עדותו של מו"ל "הארץ" עמוס שוקן כי נובל-אנרג'י נמנעת מלפרסם בעיתונו מלמדת שוב על קשייה של עיתונות חופשית תחת משטר ניאו-ליברלי כמו זה שהתפתח בישראל ב-30 השנים האחרונות. לדברי שוקן, הסיבה לכך שחברת האנרגיה נמנעת מלקנות מודעות בפרסומי קבוצת התקשורת היא הביקורת שנמתחת ב"הארץ" ובמיוחד ב"דה-מרקר" על מונופול הגז (שנובל-אנרג'י היא השותפה המרכזית בו) ועל הטיפול הממשלתי הנרפה שהוא זוכה לו.
מצבה הפגיע של התקשורת מתחדד גם לנוכח הנתונים שהציג אורן פרסיקו, שמהם עולה כי ביולי 2015 – חודש השיא של פולמוס הגז – פירסמה נובל-אנרג'י את רוב מודעותיה דווקא בשלושת היומונים החרדיים המפלגתיים "המודיע", "יתד נאמן" ו"המבשר", על אף ששיעור החשיפה שלהם נמוך מאוד בהשוואה לעיתונים הכלליים, ונמנעה מלפרסם ביומון חרדי רביעי, שאין לו נציג בכנסת.
התמונה המצטיירת – גם אם לא זו היתה מטרתה של נובל-אנרג'י – היא של כוחנות תאגידית. החברה אינה מפרסמת ב"הארץ", הביקורתי כלפי מתווה הגז המיטיב עימה, וכך – מעבר לנזק הכספי – נוצר מיניה וביה איתות לכלי התקשורת האחרים על ההשלכות שיכולות להיות לכאורה לסיקור ביקורתי ולסיקור שאינו כזה. איתות נוסף נוצר מהפרסום המרובה בכמה עיתונים חרדיים, בעלי חשיפה שולית, אך כאלו השייכים למנגנונים מפלגתיים הפונים לקהל הישיר שלהם ומזוהים עם חברי-כנסת ספציפיים.
אין זו הפעם הראשונה ש"הארץ" סובל לכאורה בגלל המאבק של "דה-מרקר", בהובלת גיא רולניק, בקשרי הון-שלטון, כמו גם הון-שלטון-עיתון. קמפיין המודעות של נובל-אנרג'י תמים למראה, אך מזכיר לנו שקיומה של עיתונות חופשית שאינה נהנית מתמיכה ציבורית מוסדרת הוא תמיד רעוע ונתון לאיומים. רק השבוע הזכיר לנו השופט עופר גרוסקופף כיצד התקיימה עסקת הרכישה של כלי תקשורת מרכזי, "מעריב", בידי אי.די.בי כשהיתה בשליטתו של נוחי דנקנר.
מתווים בעייתיים כאלה חוזרים ונחשפים בממשק שבין טייקונים, נבחרי ציבור וכלי תקשורת. ההתנהלות הגלויה של שני העיתונים הנפוצים בישראל היא הדוגמה החיה לכך. החינמון "ישראל היום" משרת את האינטרסים של בעליו המיליארדר שלדון אדלסון – ובמרכזם תמיכה בפוליטיקאי בנימין נתניהו. בדומה לכך, "ידיעות אחרונות" מעניק סיקור מיטיב לפוליטיקאים שהוא חפץ ביקרם, גם אם הם מושחתים. גם "ישראל היום" וגם "ידיעות אחרונות" מקריבים את התפקיד הציבורי של העיתון כספק אמין של מידע ופרשנות על מזבח האינטרסים וההעדפות האישיות של בעליהם.
מודעה מטעם נובל-אנרג'י ב"מעריב", 12.7.15
מצב דברים זה מאשרר את ניתוחו של רוברט מקצ'זני (McChesney) בדבר הניגוד המהותי בין צורכי התקשורת של חברה דמוקרטית לבין אופי הבעלות על העיתונות במשטרים ניאו-ליברליים. הוא גם תומך במסקנתו של ההיסטוריון דני גוטוויין כי "האפשרות הממשית היחידה להפיכת העיתונות לדמוקרטית" כרוכה ב"הפקעתה משלטון השוק והפיכתה לשירות ציבורי-חברתי". לפיכך אסור להישאר שווה נפש אל מול ההתנהלות של נובל-אנרג'י כלפי "הארץ", ויש לפעול בשלושה מישורים.
המישור הראשון, המיידי, הוא פעולה בעניין נובל-אנרג'י ככל שהדבר אפשרי במסגרת השיטה הקיימת. כפי שהסביר לאחרונה רולניק, גם השיטה הקיימת אינה מקבלת התנהגות כוחנית שחותרת בצורה כל-כך גלויה תחת הדמוקרטיה, גם אם היא חוקית. כדבריו, מערכות שלטוניות דוחות התנהגות ש"תחשוף את השיטה לעיני הציבור בצורה הרבה יותר ברורה ותביא לפגיעה חמורה במוניטין של הרגולטורים ומקבלי ההחלטות".
