדי להבהיר את פסק הדין. זה היה מהלך נכון שבא להשלים את פסק הדין ולהציג באור מדויק את עמדת בית-המשפט.
להופעותיהם התקשורתיות של אופיר-תום וטימן יש צליל אחר: הם אינם מדברים בשם המערכת המשפטית, אלא בשם עצמם. הם משתמשים בתקשורת כדי להציל את כבודם שלהם יותר מאשר כדי לגונן על המערכת שבמסגרתה חרצו גורלות.
זו התפתחות חדשה בעולם התקשורת, ויש לתת עליה את הדעת: האם היא תורמת לביצור מעמדו של בית-המשפט או לזילותו? האם היא מעצימה את זכויות האזרח או חושפת אותו לסכנת וולגריזציה של הליכי הצדק? האם היא מחזקת את הדמוקרטיה הישראלית או מחלישה אותה?
ברכט היה עושה, מן הסתם, מטעמים מהמזג השיפוטי ההולך ונחשף באחרונה.