בזכות העובדה שהמודל הניאו-ליברלי מבקש לשמור על מראית עין של הוגנות, ההתנהגות של נובל-אנרג'י מעוררת שלוש סוגיות משפטיות ומוסריות. ראשית, כפי שהסביר הפרשן המשפטי של "העין השביעית", עו"ד אלעד מן, כלל לא ברור שחרם מודעות הוא חוקי (בית-המשפט העליון עתיד לדון בסוגיה זו בקרוב). שנית, תאגיד מחויב לפעול על-פי התקנון שעליו חתם או כללי האתיקה שעליהם הצהיר, ובין הערכים שנובל-אנרג'י התחייבה להם מופיעה גם היושרה, המופרת לכאורה בבחירה הסלקטיבית של פרסום המודעות.
הסוגיה השלישית נוגעת לאפשרות שמדיניות הפרסום של נובל-אנרג'י מכוונת להשפיע על שיקול הדעת של הפוליטיקאים בתחום הגז באופן בלתי ענייני, על-ידי מתן תמריץ אישי. אם אמנם כך הוא הדבר, הרי מה שנובל-אנרג'י מנסה לעשות כמוהו כניסיון להשחית פוליטיקאים. זו אינה השחתה מהסוג הפלילי המוכר, כמו בפרשת הולילנד, אלא השחתה עקיפה של החיים הציבוריים בישראל כדי לגרום לנבחרי ציבור ולעיתונות כ"רשות הרביעית" להפסיק לשרת את הציבור ואף למעול באמונו.
נוסף לכך, כפי שטוען עו"ד שחר בן-מאיר, ההתנהלות של נובל-אנרג'י עלולה להפר לכאורה את החוק האמריקאי האוסר על חברות אמריקאיות לפעול בצורה מושחתת במדינות זרות. שוחד, כמו שחיתות, אינו תופעה חד-ממדית, ואינו מחייב מצגים דרמטיים של מעטפות כסף שעוברות מיד ליד. גבולות החוק מתפתחים ומסתגלים לדרכי הפעולה החדשות שמאמצים השחקנים השונים.
* * *
מודעות של נובל-אנרג'י ביומונים החרדיים המפלגתיים
* * *
מישור הפעולה השני נגד הניסיון לפגוע בעיתונות הוא להפוך אותו לבלתי כדאי על-ידי מאבק ציבורי בפוליטיקאים וברגולטורים האחראים למתווה הגז וחיפוש אחר שותפים מתוך המערכת כדי לסכלו. מהלך זה אינו פשוט במציאות שבה לתאגידים שליטה ישירה או עקיפה לא רק בעיתונות, אלא גם בנבחרי ציבור באמצעות תרומות ומימון קמפיינים פוליטיים. ואולם, פעולה כזאת הכרחית כאמצעי להגן על חופש העיתונות, או לפחות לא לאפשר להצר אותו בהתמדה. פעולה ציבורית נגד המונופול של חברות הגז עשויה להיות משקל נגד לחרם המודעות והתנהלות דומה.
מישור הפעולה השלישי הוא ארוך טווח יותר: כדי להבטיח עיתונות חופשית כאמצעי לשמירה על הדמוקרטיה, עלינו לפעול להעמקת אופייה הציבורי ובאופן כללי יותר לפעול לאימוץ מודל כלכלי-חברתי עם מאפיינים דמוקרטיים, בסגנון הסקנדינבי למשל. אם יש משהו שאפשר ללמוד מן האירועים הקשורים לרפורמה ברשות השידור ולמאבק בין "ישראל היום" ל"ידיעות אחרונות", ומן ההתנהלות בזירה התקשורתית בכל הקשור למתווה הגז ונושאים דומים – הוא שהעיתונות הישראלית מצויה על סף פשיטת רגל דמוקרטית. כיוון שלא יכולה להיות דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית, נדרש מאבק כולל לחיזוק העיתונות.
השאלה כיצד מקדמים את הייעוד הדמוקרטי של התקשורת נתונה כנראה במחלוקת בין פרוגרסיבים כמו רולניק לסוציאליסטים כמו גוטוויין. יחד עם זאת, לנוכח הסכנה הממשית שהדמוקרטיה הישראלית מצויה בה, יש יעדים ודרכי פעולה שניתן להסכים עליהם וצריך להיאבק עליהם במשותף – והראשון שבהם הוא מתווה הגז, האופן בו הוא מקודם ואותם נבחרי ציבור ועובדים ציבור שמקדמים אותו. אם נמשיך להתנהל כבימים ימימה – בתקשורת, באקדמיה, בעמותות ובארגונים החברתיים – לא רק שמתווה הגז יעבור, אלא שנוסף לנזק הכלכלי, הוא יחולל השחתה חסרת תקדים של המרחב הציבורי הישראלי. או אז יגבר השעבוד הכלכלי של ה-99% ויהפוך לשעבוד פוליטי ל-1% של ההון-שלטון.
לכן עלינו לפעול בעוצמה נגד האויב המשותף, ועלינו לעשות זאת יחד. לא רק משום שזו הדרך היחידה שבה ניתן לצבור כוח, אלא משום שהפעולה יחד היא הבסיס של הדמוקרטיה, אותה דמוקרטיה שנובל-אנרג'י עלולה לפורר על-ידי עיקור העיתונות החופשית.
ד"ר דורון נבות הוא מרצה בבית-הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה